“אני אחזיר לך כל שקל כשאגדל,” התחננה הילדה חסרת הבית מול המיליארדר, ידיה פתוחות, עיניה חולות רוח, מבקשת קופסת חלב אחת בלבד לאחיה התינוק שהלך ודעך מרעב והתשובה שלו השאירה את הרחוב כולו המום, כאילו הזמן נעצר באמצע נשימתו.
זוהי הכרוניקה של ההפיכה שלי לא נגד ממשלה או חברת ענק מתחרה, אלא נגד הפסלים המאובנים של מי שהפכתי להיות. שנים רבות הייתי ענק בשדרות רוטשילד, איש שנבנה מאותו בטון וזכוכית קרים של המגדלים שהרקתי. קראו לי האדריכל השקט. כינוי שלבשתי כמו חליפה מחויטת ממחוזות דיזנגוף. זה סימן את היכולת שלי לנווט בין מיזוגים אכזריים בלי להוציא מילה מיותרת, את סירובי המוחלט לתת לרגש אנושי לחלוף על פני דפי המאזן המדויק שלי.
האמנתי שהעולם הוא משחק סכום אפס משוואה שבה מקבלים רק מה שהיה לך מספיק נמרצות ותחכום לקחת. המשרד שלי בקומה החמישים של מגדל דבש היה מבצרי אוויר ממוזג לעילא, ותמיד זהה, 20 מעלות, קר כזה שאתה לא יודע אם הדם בתוכך עוד זורם.
ארבעים וחמש שנים השקתי בבידול הזה. הייתי בטוח שהצלחתי היא פרי חומות שבניתי סביב ליבי.
אבל כשהרוח מתחילה ליילל מהים הגדול על פני תל אביב בנובמבר משונן, לא דמיינתי שקופסת חלב אחת תביא את כל אימפריית הקרח שלי לקרוס.
פרק 1: מבצרי הזכוכית
היום התחיל בכישלון שרוב אנשי מעמדי היו מגיבים לו בזעם מחושב ושקט. מיזוג נדל”ן עתק שאיגדתי שנה וחצי קרס ברגע האחרון. דירקטוריון החברה הסתכל עלי בתערובת של פחד וציפיה, כאילו ממני תבוא כל הישועה. אבל רק סגרתי את התיק העור, התרוממתי והבטתי החוצה אל נוף מגדלי עזריאלי והשמיים המולתיים.
“זה מת,” קבעתי, קול יבש ושטוח. “נחסל נכסי פיילוט ונתקדם לשכונת התקווה. אנחנו לא רודפים אחרי שדים.”
נשארתי לבד בדממה הזאת. ופתאום, משהו שם שקע והכביד לי על הנשימה הדממה הפכה אישום. הסתכלתי על קפל המכנסיים המגוהצים, על ציוץ השעון אומגה שלי, על החלל הריק. משהו בי ביקש להרגיש דבר מה שאי אפשר לווסת עם שלט מזגן.
הודעתי לעוזרי שאני הולך הביתה ברגל. היא הביטה בי במבט של מי ששמע הרגע שמנכ”ל קופץ מהגג. “מר בלוך, חורף בחוץ,” היא גימגמה.
“טוב מאוד,” עניתי. “אולי הקור יזכיר לי שאני חי.”
יצאתי מהמגדל אל השיניים של הרוח התל־אביבית. הרחוב הריח מאוזון, סוודרים רטובים והמרוץ אחרי כיוון השמש. חלפתי על פני המעדניות שנהגתי לקנות בהן שרק בקודים מסוימים ידעו שמדובר בי, עברתי ליד בתי קפה שמכירים את עיני, והתקרבתי לתחנות שכונות פחות מוארות.
כמעט חלפתי על פני מכולת ותיקה “המרכול של שבתאי” כששמעתי קול שנשמע יותר כמו חריקה של תפר עלוב מאשר קול אנושי. יבבה חורקת, קצבית, חודרת עד גזע העצם.
עצרתי. הנשימה הכבדה נקטעה באוויר הקר. במדרגה התחתונה ישבה ילדה, לא יותר משמונה, מקופלת לתוך מעיל ישן מהודק בסיכת ביטחון חלודה. מגפיים קרועים, סוליות מתנדנדות כמו הבטחות שבורות. ועל ברכיה, שמיכה כחולה דהויה ובה תינוק גווע וחיוור.
הייתי אמור להמשיך. המאזן האישי לחש לי ‘זה לא עסקך. והרי יש פה מערכות עיריית תל אביב יודעת לטפל כאלה. הזמן שלך שווה עשרות אלפי שקלים לדקה.’ אבל כשהעיניים נפגשו כל חומות הזכוכית התרחקו פתאום שנה אור.
“האדון…” לחשה, קולה דק מן הדק מול הרוח. “אני אחזיר לך כשאגדל, נשבעת. רק קופסת חלב לאחי. הוא לא מפסיק לבכות מאתמול. לי כבר לא נשאר כלום.”
לא היה בי רחמים היה בי זיהוי מבהיל, ראשוני, ממשי.
פרק 2: רוח הרחוב
נשארתי נטוע במדרכה כשנהר האנשים זורם סביבי, מטושטש כצילום ארוך זמן. להמון היא הייתה צללית, הפרעה. לי רפאים מיום ישן שחשבתי שקברתי תחת כיבודים ונדל”ן.
ופתאום נסדקה אבן השיש המושלמת בי. לא הייתי עוד גל בלוך, ביליונר. הייתי גולדי, ילד קטן בדירה מתפרקת בגבעתיים, יושב על ריצפת לינולאום המבושמת בייאוש, רב עם רעב שאין לו תחתית.
עשרים שנה אמרתי לעצמי ש’הצלחתי בעצמי’, שעוצמתי מוחלטת. והנה ילדה זרה תאיר חזן, ככה אכיר אותה הבריקה לעברי את ההבנה: ביני לבינה יש רק מזל וזמן.
התינוק נאנח שוב חרישי, כמו אזעקה מתפרקת.
לא חשבתי, לא שקללתי. לקחתי לה את השק הריק, “בואי,” אמרתי. לא היה זה קולו הקר של ‘המשרד’, אלא גוון פראי, כמעט אגדי.
גררתי אותה פנימה. חום המכולת כמו מחייה את הנושאים ריח כמון, עופות צלויים וסבון רצפה. המוכר, שבתאי בעצמו, הביט בי עייף וזועף, מתבלבל כשראה את ראשי בתמונת גליון הכלכלה.
“מר בלוך? יש בעיה? חשבתי לקרוא משטרה”
“תביא עגלה, בעצמך. שלוש בעצם. מהר.” הוריתי בחיתוך אוויר.
הלקוחות האטו, הטלפונים נשלפו, לחשושים מתרוצצים כמו שפעת. ‘זה גל בלוך? מי זאת הילדה?’
כרעתי מולה על רצפת שומשום משופשפת, מעיל יקר גורר בבוץ. לא ראיתי קבצנית ראיתי שותפה לעסקה גורלית.
“לא נקנה רק חלב, תאיר.”
פניתי לשבתאי, הטסתי את כרטיס האשראי פסגות השחור. יותר מסמל לראשונה, הכלי הזה קיבל משמעות.
פרק 3: תנועות הנשמה
“למלא מהר. תמ”ל הכי איכותי. שמיכות מהפארם, ויטמינים, טיטולים וארוחות חמות לכל השבוע. כל זה חמש דקות.”
שבתאי התעכב. “אבל מדיניות הרשת”
“אני מחזיק בבעלות על הרשת, שבתאי. חפץ במדיניות או בפרנסה?”
הוא הזדרז כמי שראה אצל הרופא סופית.
עמדתי, עסקה של נשמה מול עיני. תאיר לידי, אוחזת בשולי השמיכה. היא לא חטפה, לא קיבלה כנדבה רק הביטה בתינוק.
כשקיבלנו בקבוק חלב חם, הגשתי לה. היא קיבלה בידיים רועדות, הזנה חרישית באמצע מסדרון 4, אינסופית. התינוק נרגע.
השתרר שקט שאף דיון דירקטוריון לא מתקרב אליו שקט של חיים שניצלו.
“אני אחזיר לך,” התאמצה, עיקשת. “אני אהיה מישהו. אני אמצא אותך. נשבעת על קבר אימי.”
הבטתי בנעליים, בפנים של הילד, בנערה שאחזקה במעיל ישן עולה על כל הון שיש לי.
“כבר החזרת, תאיר,” לחשתי. “הזכרת לי מי הייתי לפני שהפכתי לפסל.”
הוצאתי אותן, את השקיות הכבדות, הזמנתי מונית ושלפתי חמש מאות ש”ח לנהג. “תדאג שיגיעו הביתה. ואם לא אחפש אותך.”
המונית ריחפה אל תוך ערפילי תל אביב, ואני נותרתי ברוטשילד. בקור חד, שרף בי חום מוזר. בזבזתי אלפיים שקלים גרגר בחשבון והרווח היה תחושת אדם שלא הכרתי שנים.
חזרתי לפנטהאוז, בלי האדריכל השקט. נשאר רק האיש שלא הפסיק לחשוב על שמיכה כחולה והבטחה.
פרק 4: סדק ביסודות
בשני הגיעו כולם. ישבתי בראש השולחן לא האיש שליווה אותם עשרים שנה.
“אני מוציא חמישים מיליון מהפרויקט בצפון,” הודעתי, כשעוד פתחו מחשבים.
חדר נדם. סמנכ”ל הכספים כמעט התעלף. “גלי, זה עוגן החברה השוליים”
“השוליים חסרי חשיבות. מפנים את ההון לקרן הילדים של בלוך. בלי יח”צ, בלי חגיגות. לא מחכים לעיתונאים. אנחנו מוצאים כל תאיר בארץ הזאת ובונים לה גשר לפני שתיפול.”
“אבל בעלי המניות” פתח.
“אני בעל השליטה,” התפרצתי. “המורשת שלי לא תהיה זכוכית. היא תהיה השקט של ילדים שלא זועקים לחלב.”
שנים עברו. נעשיתי רוח בעולם העסקים, חבלן שבנה את איביו שלו. הקרן פעלה כסיירת, מצאה משפחות במשבר בחשאיות. לא חיפשתי את תאיר. ידעתי צל ההון שלי עלול להמעך כל צמיחה שלה.
המשכתי מאחור, אדריכל שקט של עתיד טוב יותר. ראיתי מקלטים נבנים, קליניקות חינם, אומנה שהפכה מודל לאומי.
ועם השנים, ישבתי במגדל שלי, מביט על נופי העיר. מבוגר, בודד, נושם שאלות. האם קיימה את ההבטחה? האם החלב הספיק?
לפני שסגרתי לתמיד את תיק המסמכים, הגיעה מעטפה. לא טופס. הזמנה לנשף אותו נשף שנמנעתי ממנו עשרים שנה.
פרק 5: נשף הרפאים
באולם המלון הילטון, ים נורות ואנשים, חגגו עשרים שנה לקרן בלוך. עמדתי בפינה עם סודה, זר בחייו שלו.
הייתי ‘התורם האלמוני’, זה שמסתתר. אלפי ילדים ניזונים בזכות הקרן. ורק אני נשאר קר ואבוד. האם שווה היה כל הבידול?
עמדתי לזחול מהדלת האחורית. וקול עצר אותי: לא קול יחצ”נות, לא חנופה, אלא קול רחוב הצפון הישן, אחיד ומלא סמכות שלווה.
“מר בלוך?”
פניתי באטיות. לפני ניצבה אישה, לקראת סוף שנות העשרים, בשמלה שחורה, שיער אסוף, נוכחות של מנכ”לית. אבל עיניה עיני הילדה ההיא. אש עתיקה, עכשיו בוגרת.
לידה עמד בחור חזק במדי צהל. כתפיים רחבות, פנים של צמיחה אמיצה.
“אתה זוכר את מסדרון 4?” קרצה. “את ריח סבון הרצפה ומשקל שמיכה?”
הסודה כמעט נשפכה לי מהיד. הכול האולם, האורות התפוגג. רק אני וההבטחה.
“תאיר,” לחשתי.
“הבטחתי שאמצא אותך. שאשלם את החוב.”
שלפה מהתיק קורות חיים, לא המחאה. “תואר ראשון בניהול חברתי. מנהלת המרכז הקהילתי הגדול בארץ. אחי תום מסיים קורס קצינים. בזכות קופסת חלב זכינו לאפשרות לחיות.”
התחלתי להרגיש שהקירות שלי התמוססו.
“לא אומרת תודה,” אמרה. “אני רוצה לעבוד. להוביל את הקרן. להבטיח שהמורשת שלך תהיה חיה. אני כאן לשאת את הנטל.”
הבטתי בה, בתום, ואז בעירה שניסתה לבלוע את שניהם. מתמטיקת חיי סוף סוף השתוותה. התשואה האמתית עמדה בפני.
פרק 6: סגירת המאזן
תוך חודש פרשתי מניהול הקרן; העברתי המפתחות לתאיר חזן.
תאיר לא ניהלה היא חוללה מהפכה. יצרה את ‘חלב של תקווה’, מיזם חירום ששתלה קיוסקים לזמני מצוקה באזורים קשים. הכנסת חמלה לארגון; העיר לא בנתה מגדלים בנתה חיים.
אני שנותי האחרונות על ספסל בפארק הירקון, מתבונן במשפחות. לא אדריכל שתקן, אלא האיש שניצל בידי ילדונת.
כשנפטרתי, ביקשתי לא הלוויה מורשת. הכל נמסר להנהגתה של תאיר.
בטקס חנוכת הבניין החדש, נחשף לוח ברונזה. לא רשימת הישגים, לא הון, לא שטח. רק ציור של איש במעיל צמר, כורע מול ילדה על מדרכה.
ומתחת, חרוטים מילים עמוקות:
“לעולם אל תביט מלמעלה אלא אם ברך אותך להושיט יד ולהקים.”
תאיר עמדה שם, מחזיקה בתה ולחשה את אותם מילים, גלגל עדִין של חסד שאינו נשבר.
“החזרתי, גל,” לחשה. “ועכשיו, נעביר קדימה לנצח.”
והרוח עוד מייללת מהים, אבל בעיר הזאת, הקור כבר לא נושך כל כך כי תמיד, איפשהו, המעשה הקטן ביותר זוכה להפוך לאגדה.
