הכל צריך להיות חצי-חצי
נועה, אנחנו חייבים לדבר על ההוצאות. בעצם, על ההוצאות שלך. ליתר דיוק על כמה שאת פזרנית.
נועה קפאה עם ספל הקפה באמצע הדרך לפה. שבע בבוקר, היא עוד לא הספיקה להתעורר, וירון כבר עמד בפתח המטבח עם הפרצוף הזה של “עכשיו אשמיע נאום נזיפה”.
על אילו הוצאות? ומה פתאום אני פזרנית? היא בכל זאת לגמה, למרות שהקפה הפך ברגע לתפל.
את מבזבזת יותר מדי על עצמך. כל שבוע עוד שקיות, עוד חבילות שמלות, קרם לחות ב-400 ש״ח.
נועה הניחה בזהירות את הספל על השולחן. יופי של הצהרה לבוקר, בלי התרעה, בלי “בוקר טוב אהובה”.
זה קרם בשלוש מאות, אם כבר התעקשת על המספרים. וזה לא קורה כל שבוע, אלא אחת לחודשיים.
נועה, התקציב שלנו משותף.
הוא אמר את זה בטון של מורה למתמטיקה לתלמידה עם “בעיית הבנה”. נועה הידקה את השפתיים, ספרה עד חמש. לא עזר.
ירון, להזכיר לך בכמה אתה מכלה כל חודש על הרכב?
הוא קימט גבות. לא ציפה להתקפת נגד באוויר הבוקר.
זה משהו אחר.
ברור, משהו אחר. דלק, שטיפות רכב, תוספים, ביטוח, טיפול כל חצי שנה… ברכב שלך אני אפילו לא נסעתי פעם אחת! אף פעם לא נגעתי בהגה.
אני נוסע אתו לעבודה. ירון שילב ידיים. הרכב הוא כלי עבודה.
נועה פרצה בצחוק, לא צחוק של שמחה, צחוק “חבל על הזמן על העצבים”.
כלי עבודה? באמת? ולבוש וקרמים בשבילי, זה מה, תחביב? אני יושבת במשרד, פוגשת לקוחות. לא יכולה להגיע עם חולצת טריקו מרוטה ועור פנים של יבשושית.
אבל יש דרכים לחסוך…
ברור, מהרה נועה להנהן, אני אשאר עם אותו ז’קט שלוש שנים רצוף, ואתה תמכור את הרכב ותקנה יונדאי גטר, גם יביא אותך לעבודה, לא?
ירון פתח את הפה, סגר. שפשף את האף.
את מקצינה.
לא, אתה זה שמקצין. ההוצאות שלך השקעה. שלי? בזבוז. אחלה חשבון זה.
הוא עמד עוד רגע, נופף ביד ויצא מהמטבח. נועה שמעה את דלת הכניסה נטרקת.
הקפה התקרר סופית. היא שפכה אותו בכיור והתקרבה עם המצח לקיר הקרמט הקר.
פתיחת יום מדהימה. פשוט נפלאה…
בצהריים בעבודה, חברה שלה תמר כמעט נחנקה מהקציצות.
חכי, הוא באמת אמר את זה? ישר על הבוקר?
נועה בחשה בקציצה. התיאבון הלך לאיבוד כבר בבוקר, ולא טרח לחזור.
אשכרה. אפילו לסיים את הקפה לא הספקתי.
קלאסיקה. תמר נשענה אחורה על הכיסא, העיפה מבט מצומצם. גם אצלי האקס עשה את ההצגה הזאת. “בואי נהיה מודרניים, הכל חצי חצי”.
ומה עשית?
הושבתי אותו על מחשבון. אמרתי: אתה אוכל פי שניים ממני. הנה אני ביוגורט, אתה מסתער על ארבע ביצים עם שקשוקה. בצהריים את לוקח שתי עיקריות ואני רק סלט. אז תשלם בהתאם, יקירי.
נועה חייכה. לתמר תמיד היו טיעונים ברזל יכלה להיות עורכת דין בליגת העל.
השתכנע?
בטח. שלושה ימים חישב, אסף חשבוניות. אחר כך נרגע. חודש אחרי נפרדנו.
מזה?
זה סימפטום, נועה. תמר משכה בכתפיים, וחזרה לסלט שלה. כשגבר מתחיל לחשב אגורות הוא כבר לא איתך, אלא עם רעיון. ואת מפריעה.
נועה שתקה. למילים האלו היה משהו מדויק מידי.
בערב חזרה הביתה לאט יותר מהרגיל. ירדה תחנה אחת לפני, צעדה ברגל. ריח של כביש רטוב משולב עם איזה מרירות של עלים או אדי אגזוזים. לא היה לה חשק לחשוב מה מחכה בבית.
הדירה קיבלה אותה בשקט. ירון עדיין לא חזר. נועה התחלפה לבגדי בית, שלפה עוף וירקות מהמקרר, התחילה לבשל. הידיים עבדו אוטומטית לחתוך, להמליח, להקפיץ. הראש ריק לפחות מנוחה.
ירון נכנס לקראת שמונה. הציץ למטבח, נעמד רגע בדלת.
לא בזבזת היום משהו, נכון?
נועה אפילו לא הסתובבה. המשיכה לערבב ירקות.
לא, שום דבר לא קניתי היום.
הוא הנהן ונכנס להחליף בגדים. נועה כיבתה את הכיריים, ערכה לשולחן. שתי צלחות, סלט, עוף עם ירקות. הכל רגיל, רק המנות קטנות יותר המקרר היה עני והיא עקרונית לא נכנסה לסופר.
התיישבו לאכול. ירון נעץ מבט בצלחת, ואז בנועה.
למה יש כל כך מעט אוכל?
נועה הניחה בעדינות מזלג בקצה הצלחת, אמיתית אצילית.
הרי רצית הכל חצי-חצי. קיבלת חצי-חצי.
ירון מצמץ פעמיים המזלג נתקע בדרך אל הפה.
מה זאת אומרת?
הכי פשוט שיש. הכנתי ארוחת ערב, חילקתי חצי-חצי. זו מנתך, נועה הצביעה, אגב, לי גם יספיק לארוחת בוקר. אצלך אין מושג מה תאכל מחר. הרי הכל משותף, לא? לא בטוח איך לחלק לעוד אחד לא יוצא הוגן.
ירון הניח את המזלג. סומק קל עלה בלחיים, השרירים מתוחים.
נועה, זה כבר… לא הגיוני.
לא הגיוני? נועה הרימה גבה ונשענה לאחור. מה בדיוק לא הגיוני? זה מה שביקשת, לא? חצי-חצי.
התכוונתי למשהו אחר!
למה, רק לחתוך את ההוצאות שלי, שלך מחוץ לעניין?
ירון שתק. נועה ראתה שהוא מחפש תשובה ולא מוצא.
דרך אגב, הרימה כוס מים, על כמה דלק בזבזת היום?
מה הקשר לדלק?
הקשר ישיר. כמה?
הוא גמגם, הזיע, חישב רגע בראש.
לא יודע… אולי מאה שקל? מקסימום מאה וחמישים.
נסגור על מאה, נועה קמה והלכה למסדרון.
ירון שמע את ארון הנעליים נפתח, רשרוש של כסף. נועה חזרה עם הארנק של ירון.
מה את עושה? הוא התרומם בכיסא.
לוקחת את החצי שלי.
היא פתחה את הארנק, שלפה שתי חמישים, הכניסה לכיס המכנסיים. ירון הביט בה פעור פה.
את באמת ברצינית?
הכי ברצינות. היא החזירה את הארנק לשולחן. שילמת על דלק מאה שקלים, מגיע לי מאה לעצמי. צדק מוחלט, הכל חצי-חצי בדיוק מה שרצית.
זה כבר מגוחך!
רעיון שלך, ירון. אני רק מיישמת. נועה חייכה והתיישבה. ככה אולי אצליח לחסוך לחולצה חדשה.
ירון המשיך לשתוק. שרירי הלסת זזים, וריד קופץ בצוואר, אבל מילים אין. נועה הסתובבה חזרה לעוף והמשיכה לנשנש.
ארוחת הערב עברה בדממה מוחלטת.
הזמן זחל כל השבוע. כל ערב נועה בישלה בדיוק לשניים, חילקה במדויק לשתי מנות. ירון הביט לשנייה בצלחת, אחר כך בשלו, התמרמר, אבל שתק. כל בוקר שאלה כמה מתוכנן לדלק, כל ערב גבתה את החצי.
ברביעי, ירון התחיל לקחת מטרו לעבודה.
עד יום שישי כבר נראה כמו ט”ו בשבט קצת רזה, קצת עייף.
בשבת בבוקר מצאה נועה מעטפה ובתוכה כמעט שלושת אלפים שקל. ירון החל לקנות מזון בעבודה כבר לא היה לו די אוכל בבית. נועה ידעה, היא ספרה הכל כבר בראשון הכל חצי-חצי.
בשבת בבוקר ירון ישב במטבח עם כוס תה. כשנועה נכנסה, הרים אליה עיניים כהות מעייפות.
נוע… גמגם, גרד צוואר. לא צדקתי. סליחה.
נועה מזגה לעצמה קפה, התיישבה מולו וחיממה ידיים סביב הספל. שותקת, מחכה להמשך.
כל זה שטויות, הפטיר ירון באנחה. היה לי בראש איזה רעיון מוזר, למה כל זה. בואי נשכח?
ברור, הסכימה בקלי קלות. רק תזכור שעדיין לא חישבתי כמה שווה העבודה שלי בבית.
איזה עבודה?
לבשל, לנקות, לכבס, לגהץ. אם הייתי מתמחרת לפי מחיר שוק, היית חייב לי עוד שלושת אלפים שקל. מינימום.
ירון נחנק בתה, השתעל וקרץ ממחטת נייר.
אבל אני לא מתכוונת לתמחר, הרהרה נועה בלגימה, כל זמן שלא תהפוך את הזוגיות שלנו לדוח כספים. סגרנו?
סגרנו! הוא הנהן מהר. נשבע, נגמרו החשבונות.
יופי.
נועה חייכה ושלפה עוגייה. ירון הביט בה כמו מישהו שרק עכשיו חמק מאסון.
ונועה חשבה לעצמה, שלפעמים צריך פשוט לקחת את ה״שגעונות״ של הגבר עד הסוף להראות כמה הם אבסורדיים, ולהפוך את זה למשהו שמרוויחים ממנו. גם שומרים על הנישואים, וגם יוצאים מנצחים בויכוח. חשבון פשוט רק בעברית!
