За מה נפל גורל כזה בחלקה
כשאני נזכרת בילדותי בארץ ישראל של פעם, אני נזכרת איך משנה לשנה הלב שלי התקשח והבנתי שבתור ילדה, לא ארצה לחיות כאמא שלי נועה. נועה הייתה עוד אישה צעירה, אבל השנים נראו היטב על פניה, בעיקר בעקבות בעלה אברם שהיה מרבה לשתות יין עד כדי שכרות.
הייתי אז נערה בת שבע עשרה. סיימתי תיכון בכפר ליד ירושלים ולא המשכתי ללמוד למרות כל החלומות כי פחדתי להשאיר את אמא לבד עם אבא. הרבה לילות חלמתי לברוח, אבל רחמיי על אמא גברו עליי. מי יגיש לה כוס מים כשפניה חבולות? מי יקפיא לה מגבת לסימנים הכחולים?
אותו ערב שוב חזר אבא הביתה שיכור, התמוטט על כסא בפינת האוכל. אמא שתקה ושמה לפניו קערת מרק, ואז באותו רגע הצלחת עפה מהשולחן, וכמעט פגעה בה.
– כמה אפשר, המרק שלך נמאס עליי! צרח בעיניים פראיות.
קמתי לזרז את אמא ולהרים את הצלחת השבורה, ואבא דחף את אמא עם הברך כשעבר. אליי הפנה פתאום את פניו:
– מחר מוקדם בבוקר אנחנו נוסעים לדוג בירקון, תעזרי להביא דגים, שתבשל קצת.
קיוויתי שיישכח מזה, אך עם עלות השחר העיר אותי בטלטול כבד, עומד מעליי:
– יאללה, קומי! בתחילת הבוקר הדגים בולעים הכי טוב.
ידיי רעדו כשנכנסתי למטבח ואז הופיעה אמא עם דלי חלב שחלב מהפרה.
– הסתכלת בשמיים בכלל? הנה הסופה מתקרבת, מי הולך לדוג בירקון ביום כזה?
היא הניחה את הדלי על הרצפה וחסמה לי את הדלת.
– לא אתן! אל תקח את הבת, תטביע אותה!
אבל אברם תקף אותה בחוזקה. היא נפלה, הדלי נשפך, והוא חטף אותי ביד חזקה והוציא מהבית. ענן כהה התגלגל ממערב, וכשהתיישבנו בסירה הרגשתי שהרוח מתגברת והמים עולים. פחד השתלט עליי ואבא לא התחשב בגלים הרמים המשיך לחתור לעבר הגדה השנייה כי שם דגים טובים.
הרוח גברה, גשם זלעפות התחיל. אבא קם עם החכה, ורוח פתאומית הטיחה גלים בסירה הוא איבד שיווי משקל ונפל למים. ראיתי אותו נאבק בין הגלים, ניסיתי להושיט לו משוט ואז הסירה התהפכה, קיבלתי מכה חזקה לראש ואיבדתי את ההכרה.
התעוררתי ולא הכרתי את החדר. היה ריח לחות באוויר ובפנים לא מוכרות. גבר מזוקן נכנס, נשימתי כבדה, הגוף חלש ונוקשה.
– התעוררת סוף סוף, מלמל, והחל להדליק נפט תחת התנור, ושוב שקעתי לתוך חלום, ראיתי בו את אמא.
כשהתעוררתי שוב, הוא ישב לידי והשקה אותי במשהו מריר, תה של עשבי בר.
– תשתי, זה יעשה לך טוב. ותאכלי משהו.
עברו ימים עד שהתאוששתי, לאט לאט קמתי, חלשה ורעבה. עמדתי מול מראה קטנה, רואה את ראשי קלוע בצמה. הבית עץ ישן, לבשתי פיג׳מה גברית גדולה, ויצאתי בהססנות לחדר השני.
– הנה, קומי, בואי לשולחן, קחי לחם, אמר תוך ערבוב תרווד בסיר, ריח של חמין עלה באף.
ישבתי, לא מבינה דבר. הוא שם לפניי קערה ואכל איתי.
– איך הגעתי לכאן? שאלתי.
– תאכלי קודם, אחר כך תדברי…
לא העזתי להתווכח. אכלתי.
– זוכרת משהו? את השם שלך? נענעתי בראש “לא”.
– תראי מה זה, גרתי איתך, טיפלתי בך ואת לא זוכרת. כנראה החולי גרם לאבד זיכרון. כמעט טבעת בירדן, משכתי אותך מהמים.
לא ידעתי מה לענות.
– את יודעת איך קוראים לך? שוב נענעתי את ראשי.
– טוב, אז את אשתי תמר שלי, תמר-לי! חייך חיוך לא נעים.
– לא יכול להיות! נבהלתי.
הוא אחז בידי, משך לחדר השינה.
– מספיק, חיכיתי מספיק שתתאוששי. את פה כבר חודשיים חולה.
נאבקתי, אבל הכה בי והפיל אותי על המיטה.
– כפויה טובה! אני הצלחתי להציל אותך מהמוות, תזכרי מי בעלך…
התחננתי שיניח לי, בכיתי בשקט, אבל לאוויר נכנסה אלימות וטינה. מרוב תשישות וייאוש, חדלתי להתנגד. בחוץ נשמעה מסור חשמלי. רגע אחרי, עטפתי על עצמי מעיל כבד, פזזתי מאחוריו וברחתי ליער, לשפת הנהר. ראיתי את סירת המנוע, אך הוא הדביק אותי והפיל לרצפה.
– מה את חושבת לעצמך, לברוח? אל תכעסי, אני פשוט רציתי להזכיר לך שאנחנו יחד… לא תברחי ממני.
למעשה הוא שמר עליי כבת ערובה. בכל יום עבדתי בעבודות הבית, הוא תבע ניקיון ואוכל, ונאלצתי לנקות ברפת. ובלילה, עם חיוך מבעית, היה חומק למיטה. אם העזתי למחות ספגתי מכות, עד שלמדתי לשתוק.
עברו שבועות. הוא היה יוצא לדוג או לצוד, נוסע העירה למכור בשר ודגים בשוק מחנה יהודה. בזמן הזה הייתי נושמת, משוטטת בבית וקוראת ספר ישן. ברגע שחזר שוב חזר הפחד.
פעם אחת, כשאספתי עצים על שפת הנהר, ראיתי את הסירה שלו נעולה בשלשלת. מפתח השלשלת היה תלוי במטבח. כשנרדם בצהריים, חטפתי את המפתח, לבשתי בגדים חמים וברחתי לסירה. בקושי הספקתי להוריד את הסירה למים ופגז של רובה שרק לידי. הסתובבתי וראיתי אותו כועס.
– חזרי מיד, או שאני יורה בך ירה שוב. חזרתי, הוא עזר לי לעלות, ואז סטר לי בעוצמה.
– אם עוד פעם תנסי, אקשר אותך לרפת! צעק ויצא.
שבוע אחרי פתאום הרגשתי בחילה. קלימון חשד, ואז הבנו אני בהריון. הוא הפך רך, שיחרר אותי מעבודות כבדות, ולא היכה אותי יותר. פעם נסע לשוק ולצד השני של הירדן. ניצלתי את ההזדמנות, יצאתי עם בגדי חורף לשפת הנהר.
לפתע שמעתי מנוע סירה. גבר עם חכה קפץ לחוף והביט בי.
– טליה! זאת את? התפלא.
– אתה מתבלבל, אני תמר.
– אל תבלבלי במוח, אני מכיר אותך מילדות. השכנה שלך מהכפר, כולם חשבו שטבעת, אמא שלך נועה כמעט השתגעה. קרא לי, את יודעת מי אני, אמנון, השכן שלך!
– אני כאן עם בעלי, אמרתי במבוכה.
– חשבתי שהבקתה נטושה, תפסתי את ידו.
– אמנון, תעזור לי להגיע לגדה, אני מפחדת שקלימון יהרוג אותי.
– מהר, בואי! הספקנו להסתתר מאחורי גבעה רגע לפני שהגיע קלימון עם רובה.
הגעתי לבית של אמנון, ושם חיכתה לי אמא נועה. זרקה עליי את זרועותיה, לא האמינה. אמנון סיפר לה איך מצא אותי, ולפתע צפו בי שברי זיכרונות: אבא, אמא, הסירה, הטביעה. סיפרתי לה כל מה שעברתי עם קלימון איך הציל אותי אבל כלא אותי.
– אמא, אם הוא ימצא אותי, יהרוג גם אותך, בכיתי.
גם רחל השכנה הגיעה, עודדה אותנו. היא אמרה:
– נועה, תברחו מיד, תעברו לבית של אחותי במושב. נבוא לעזור.
באותו ערב ארזנו כל מה שצריך, אמנון הסיע אותנו במכונית קטנה. הסתכלנו בחלונות על הבית הישן בפעם האחרונה.
קלימון חיפש אותי, הגיע לבית וביקש לדעת איפה אני. רחל ענתה בחיוך: “לא ראינו אותה,” וראתה איך פניו כועסות כשהלך לדרכו.
בקרוב אמנון עזר לאמא למכור את הבית והביא לנו את הכסף בשקלים. איתו קנינו בית קטן במושב. רחל עזרה לסייד, לנקות, לנטוע עץ רימון.
אני ניתן לומר זכרתי שוב מי אני. האבן שהכבידה על הנשמה שלי לא התפוגגה רק בני-עמרי הקטן הזכיר לי קלימון מדי פעם. ובכל זאת, הלב שלי התמלא אהבה אליו, כמו שאמא אהבה אותי. ולבסוף המתין לי אושר: יונתן מהמשק ליד כבר חלם להציע לי נישואין ואני ידעתי, שלכל אחת יש בפתח חיה חדשה.
