בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת נהפכה לטעות הכי גדולה שלי
לא לקחתי צד.
לפחות כך חשבתי.
כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי בהתחלה בצחוק, ואחר כך יותר ויותר בגלוי שתקתי. חייכתי במבוכה. ניסיתי להחליף נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא ללבות את האש.
“זו פשוט הדרך שלה,” הסברתי לאשתי.
“אל תקחי את זה ללב,” אמרתי לאמא שלי.
שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות.
השתיקה שלי נראתה לי כמו איזון. כמו בגרות. כמו נכון לגבר. האמנתי שאם לא אתערב, המתיחות תעבור מעצמה.
אבל היא לא עברה.
אמא שלי החלה להגיע ללא התראה מוקדמת. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא התבקשו.
אשתי הלכה ונסגרה. חייכה פחות ופחות. דיברה פחות ופחות.
“תגיד משהו,” לחשה לי פעם, אחרי שאמא שלי הלכה.
“אני לא רוצה לריב,” עניתי.
האמת? פחדתי.
לפגוע באמא שלי.
להיתפס כלא-מכיר טובה.
לבחור צד.
ובזמן ששתקתי, הן התחילו לדבר בשבילי.
אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה.
אשתי בגידה.
ערב אחד הגעתי מאוחר. הדירה היתה דוממת בצורה לא רגילה. התיק של אשתי לא היה. בארון, מקום ריק.
על השולחן חיכתה לי פתק.
“לא רציתי להכריח אותך לבחור. בגלל זה אני עוזבת.”
התקשרתי. היא לא ענתה. שלחתי הודעה. לא קיבלתי תגובה.
נסעתי לאמא שלי.
“היא מגזימה,” אמרה לי. “רק רציתי בטובתך.”
לראשונה לא האמנתי לה עד הסוף.
ישבתי באוטו, ולא יכולתי להניע זמן רב. ההבנה חלחלה לאט וכאב.
לא שמרתי על השקט הרסתי אותו.
כי שתיקה היא לא ניטרלית.
היא תמיד לוקחת צד.
רק שלא בצד של האהבה.
עכשיו הדירה שקטה באמת.
בלי מריבות.
בלי מתיחות.
בלעדיה.
ורק עכשיו אני מבין לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאתה אומר…
אלא מה שאתה בולע בשקט.
ואתה מאמין ששתיקה מצילה, או פשוט דוחה את האבדן?
שתים עשרה שנה אחרי בבקשה, תעזרו לי למצוא את בני!
אבא של בתי בת העשר נפטר כשהייתה בת שלוש בלבד.