לאן נשים את זה, עומר? בקושי סיימנו את השיפוץ, סיגלנו קווים בהירים, פתוח, אוויר, בדיוק הסגנון הסקנדינבי החביב עליך. ואז הדבר הזה. כתם צבעוני באמצע הכל. ממש רעש ויזואלי!
שמעתי את שירה, הכלה שלי, לוחשת מדלת הכניסה. מנסה להיות שקטה, אבל בדירות האלה, גם עם בידוד טוב, כל מילה עוברת. עמדתי במטבח, מחזיקה מגבת לחה ושותקת. רק יצאתי להכין תה חדש, שלא אפריע להם עם המתנה, אבל מה ששמעתי פשוט הקפיא לי את הלב.
שירה, תנמיכי קול, אמא תשמע, לחש עומר, הבן שלי. רק תגידי תודה, תחייכי, אחר כך נשים את זה בעליית הגג או נעביר לדירה ההיא ברעננה. היא השקיעה בזה חצי שנה.
עליית הגג? שילכו העכברים! עומר, זה לוכד אבק. אלרגני. לא רוצה בבית שלנו דברים ישנים עם בדים משומשים שאולי פעם היו בסגנון, אבל היום… טוב, לא נעים. בוא, שלא תשתעמם שם.
פתחתי את הברז בכוונה, עשיתי רושם שאני עסוקה. מישהי אחרת אולי הייתה בוכה, עבורי זה הפך גוש כבד בגרון. לא סוודר ישן, לא איזה שטות. זו הייתה שמיכת טלאים שתפרתי חצי שנה, ממש יצירת חיים. כל פיסת בד היא זיכרון: קטיפה מהשמלה שלבשתי בחתונה שלי, משי מהחולצה שאיתה פגשתי את אבא של עומר, כותנה מהבגדים הראשונים של עומר כשנולד. אפילו הבסיס מתוצרת אמריקאית יוקרתית, ממולאת ביד, ערב ערב, כשכבר העיניים שורפות מהעייפות. זו לא סתם שמיכה, זו קמיע למשפחה.
סגרתי את הברז, הרכבתי חיוך מאולץ, וניגשתי עם הקומקום לסלון.
הינה קיבלנו תה עם ברגמוט, כמו שאת אוהבת, שירלי אמרתי, ומניחה מגש על השולחן החדש והמלבין והנקי, כזה שמפחדים לנשום עליו.
שירה ישבה בספה, והשקית עם השמיכה מונחת לידה. חייכה חיוך גדול, אך עם עיניים קרות, בוחנות.
תודה, זה מקסים מצדך, דבורה. ובמיוחד על המתנה, איזה… צבעוני. בהחלט מפתיע.
זאת עבודת טלאים, עבדתי על כל פיסה. חשבתי שיהיה לכם קר חורף, קומה קרקע, הרצפה לפעמים קרה…
אוי לא, אנחנו עם חימום תת-רצפתי בכל הבית, אפילו במקלחת! מה שטכנולוגיה יכולה לעשות. אבל תודה שהשקעת בטח לקח המון זמן.
המילה לבזבז זמן חרכה לי את האוזן. זה היה זמן של אהבה, לא בזבוז. שתקתי. עומר ערבב סוכר בתה, מנמיך עיניים, מנסה להיות לא כאן כמו שידע כבר מהילדות שלו: הכי חשוב שלא יתנגשו ביניהם, הוא יעלם ברקע.
הערב התפזר בקושי. שירה שקועה בשעון החכם, עומר סיפר על בעיית חניה. אחרי שעה קמתי ללכת.
אמא, אני אלווה אותך למונית.
לא צריך, עומר. זה שתי דקות הליכה לתחנה, קצת אוויר טוב לא יזיק.
רציתי שקט. הלכתי, הסתכלתי לאחור השקית עם השמיכה עדיין על הספה, צבעונית וזרה בחדר סטרילי.
שלושה ימים ניסיתי לא לחשוב על זה. “צעירים, יש להם ראש אחר”, אמרתי לעצמי, מנגבת אבק מהמדפים בדירה הקטנה והחמודה שלי בלב תל אביב. “העיקר שטוב להם יחד. את השמיכה הם כבר יגלו מחדש כשתהיה נכדה”.
ביום רביעי התקשרה שכנה שלי מהיישוב. ביקשה שאביא לה זרעי עגבניות שחיכו אצלה מזמן. היא גרה ממש ליד עומר ושירה, באותו קומפלקס יוקרתי.
דבוריק, אני בבית, אם את בסביבה תעברי, יהיה נחמד.
לקחתי את הזרעים, שתיתי קפה איתה, הרגשתי פתאום צורך לעבור ליד הבית של עומר. לא התכוונתי לדפוק בדלת בימינו זו חוצפה. סתם רציתי לראות את החלון, להשקיט דאגות של אמא.
הדרך עברה בפינת פחי המחזור. כאן גם הזבל “יוקרתי” הכול מבריק, מופרד, מסודר. כמעט עברתי, ואז העין שלי קלטה משהו צבעוני על פח האשפה. לכספית היה חתיכת שקית פתוחה, והיתה שמה… לא האמנתי קצה מהשמיכה שלי. קטיפה, משי כחול, חוט זהב. השמיכה שלי, שעליה עבדתי כמו משוגעת זרוקה על הזבל, בין קרטוני פיצה ושברים מהשיפוץ.
המילים רעש ויזואלי של שירה דפקו לי בראש.
רציתי להרים אותה, לנקות, לתקן, להציל. יד קפואה עצרה אותי. אם עכשיו אני אקח אותה הביתה, זה להחמיר להראות שאהבה שלי זה זבל שמרימים ומנקים. צילמתי תמונה. הידיים רעדו מרוב הלם. ואז הסתובבתי, כאילו רגליים היו שקולות עופרת, והלכתי.
חזרתי אל הדירה שלי כאילו מישהי אחרת אני. מסביבי, הקירות תמונות של עומר בכיתה א, בטקס הסיום, בחתונה. כל החיים חייתי למענו. מגירושין בגיל עשר ועד שלא היה חסר לו מאומה. שמרתי את הדירה דירת “באוהאוס” יפיפיה בצפון ישן של תל אביב, שווה המון כסף. תמיד אמרתי לו: כשאני לא פה הכל שלך.
שלפתי את התיקייה עם המסמכים. צוואה שנכתבה לפני חמש שנים: הכל עובר לעומר, בני היחיד.
הסתכלתי על הדף, ופתאום אני מדמיינת איך הדירה נמכרת, שירה עושה פרצוף לספרים שלי, זורקת לכל עבר את כלי החרסינה והאלבומים. הכל נגמר בפח, כמו השמיכה.
לא, לחשתי. כל עוד אני חיה לא יתנו לי להיעלם ככה.
למחרת לא הלכתי לעומר לשיחה, אלא עמדתי בתור אצל הנוטריון.
יגאל בר, מכר ותיק, קיבל אותי בחיוך.
דבורה, איזו הפתעה! מה מביא אותך?
יגאל, אני רוצה שינוי יסודי בצוואה.
הרים גבה, נהיה רציני.
על שם מי?
יש לי אחיינית אחת, בת אחותי זל, הדס. מתוקה, ענבה, גרה בדירת שותפים, עובדת כאחות בבית החולים איכילוב. לא פוזה, לא מתלוננת, תמיד מברכת לחג, באה לעזור בסידורים בלי שום תשלום. עומר בקושי שם עליה.
על שם בנימיני הדס. את כל הנכסים והחסכונות.
יגאל לא שאל שאלות. הכל בוצע מקצועית.
והבן? עומר? אם מותר לשאול…
הוא בריא, עצמאי, מסתדר יופי. לי יש ערכים שונים מהם.
עכשיו הרגשתי איך יורד ממני משקל כבד. אבל הבנתי לא סיימתי. חייבת לתת להם עוד צ’אנס, לוודא שלא עשיתי טעות.
עבר חודש. עומר חגג שלושים. שירה ארגנה ערב במסעדה יוקרתית. אני בחרתי מתנה תיק עור מינימלי, נטול רגש.
במסעדה היה רעש, שירה נצצה וביימה את הכול. עומר קיבל ברכות, כבר קצת שיכור.
הגיע תורי לדבר.
עומרי שלי, שלושים זה גיל של בגרות אמיתית, שבו בוחרים ערכים, לא מחיר. אני מאחלת לך חכמה שתדע להעריך מה שבא מהלב, לא מהארנק.
תודה, אמא! את מדהימה, אמר, לוקח עוד לגימה.
בהפסקה, כשנשארנו שלושתנו, שירה פתחה:
דבורה, חשבנו… את גרה לבד בשלושה חדרים, יקר לך, קשה לנקות, ואנחנו רוצים להתרחב, ילדים בדרך.
חתכתי סטייק לאט.
ומה את מציעה?
אולי תמכרי את הדירה, תקני יחידת דיור כאן למטה? נוכל לעזור, ובתקציב נשדרג ליחידה בשבילנו. לא צריכה תקרה גבוהה, לנו צריך מרחב.
עומר זרק: אמא, באמת, למה לך קורידור ארוך? פה מעלית, שומר, זה חכם.
הנחתי את הסכין.
עקרוני מאוד, אני שומעת. תגידי, שירה איפה השמיכה שהבאתי לכם לפני חודש?
נרדמה להם בתנועה; שירה השתנקה.
השמיכה? אה, לקחנו אותה לדירה ההיא ברעננה. שם חמים ונעים. בדיוק לה.
לרעננה, אה? מעניין. אני חשבתי לפח ליד הבניין שלכם.
שקט. עומר החוויר. שירה הסמיקה.
אמא עזבי, מה פתאום פח?
הוצאתי את הנייד, שמה לפניו תמונה של השמיכה הנפלאה, מזוהמת באשפה.
ראיתי אותה שם. שלושה ימים אחרי המתנה. חצי שנה תפרתי. כל כולימ שם. ואתם פח אשפה.
זו לא אני! התפרצה שירה זה… הניקיון! אמרתי לסדר, והיא בטח לא הבינה!
אין לך עוזרת, אמרת בעצמך, אין אישה שנכנסת הביתה. לא מדובר על שמיכה זה על יחס. אני בשבילכם עוד רהיט. דירה זה נכס, שמיכה זה זבל.
אספתי את הדברים.
לגבי הדירה לא יהיה חילוף, לא מכירה, וגם לא ירושה.
מה זאת אומרת?! עומר קם. בגלל שטות אחת?!
לא שטות. אתה אפשרת לאשתך לזרוק זיכרון משפחה לפח, ושתקת. בגדת.
למי תשאירי? לעירייה? לבית מחסה חתולים?
לא. הדס, האחיינית. אחות בחדר מיון, שגרה בצניעות, וכל מה שצריך לה זו פינה חמה. העברתי אליה הכל.
את לא יכולה! עומר התכווץ. זה לא הוגן! אני הבן שלך!
הוגנות? מי שמכבד זוכה, מי שלא לא. לך ולאשתך מספיק הייטק ודירות. לי חשוב ערך. הדס מעריכה אותי ואת הזיכרונות. היא לא תמכור ולא תזרוק.
קמתי.
אני משלמת על הארוחה שלי לבד. להתראות, עומר. מצפה שתלמד משהו חשוב יותר מדירה חדשה.
יצאתי החוצה, אפילו שהיו לי דמעות. גשם טפטף, והעיר הרגישה פתאום חיה.
הטלפון קרקר אחרי חמש דקות: עומר, שירה, שוב עומר. העברתי לשקט.
חצי שנה היתה תקופה לא קלה. עומר בא, עשה סצנות, איים, התחנן. שירה צעקה בטלפון. לא התקפלתי. החלפתי מנעול, שמתי אזעקה, התחברתי עוד יותר להדס.
כשסיפרתי להדס על הצוואה, פרצה בבכי:
דודה דבורה, אל תעשי את זה! הם ינכסו אותי! תחזרי לעומר
לא, הדסי. זו הבטחה את תהיי בטוחה. תמשיכי ללמוד, לעבוד, אני כאן כדי לעזור.
עבר עוד זמן עומר הפנים שהצעקות לא יביאו שינוי, נעלם מחיי. זה כאב, אבל ידעתי עדיף בדידות אמתית מהעמדת פנים בגלל נכסים.
יום אחד, מסדרת ארון, מצאתי שאריות לבד ומשי בדיוק מהשאריות של שמיכת הטלאים ההיא. ליטפתי אותם.
טוב, דבורה, קחי את ההתחלה עושים משהו חדש.
שלפתי את מכונת התפירה. הפעם תפרתי להדס קיר נוי לתלות אצלה בדירה החדשה והצנועה, שנעשתה קצת יותר ביתית.
ידעתי היא לא תשליך מחאה. לא כי זו אופנה או כסף. כי שם נמצאת אהבה. ואהבה לא זורקים.
והצוואה שמורה, כסמל לכך שבעצם, הכי חשוב לא להסכים להיות פס ייצור של “חפצים”, אלא להישאר בן אדם, נאהבת ולא נזרקת.
לפעמים כואב, אבל ההחלטות הקשות ביותר, הכי נכונות.
אם הסיפור גרם לך לחשוב מחדש על משפחה וערכים, שלחי לייק. ספרי לי בתגובות היית יכולה לסלוח, או היית עושה בדיוק כמוני?
