תשובה שלא צפיתי לה קָטי מעולם לא סבלה את סְטָס, החבר הטוב ביותר של בעלה מקס, במשך כל שבע שנות הנישואים שלהם. חיוכו הרועש, הג’קט העור המטופש שלו, וההרגל שלו לצעוק ולחבק את מקס ולקרוא: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?”—כל אלו הוציאו את קטי מדעתה. מקס רק חייך: “נו, הוא משוגע, אבל הלב שלו זהב.” ולפעמים זה עצבן גם את קטי. “לב זהב זה לא תירוץ להרוס לי את הערב.” כשמקס נפטר – מעד ונפל – סטס עמד בהלוויה עם המעיל הלא קשור שלו, קצת בצד, שותק ומביט למרחקים. קטי חשבה שזהו, עכשיו יניח לה סוף סוף. אבל הוא לא הניח. הוא חזר אחרי שבוע, דפק בדלת הדירה הדוממת. “קְטי,” אמר במבוכה, “רוצה שאקלף תפוחי אדמה, או… משהו?” “לא צריך,” ענתה בקור רגוע מבעד לדלת. ” צריך,” התעקש, ונכנס כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סטס תיקן כל דבר שנשבר. לפעמים קטי כבר הרגישה שהחפצים מתקלקלים במיוחד כדי שיהיה לו תירוץ לבוא. הוא סחב בסלים ענקיים מצרכים (“קניתי במבצע!”). לקח את טימו, הבן שלה, לפארק, שממנו חזר אדום לחיים ומדבר – וזה כאב: עם מקס טימו היה שקט ורציני. הכאב הפך לבן לוויה קבוע של קטי. חד – כשהייתה מוצאת גרב ישן של מקס. עמום – כשהייתה מכינה תה לערב לשניים. מוזר ודוקר – כשראתה את סטס מעמיד צלחות במקומות הלא נכונים. הוא היה תזכורת למקס, מין מראה עקומה. קטי סבלה מהנוכחות שלו, אבל פתאום פחדה מהיעדרות. מה יישאר אז? החברות לחשו: ” קטי, הוא דלוק עלייך! תתעוררי!” אמא אמרה: ” אחלה גבר, אל תבריחי.” וקטי רק התעצבנה. הרגישה שסטס גונב לה את האבל, מחליף אותו בחסד שלו. עד שיום אחד, כשבא עם עוד שק תפוחי אדמה (“במבצע!”), כבר לא עמדה בזה: “סטס, די! אני מסתדרת. ברור לי שאתה… שאתה דואג לי…” “אבל אני לא מוכנה, ולא אהיה. אתה ידיד של מקס, תישאר כזה.” ציפתה להיעלבויות, להתנצלות. אבל סטס רק הסמיק והשפיל מבט: “הבנתי. סליחה.” והלך. והיעדרותו הדהדה יותר מהנוכחות שלו. טימו שאל: “איפה דודה סטס? למה לא בא?” וקטי, מחבקת אותו, חשבה: “כי אין לי שכל. גירשתי את היחיד שבא רק לתת.” סטס חזר אחרי שבועיים. הקיש בדלת באמצע הלילה. הריח מגשם סתיו… ווודקה. עיניים עייפות ואמת עצובה: “אפשר לשנייה? אגיד ועוזב.” התיישב במסדרון הרטוב, לא פשט את המעיל. “אני לא חייב – אבל לא יכול יותר לשתוק. את צודקת, התנהגתי כמו אידיוט, אבל… הבטחתי לו.” קטי קפאה. ” למה הבטחת? מה?” ” הוא ידע. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו פצצה בראש – אנוריזמה. הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא רצה להלחיץ אותך, אבל לי סיפר. חודש לפני שנפל.” העולם של קטי קרס סופית. ” ומה הוא אמר?” “סטס, רק לך אני סומך. אם משהו יקרה… שמור עליהם. טימו קטן, קטי – מבחוץ חזקה, מבפנים – יכולה להישבר. אל תתן לה.” “עדיף שתגרום לקטי לאהוב אותך. שלא תישאר לבד. תמיד היית טוב אליה.” סטס עצר. “זהו?” “הוא גם אמר: ‘בהתחלה היא תשנא אותך. תזכיר לה את מקס. אבל תעמוד בזה. תן לה זמן… אחר כך… נראה מה יהיה.'” הוא התרומם בכבדות. “עשיתי מה שיכולתי… חשבתי… אבל את הסתכלת עליי כמו על אוויר. לא אצליח לעמוד במה שהבטחתי. סליחה.” רצה לצאת. ואז, קטי הבינה – את האהבה הבלתי נסבלת של מקס, את האבירות העיקשת של סטס, שנשא את הנטל שלו בלי לקבל תודה. “סטס,” קראה ברוך. הוא הסתובב, עייף, בלי תקווה. ” תיקנת את הברז שמקס רק הבטיח. לקחת את טימו כשהתמוטטתי. נזכרת לי את יומולדת של אמא שלי כששכחתי בעצמי. הכל רק בגלל ההבטחה?” סטס נשם עמוק: “תתחלה – כן. עכשיו – כי כבר אי אפשר אחרת.” קטי קמה, ניגשה. הסתכלה על המעיל המטופש, על הפנים העייפות – וכבר לא ראתה את מקס, רק את סטס. מי שלמד לאהוב את המשפחה של חברו הטוב. ” תישאר,” אמרה בשקט ברורה, “תשתה תה. קפאת…” הוא הביט, לא מאמין. “כחבר,” הוסיפה קטי, ובפעם הראשונה היה בטון שלה רוך. “בתור החבר הכי טוב של מקס… לפחות עד שימאס.” סטס גיחך, כמו פעם. ” תה? אין אולי בירה?” קטי צחקה, לראשונה זה זמן רב. והרגישה – יותר לא תדחה יד שמבקשת לעזור, גם אם היא עטופה בכפפת עור מגוחכת.

תקשיב, יש לי סיפור לספר לך, אחד כזה שנוגע בול בנשמה, והכול קורה פה בארץ שלנו.

אז תדמיין נועה, נשואה כבר שבע שנים לאלי, והם חברים טובים של גיא, שתמיד הצליח לחרפן אותה. את לא מבינה מה הוא עשה לה: הצחוק הרועם שלו, הג׳קט עור המטופש שהוא אף פעם לא מוריד, והקטע הזה שהוא בא לאלי, טופח לו על השכם באמצע סעודה ואומר בקול: “נו, אחי, תן לנחש אשתך שוב עפה על עצמה?”. כל פעם הציט אותה מחדש.

אלי תמיד היה אומר לה: “זה גיא. מוזר, אבל לב של זהב”. וזה היה משגע את נועה, כי מה קשור “לב של זהב” כשכל מה שבא לה זה קצת שקט בשישי בערב?

כשאלי נהרג החליק ונפל, טרגדיה נוראית גיא, עם הג׳קט המוזר הזה, עמד בלוויה שלו בצד. שקט, לא מוציא הגה. מסתכל רחוק, כאילו הוא רואה משהו אחר בכלל.

ואז נועה חשבה: “נו, סוף סוף, אולי עכשיו יפסיק להציק לי ולבוא”. אבל גיא לא הלך לשום מקום. אחרי שבוע הוא הגיע, דפק על הדלת בדירה השקטה שהתמלאה כאב.

נועה, אה… אני יכול לפחות לקלף תפוחי אדמה? אולי צריך עזרה עם משהו?

לא צריך, היא ענתה בלי רגש, כאילו הדלת היא המחיצה האחרונה שנשארה לה.

צריך, הוא ענה לה עקשן, ונכנס בלי לשמוע.

מאז זה נהיה קבוע.

כל דבר שהיה מתקלקל גיא היה מגיע לתקן. נועה התחילה לחשוב שהמכשירים מזייפים בכוונה, רק שיבוא. מביא לה סלים של קניות, כאילו מחכה למלחמה. לוקח את הילד שלה, יותם, לגינה. יותם חוזר הביתה זוהר ומדבר בלי הפסקה, וזה כאב לה כי עם אלי הוא תמיד היה שקט ומהורהר.

הכאב הפך לדבר יומיומי. כאב חד, כשמצאה גרב ישנה של אלי. כאב עמום כשהכינה קפה לשניים בערב. וכאב מוזר ודוקר, כשראתה את גיא פורש הצלחות על השולחן ולא שם לב לסדר תמיד לא במקום.

הוא היה תזכורת חיה לאלי, כמו מראה עקומה. והיא, נועה, התייסרה מהנוכחות שלו, אבל גילתה שהיא פוחדת מהריק הזה שהיה נשאר בלעדיו.

החברות לחשו לה: “נועה, הוא דלוק עלייך כבר שנים! תפסי את הרגע!”. ואמא שלה: “הוא בחור טוב, תשמרי עליו”. ונועה? רק התעצבנה. הרגישה שגיא גונב לה את האבל, מחליף אותו בדאגה מעצבנת מדי.

יום אחד, כשהוא הגיע שוב עם שק תפוחי אדמה מהסופר (כי היה מבצע), היא פוצצה:

די גיא, מספיק! אנחנו מסתדרים. אני מבינה שאתה… מנסה לחזר, אבל…

אבל אני לא מוכנה. ולא אהיה. אתה חבר של אלי, תישאר בזה.

היא חיכתה שיתבאס או שיתחיל להתנצל. אבל גיא רק הסמיק כמו ילד שנכשל במבחן, הסתכל ברצפה:

הבנתי. סליחה.

והלך. והחוסר שלו הפך לצעקה.

יותם שאל: “איפה גיא, למה לא בא?”. והיא חיבקה אותו וחשבה: “איזה טיפשה אני, גרשתי את הבנאדם היחיד שבא באמת לתת, לא לקחת כלום”.

אחרי שבועיים הוא חזר. דפק על הדלת בערב, מסריח מגשם של נובמבר וקצת אלכוהול. העיניים אדומות, אבל חזקות.

אפשר שנייה? רק אגיד משהו ואעזוב.

היא פתחה לו. הוא התיישב על הכיסא במסדרון, לא הוריד את המעיל הרטוב.

לא הייתי אמור… הוא התחיל בקול צרוד אבל אני לא מצליח להחזיק את זה. את צדקת, התנהגתי כמו טמבל. אבל… נתתי לו מילה, לאלי.

נועה כמעט לא נושמת, נשענת אל הקיר.

איזה מילה?

הוא הסתכל לה בעיניים, וממש כאב לה בבטן.

הוא ידע, נועה. לא ידע בוודאות, אבל הרגיש. היו לו כאבי ראש שנה… אמרו לו שיכול להיות לו משהו רציני בראש, שאם יקרה לו משהו… את מבינה? הוא לא רצה להלחיץ אותך, אז רק לי סיפר. חודש לפני מה שקרה.

העולם שלה התרסק לגמרי. היא ישבה על הרצפה במסדרון, הלב בחזה.

מה… מה הוא ביקש ממך?

הוא אמר: “גיא, אתה היחיד שאני סומך עליו. אם יקרה לי משהו, תדאג להם. יותם קטן, נועה – היא חזקה כלפי חוץ, אבל מבפנים… עלולה להישבר. אל תתן לה להישבר, גיא!”. ואני לו: “עזוב, אחי, עוד נחיה פה עד גיל תשעים”. אבל הוא… הקול שלו נשבר הסתכל עליי במבט שקט ואמר: “תנסה שנועה תאהב אותך. שלא תישאר לבד. אתה תמיד התייחסת אליה טוב. זה יהיה נכון.”

גיא שתק.

זה הכל? נועה כמעט לא יוצאת לה מילה מהפה.

הוא גם אמר שתשנא אותי בהתחלה, כי אזכיר לך אותו. אבל תשרוד. תן זמן. היא תתרגל. אחר כך… מה שיהיה, יהיה.

הוא קם לאט.

וזהו. ניסיתי… כמו שיכולתי. שיחקתי אותה, אולי… ואת הסתכלת עליי כאילו אני אף פעם לא אהיה משהו אחר חוץ מהחבר של אלי. אז נכשלתי. סליחה…

הוא כבר הולך, יד על הידית.

ופה, נועה מבינה את כל האמת הכואבת, המטורפת. את האהבה העצומה של אלי, שחשב עליהם אפילו לפני שהלך. ואת הגרוטאות של גיא, שלא הניח להן להיות לבד לשנייה.

גיא, היא קוראת לו חלש.

הוא מסתובב, בלי תקווה.

אתה תיקנת את הברז שאלי הבטיח לתקן שנתיים.

נו.

לקחת את יותם לסבתא ביום שריסקתי את הלב במקלחת.

כן.

זכרת את יום ההולדת של אמא שלי, כשאני בעצמי שכחתי.

הוא מהנהן בשקט.

וכל זה רק בגלל שהוא ביקש?

גיא נאנח:

בהתחלה כן. אחר כך… זה כבר הלב שלי. לא הצלחתי אחרת.

נועה קמה, ניגשת אליו. מסתכלת על הכרבולת של הז’קט, על הפנים העייפות. ולראשונה מזה שנתיים היא רואה את גיא, לא את הצל של אלי. מישהו שהיה החבר הכי טוב של בעלה ועכשיו לוקח אחריות לאהוב את המשפחה.

תישאר, היא אומרת בביטחון, תשתה תה. אתה רטוב כולך…

הוא הסתכל עליה, מופתע לגמרי.

כחבר, היא מוסיפה, והפעם בקול שלה יש חום אמיתי, לא קרירות כחבר הכי טוב של אלי. עד שימאס.

גיא מחייך, עם אותו חיוך מעצבן שהיה תמיד.

תה? אולי יש לך גם גולדסטאר?

נועה פורצת בצחוק, לראשונה מזה המון זמן. ומבינה או יותר נכון מרגישה שהיא כבר לא תדחה יד שרק רוצה לעזור לה, אפילו אם היא עטופה בכפפה של עור מטופשת.