“לא, זה לא הבן שלי – זה הבן של השכנה שלי, קטי. בעלך היה נוהג לבקר אצלה לעיתים קרובות, וכך יצאה לה הריון ממנו. הילד ג’ינג’י ומנומר בדיוק כמו אבא שלו, אין צורך בבדיקת אבהות. — ומה את רוצה ממני? בעלי נפטר לא מזמן, אין לי מושג עם מי היה בקשר… — אבל גם קטי כבר איננה” טוניה עישבה את הערוגות כששמעה מישהי קוראת לה בחצר. ניגבה את הזיעה ויצאה אל השער, שם חיכתה אישה זרה. — טוניה, שלום! יש לי איתך עניין. — שלום, תיכנסי אם כבר באת… טוניה הכניסה אותה, שמה מים לקפה, והסתקרנה לדעת מה רצונה. — קוראים לי נינה. אנחנו לא מכירות, אבל שמועות עוברות מהר פה… לא אסתובב סחור-סחור — לבעלך המנוח יש בן, מישקה. הוא בן שלוש. טוניה הסתכלה על האישה הנבוכה – היא נראתה מבוגרת מדי בשביל להיות אמא שלו… — לא, זה לא הבן שלי. זה של קטי, שכנה שלי. בעלך היה מגיע אליה לעיתים קרובות… הילד ממש דומה לו, וזה ברור. — אז מה את רוצה ממני? בעלי נפטר, אין לי מושג מה היה עושה… — גם קטי כבר לא בין החיים, דלקת ריאות קשה סיימה את חייה. הילד עכשיו יתום. לקטי לא היו הורים, היא הייתה עובדת במכולת… — חסר לי רק זה, כבר יש לי שתי בנות מנישואין חוקיים. את באה להציע לי לאמץ אותו? באמת חוצפה — באה אלי כי אשתו של המאהב, ומבקשת שאיקח את הילד שלו… — אבל הוא אח של הבנות שלך, בכל זאת קרוב… והילד טוב, חמוד… עכשיו הוא בבית החולים, מסדרים לו ניירות… — אל תנסי ללחוץ לי על הרגש… מי יודע עוד כמה ילדים בעלי השאיר… — תעשי כרצונך… אני באתי רק לספר. נינה יצאה. טוניה מזגה לעצמה תה וישבה מהורהרת… * את יורק פגשה מיד אחרי סיום הלימודים. חגגה עם חברות, והוא בא להתחיל איתה. הבלט בכתם שיער ג’ינג’י ובנמשים אין סופיים. מצחיק, מלא חיים, אהב לספר בדיחות, הקריא לה שירים. ליווה אותה הביתה. וכך, הם התחתנו. עברו לגור אצל הסבתא, שירשה להם את הבית אחרי שנפטרה. נולדה וליה, ואח”כ גם אולגה. חיים לא פשוטים, תמיד חסר כסף. ואז יורק התחיל לשתות. ניסתה טוניה להילחם, מחלה קשה לתקן. היה נעלם ימים. סילקו אותו מהעבודה; היא עבדה בשתי עבודות. החליטה להתגרש. חשבה לעבור עם הבנות לעיר, הדודה לבד מזמינה, עבודה תמצא… אבל יורק שיכור נדרס ונהרג. בכתה טוניה, וגם הבנות, על האבא שלהן. עכשיו מתגלה שהשאיר ילד גם ברחוב… הביתה נכנסה ולנטינה, בתה הבכורה, גבוהה ורזה כמו אמא, עם השיער הג’ינג’י של אבא. — אמא, מה יהיה לאכול? יוצאות לסרט, ואני רעבה! ולמה את נראית עצובה? — קיבלתי בשורה מהוללה — סיפרו לי שלבעלך יש בן מחוץ לנישואין, בן שלוש. אמו הלכה לעולמה ועכשיו מוציאים אותו לבית ילדים. הציעו לי לאמץ אותו… — וואו… איזה סיפור… מי האמא? את מכירה אותה? — לא, לא מהיישוב, קטרינה שמה… לא יודעת עוד פרטים… — ומה תעשי? איפה הילד? יש לו משפחה אחרת? — כנראה שאין. הילד בבית חולים, ג’ינג’י, אומרים דומה ליורק… תאכלי תפוחי אדמה עם נקניקיות. וליה החלה לאכול; גם אולגה באה. טוניה הסתכלה על בנותיה וחייכה — שתיהן ג’ינג’יות… למחרת וליה הודיעה: — אמא, הלכנו אני ואולגה לראות את הילד. הוא חמוד, דומה לנו, ג’ינג’י… בכה מאוד, התגעגע לאמא… — הבאנו לו תפוח ותפוז. הוא עומד ומושיט ידיים… האחות נתנה לשחק איתו קצת. אמא, בואי נאמץ אותו. הוא אח שלנו… טוניה התעצבנה. — מה, אבא שלכם בגד, ואני אשלם את המחיר? לי יש מספיק על הראש… — אנשים מאמצים ילדים זרים, והיא מבקשת לאח… הוא לא אשם שנולד ככה, “הילדים לא נושאים באשמת ההורים”. — איך נוסיף עוד ילד? אני עובדת קשה, מביאה ירקות מהשדה… עכשיו לשלם כל חודש עלייך לגיוס, ועל אולגה צריך לקנות… — אם עושי אפוטרופסות, יש תמיכה כלשהי… אמא, אין לך לב לחתן? טוניה כעסה גם על יורק וגם על הילדה. אבל החליטה ללכת לראות אותו. למחרת פנתה לבית החולים. — שלום, איפה הילד מישקה, בן שלוש? מכינים אותו לבית הילדים, — שאלה את האחות. — מי את בשבילו? מה את רוצה? — רוצה לראות. זה הבן של בעלי, מנישואין אחרים… יצא ככה… — ראית, אתמול גם הבנות שלך באו… הילד בכה, חיפש את אמא… — רק לראות… — תיכנסי, אבל לא להרים. טוניה פתחה את הדלת ועצרה. כמו יורק קטן… שערות ג’ינג’יות, עיניים כחולות. הילד שיחק בבובות. כשראה אותה, חייך: — דודה… איפה אמא שלי…? — אמא איננה, מישקה… — רוצה הביתה… והתחיל לבכות. ליבה של טוניה רעד. ניגשה אליו. הרימה אותו. — גברת, אל תישאי אותו! רק תעשי נזק! — צעקה האחות. — מישקה, אל תבכה… טוניה ליטפה לו את הראש וניגבה דמעות. — קחי אותי… אני רוצה לאכול, ואין לי עם מי לשחק… — טוב, אני אחזור. אל תבכה… טוניה חזרה הביתה עם החלטה — לוקחת אותו. כל הכעס נעלם; היא ראתה ילד לא מישהו זר, אלא דומה לשתיים שלה… עברו חמש עשרה שנה. מישקה נוסע לעיר ללמוד. הוא כבר גדול… — תתקשר, בן, ואל תשכח לבוא… נשמה שלי דואגת בזמנים כאלה… — יהיה טוב, אמא! לא אאכזב אותך! שנתיים יעברו במהירות, אסיים לימודים! אחר כך אעבור לעבוד, החבר של אליק אמר שהדוד שלו משלם טוב, ואני טוב במכונאות… — מכונאי שלי, — ליטפה קוציו הג’ינג’יים… * החיים, כמו דרך צרה ביער, לוקחים אותך למקומות לא צפויים. טוניה חשבה שקיבלה עוד צליבה, עוד בגידה. אבל מתחת לקוצים מסתתר שתיל עדין — ילד שלא אשם אלא רק נולד. לפעמים הלב רואה מה שהעיניים מפספסות. הוא ראה בילד נפש בודדה שאיבדה חמימות. הוא שמע לא את צרחת “ילד זר”, אלא את הלחש: “אמא”. וטוניה, בניגוד להיגיון, פחדים ועייפות — פתחה ידיים. הזמן הראה — חסד אינו קורבן אלא מתנה. מישקה לא הפך ל”פה מיותר” — הוא הפך למי שהביא מים מן הבאר כשעישבה. למי ששימח את האחיות כשכאב להן. למי שכאיש צעיר אמר: “תודה, אמא”, — ומהמילים האלה נבנה עולם שלם…

Life Lessons

Author Alejandro García Reading 23 min Published by February 7, 2026

לא, הילד לא שלי. זה של השכנה שלי, עידית. בעלך היה נכנס אליה לא פעם, וכך היא הרתה ממנו. כל כך ג’ינג’י ומנומר, ממש כמו האבא, אין צורך בבדיקה. ומה את רוצה ממני? בעלי נפטר לאחרונה, אין לי מושג איפה נדד… גם עידית כבר איננה.

נאוה עסקה בידיה בגינה, כששמעה מישהו קורא לה מחוץ לשער. מחתה את הזיעה ממצחה ויצאה לראות מי הגיע. אישה לא מוכרת עמדה שם.

שלום, נאוה. אני צריכה לדבר איתך.

שלום, תיכנסי, כבר הרתחתי מים לתה…

השיבה לה נאוה, סקרנית מה מביאה אותה לכאן.

שמי נעמי. אנחנו לא מכירות אישית, אבל שמעתי מהסביבה… לא אסתובב סחור סחור. לבעלך, עליו השלום, יש בן. שמו מתן, בן שלוש.

נאוה הביטה באישה בפליאה. היא נראתה מבוגרת מאוד להיות אמא לילד כזה…

הילד לא שלי, אלא של עידית, שכנה שלי. בעלך היה מגיע אליה, והיא קיבלה ממנו הריון. כזה ג’ינג’י ומנומר, לא צריך בדיקות.

ומה את רוצה ממני? לא ידעתי מה עשה בעלי, לאחרונה בכלל לא היה…

גם עידית איננה. דלקת ריאות דרדרה אותה, והילד נותר יתום.

לעידית לא היו קרובים, היא הייתה עולה חדשה שעבדה במכולת. מסכנה, הילד כנראה יגיע לבית יתומים…

לי יש שתי בנות משלי, שנולדו כנדרש בנישואים כדת וכדין. את מציעה שאאמץ את הילד? איזו חוצפה, לבוא אל אשתו ולבקש שתאסוף את הבן שמישהו אחר הביא!

הוא אח של בנותייך, בכל זאת דם דם. והילד טוב, חביב, עדין… עכשיו הוא בבית החולים, מכינים מסמכים לבית הילדים…

אל תספרי לי על מסכנות. כמה ילדים בעלי השאיר בעולם בכלל? אין לי עסק איתם, אני לא חייבת לגדל את כולם.

תעשי כפי הבנתך. אני רק מודיעה.

נעמי פנתה לדרכה. נאוה מזגה לעצמה תה וישבה שעה ארוכה מהורהרת…

***

את צבי פגשה נאוה מיד בסיום הלימודים. יצאה לבלות עם חברות ואליהם התקרבו כמה בחורים.

צבי בלט עם שיערו הג’ינג’י והנמשים שכיסו את פניו.

משעשע, פטפטן, ידע לצטט שירה, לספר בדיחות. הוא התנדב ללוות אותה לביתה.

לא ארכו הימים, הפכו לבעל ואישה.

באו להתגורר בבית סבתא של נאוה, שמסרה נשמתה אחר כך והשאירה להם בית צנוע בחולון. נולדה בתם הבכורה, ענבר, ושנתיים אחרי כן יעל. חיו בצניעות, כסף לא חסר הוא פשוט לא היה.

עם הזמן התחיל צבי לשתות. איך שלא ניסתה נאוה, לא הצליחה לתקן את דרכיו. ימים היה נעלם, סיים פיטוריו. נאוה עבדה קשה בשתי עבודות.

בסוף החליטה להתגרש.

הייתה לה מחשבה לעבור עם הילדות לתל אביב, דודה שלה חיפשה שותפה לבית, עבודה תימצא, איכשהו תסתדר.

ואז צבי השתכר, נדרס ברגליו, נפטר.

כאב לה. אפס, בכו היא והבנות בזמן ההלוויה. בכל זאת אביהן.

והנה, מסתבר, השאיר גם בן.

באותו ערב נכנסה לענבר, בתה הבכורה, גבוהה ורזה כמו אמא, אך שערה ג’ינג’י כמו אביה.

אמא, יש משהו לאכול? הולכת עם בנות לסרט, מתה מרעב. ולמה את נראית כל כך עצובה?

בדיוק שמעתי בשורה… סיפרו לי שיש לצבי בן בן שלוש. גם לאמו קרה משהו הילד עומד לעבור לבית יתומים. הציעו שאקח אותו.

באמת? מי אמא שלו? את מכירה?

ממש לא. עולה חדשה, קוראים לה עידית, לא יודעת עוד שם משפחה…

ומה את מתכוונת לעשות? יש לו קרובי משפחה בכלל?

כנראה שאין. הילד בבית החולים, מכינים אותו למעבר… כתום, ממש העתק של אביו… קחי לך תפוח אדמה חם עם נקניקייה.

ענבר עטה על האוכל. גם יעל הצטרפה. נאוה הסתכלה על בנותיה וחייכה. שתיהן ג’ינג’יות כמו צבי… איזה גנים.

למחרת באה ענבר והודיעה:

אמא, יעל ואני הלכנו לראות אותו בבית חולים. איזה מתוק הוא, שמנמן, ממש דומה לנו שמשון קטן… בכה כל כך, מתגעגע לאמא…

הבאנו לו תפוח ותפוז. הוא שלח ידיים מהמיטה… האחות נתנה לנו לשבת איתו קצת. אמא… בואי נאסוף אותו. הוא אח שלנו.

נאוה התרגזה על בתה.

מה את משוגעת? אבא שלכן התרשל, אני אשבגע עכשיו? לנו מספיק דאגות… אתן לא מתמודדות עם העולם כמוני.

אחרים מאמצים ילדים שאין להם כל קשר, וזה שלנו, דם דם, לא אשם למעשיהם. המשפט כידוע “אין דנים את הבן על מעשה אביו”.

לא צריך לנו עוד פה לאכלס. גם כך אני עובדת בפרך, מוכרת ירקות, מתמודדת בעצמי, את רוצה להעמיס עוד?

את מתגייסת בקרוב, יעל גם כך גדלה צרכים לא נגמרים…

אם תסדירי אפוטרופסות הוא יקבל תמיכה כספית מביטוח לאומי… אמא, הרי את אישה לא חומלת על ילד? האב טעה, ברור, אבל הוא אח.

נאוה כעסה על בעלה, על הבת. מהרהרת עדיין, החליטה לפגוש את הילד בעצמה למחרת.

שלום, אפשר לדעת איפה מתן, בן שלוש, שצריכים להעביר לבית הילדים? שאלה את האחות במשמרת.

מי את לגביו? מה כוונתך?

רוצה לראות אותו. הילד של בעלי מאישה אחרת… אין ברירה.

נראה לך? אתמול בנותייך באו, שיחקו איתו לא לפי הנהלים, הסכמתי. אחר כך בכה לאמא…

אסתכל רק רגע, לא אקח אפילו על הידיים…

בסדר, כנסי.

נאוה פתחה את הדלת ונעצרה. זה היה צבי הקטן, העתקו.

שיער ג’ינג’י, עיניים כחולות. יפהפה. ישב במיטה ושיחק בקוביות. כשראה אותה חייך.

דודה… איפה אמא שלי, אמא?

אין אמא, מתן…

אני רוצה הביתה…

והחל לבכות מרה. ליבה של נאוה זע, התקרבה ולקחה אותו אליה.

גברת, למה את לוקחת אותו? מי ישמע את הצעקות אחר כך? תחזירי אותו מיד! אמרה האחות.

מתן, אל תבכה, ילד…

ליטפה אותו על ראשו וניגבה הדמעות.

קחי אותי… אני רעב, ואין לי עם מי לשחק…

בסדר, מתן… מבטיחה שאחזור. אל תבכה, מוסכם?

נאוה חזרה הביתה נחושה לקחת אותו. כל הזעם נמס כשראתה את הילד המסכן, חסר ההגנה וכמה דומה לבנות שלה

***
עברו חמש-עשרה שנים.

מתן עומד לנסוע ללמוד בירושלים. כבר ילד גדול… כך מהר עברו הימים.

תתקשר, בן שלי, ותחזור לבקר הלב שלי דואג תקופה לא קלה

אמא, רק טוב יהיה! לא אאכזב אותך, אני מבטיח! שנתיים הלימודים יעברו, ואסיים טכניקום!

אחר-כך אצא לעבוד, אלישע חבר שלי אמר שבמוסך שהדוד שלו מנהל מחפשים עובד, משלמים טוב. את הרי יודעת שאני מכונאי על, בקרוב יהיה לי דיפלומה.

אמן, בן ג’ינג’י שלי, נאוה עברה בידה בין תלתליו הכתומים והסוררים

***

חיים הם כמו שביל ביער לפעמים אתה מגלה עצמך במקומות שאתה לא מבין איך הגעת אליהם.

נאוה חשבה שהגורל שלח לה עוד מבחן, עוד צער מהבגידה של בעלה.

ובעצם, במבוך הכאב, צמח נבט ילד קטן, שלא חטא בשום דבר, רק נולד לעולם.

לפעמים הלב רואה מה שהעיניים לא קולטות.

הוא מצא במתן לא “בן של מישהו” אלא נשמה שאיבדה חום.

הוא שמע לא את קולם של “ילדי אחרים”, אלא תחינה דקה “אמא”.

ונאוה, בניגוד לכל הגיון, עייפות ופחד, שלחה את הידיים.

השנים הוכיחו: חסד איננו קורבן, אלא מתנה. מתן לא היה “פה נוסף”, אלא בן-בית, זה שהביא מים מהרפת להשקיה, בעוד נאוה עידרה בגינה.

זה ששימח את אחיותיו כשהלב התכווץ, זה שגדל והיה חוזר שוב ושוב לומר: “תודה, אמא”. ובתוך המילים, היה כל עולמה.

Add a comment

Al filo del mundo. La nieve se colaba en las botas y quemaba la piel. Pero Rita no pensaba comprarse unas botas de invierno; prefería unas botas altas, aunque aquí lucirían ridículas. Además, su padre le había bloqueado la tarjeta. —¿De verdad vas a vivir en un pueblo? —preguntó él, frunciendo el labio con desprecio. A su padre no le gustaba el campo, la naturaleza ni ningún lugar carente de las comodidades urbanas. Y Guille era igual, por eso Rita había decidido irse al pueblo. En realidad, no quería vivir allí: aunque disfrutaba de campamentos y excursiones, lo de instalarse de forma permanente no era para ella. Pero aquello no se lo dijo a su padre. —Quiero. Y lo haré. —No digas tonterías. ¿Qué harás allí, ordeñar vacas? Pensé que este verano te casarías con Guille; pensaba que estaríamos preparando la boda… La boda. Su padre le “servía” a Guille como esa horrenda sémola fría con grumos, tan nauseabunda que no se le quitaba el asco en horas. Guille no era feo, incluso podía decirse que resultaba simpático: nariz recta, ojos vivos bajo cejas elegantes, pelo rizado y bien cortado, cuerpo fuerte. Era el ayudante de su padre, su mano derecha, y hacía tiempo que él soñaba con su hija casada con semejante “buen partido”. Rita no soportaba a Guille: le molestaba su voz monótona, sus dedos regordetes siempre jugando con algo, sus historias sobre sus trajes, relojes y coches… ¡Dinero, dinero, dinero! No les interesaba otra cosa. Pero Rita anhelaba amor, esa pasión que te deja sin aliento, como en los libros. No la había sentido nunca, pero estaba convencida de que llegaría. Se había enamorado algunas veces, siempre fueron sentimientos pasajeros, no dejaban huellas. Pero ella ansiaba cicatrices, drama, no la tranquila previsibilidad de Guille. Por eso mudarse y dar clase en la escuela local le pareció maravilloso: Guille no podría seguirla; huiría de la falta de internet, agua caliente y alcantarillado. Rita escogió el pueblo a propósito: aquí no había nada de eso. El director dudaba en contratarla, pero la profesora anterior falleció de repente y Rita fue persistente, llegó al Departamento de Educación con sus certificados. —¿Y qué va a hacer una profesora tan joven y cualificada en el pueblo? —preguntó una señora de pelo rojo intenso, con gesto estricto. —Enseñar a los niños —respondió Rita con la misma seriedad. Y así, ahora enseñaba. Vivía en una casita sin agua caliente ni alcantarillado, mantenía la estufa encendida. Como sospechaba, Guille vino, pasó la noche y escapó. El padre tampoco valoraba aquello y pensaba que era una “pataleta” pasajera. Al principio, Rita estaba encantada. Pero llegó el invierno, la casa se enfriaba por la noche, cargar leña era complicado. Quería volver (no iba a rendirse), además ahora era responsable de los niños. Su clase era pequeña, apenas doce alumnos. Al principio se escandalizó: en el Centro de Educación Infantil de la ciudad, los niños eran listos y con talento, pero aquí… parecían un caso perdido. Un tercer curso y muchos aún leían con dificultad, no hacían deberes, armaban jaleo. Pero al cabo de un tiempo, Rita acabó enamorándose de ellos. Santiago tallaba animales en madera, creando piezas dignas de exhibir; Ana escribía versos blancos; Miguel siempre ayudaba después de clase, e Irene tenía un corderito que la acompañaba como un perro. Leer realmente sabían: solo les faltaba motivación y buenos libros. Rita ignoró el temario oficial y trajo libros nuevos, buscándolos en la villa comarcal porque aquí internet apenas llegaba y no podía pedir nada. Solo no conseguía llegar a una alumna y, justo al padre de esa niña, lo encontró cuando se le retorció la cara por el frío y llevaba el brazo cargado de leña. —Buenos días, Margarita Egurrola —dijo él, frenando a unos pasos ante la verja. Rita le temía un poco. Tenía ese porte… duro. Nunca sonreía. Su corazón latía tan rápido que temía que lo notara. —Buenos días. Le salió la voz demasiado aguda. —¿Por qué ha sacado solo suspensos mi hija Tania? —Porque no trabaja. —Pues hágala trabajar. ¿Quién es la profesora: usted o yo? Era Rita. Pero no pensaba forzar a Tania. La niña probablemente tenía autismo, necesitaba otro tipo de atención. —¿Siempre estuvo así? —preguntó Rita por si acaso. Vladimir vaciló. —No siempre. Antes hacía todo con Olga. —¿Olga, su…? Puso cara de dolor. —Su madre. Rita entendió que no debía preguntar más, pero necesitaba hacerlo: —¿Dónde está ahora? —En el cementerio. Así era. El misterio se resolvía fácilmente, como decía su padre. Sostener la leña era incómodo. Cuando un tronco le cayó sobre el pie, Rita soltó la leña y casi llora: era dolor y vergüenza juntas. —Déjeme ayudar —dijo Vladimir. —No hace falta, gracias, yo puedo sola. —Ya, lo veo. Le llevó leña, ajustó la puerta. —Si necesita algo, ya sabe —dijo él, y se fue. ¿Pensaba que por unas cargas de leña iba a aprobar a su hija? Los pensamientos sobre Tania la inquietaban. Intentó acercarse a la niña por varios días y hasta pidió consejo a la jefa de estudios. —Eso es un caso perdido, ponle suspensos y en verano la mandamos a educación especial. —¿Eso cómo va? —Comisión, diagnóstico y listo. —Pero el padre dice que antes… —¡Antes era otra cosa! La madre la cuidaba, el padre no puede. Ni caso le hagas, te contará… —¿No le cae bien, verdad? —adivinó Rita. La jefa de estudios apretó los labios: —No es cuestión de caer bien o mal. La niña necesita el entorno adecuado. Eso a Rita no le valía. No estaba convencida de que la niña tuviera que ir a educación especial. Así que llamó a su mentora favorita, Lidya, y fue a visitar a Tania. Le daba miedo, hasta se tomó una infusión de manzanilla (como hacía mamá), buscaba calma. Su madre también había fallecido, por eso la historia de Tania le llegaba tan dentro. Vladimir no la recibió bien, aunque Rita pensaba que se alegraría. —No solemos recibir visitas —dijo él. Rita apretó los labios, como la jefa de estudios, y argumentó que tenía que verificar las condiciones de la niña. La habitación de Tania era preciosa: papeles rosas, peluches y muchísimos libros. Rita hasta sintió celos; su padre era minimalista y detestaba los colores vivos. La primera vez no consiguió mucho. Preguntó por los libros, los lápices. Tania le llevó los lápices sin decir palabra. Al final, ante la pregunta sobre cómo se llamaba el conejo rosa, respondió: —Pelusa. La siguiente vez Rita le llevó una chaquetita para Pelusa. Su madre le enseñó a tejer, era su modo de recordarla. No le salía muy bien, encima se había equivocado de lana. Pero Tania se alegró, la probó y dijo: —Bonita. Rita propuso dibujar a Pelusa con la chaqueta nueva. Tania lo hizo. Rita firmó el dibujo con un error adrede, y Tania lo corrigió. No tenía ningún retraso mental. —Iré a ver a Tania tres veces por semana —anunció Rita a Vladimir. —No tengo dinero de sobra —gruñó él. —No me pague nada —se ofendió Rita. Así quedaron. Al saberlo, la jefa de estudios no se alegró lo más mínimo: —No puede centrarse sólo en una alumna, eso no es pedagógico. Además, es inútil, ya he visto muchos casos así. —Yo también —la cortó Rita— y sé que nunca es tarde para intentarlo. Tania era especial: casi siempre silenciosa, evitaba mirar a los ojos, prefería dibujar; pero calculaba bien, captaba la gramática al vuelo. Al cerrar el trimestre, los aprobados fueron auténticos. —¿Se irá en Navidad? —preguntó Vladimir, evitando su mirada. —No, no tengo planes —balbuceó Rita, sintiendo que se le sonrojaban las mejillas. —Tania quiere invitarla. Eso era inesperado. Tania nunca lo había dicho, pero tampoco hablaba mucho. No quería decepcionarla ni celebrar Nochevieja con desconocidos: —Gracias, lo pensaré. No durmió bien esa noche. ¿Por qué le había afectado tanto? Llevaba un mes con la niña, lógico que reaccionara así después de tanta atención… ¿Qué más da lo que piense Vladimir? Se durmió con ese dilema. Por la mañana, Guille la llamó: —¿Cuándo vuelves? —¿Qué? —¿En Nochevieja? ¿No vas a quedarte en el pueblo? —¡Sí, claro que voy a quedarme! —Rita, ¿hasta cuándo vas a seguir con esto? A su padre nunca le llamó. —¡Que vaya al médico! —Entonces, ¿de verdad no vienes? —De verdad. —Vale… ¿y qué hago? —¡Haz lo que quieras! Nunca pensó que Guille lo haría: se presentó con champán, ensaladas y regalos. —Si la montaña no va a Mahoma… Rita se quedó de piedra. No desagradablemente: no esperaba que Guille se atreviera. Él prefería los restaurantes y la música en vivo por Nochevieja. Aquí ni tele había. —No importa, lo importante eres tú. Rita buscaba una trampa. No la encontró. “¿Y si me he equivocado con él?” Se le enterneció el corazón cuando entre los regalos halló sus platos favoritos, libros de pedagogía, un proyector y una agenda escolar. —Gracias —se emocionó—. Pensé que me regalarías las joyas de siempre y algún aparato. Guille sonrió: —Rita, he descubierto que eres lo más valioso que tengo. Si quieres vivir aquí, viviremos aquí. Bueno, también traje joyas. Sacó una cajita de terciopelo rojo. Está claro lo que había. —¿Puedo no responder ahora? —preguntó Rita. Guille no se ofendió. —Temía que dijeras que no de inmediato. Esperaré lo necesario. Rita no supo qué responder y guardó la caja. Vladimir tenía su número. Pero llamó al teléfono fijo. —¿Lo ha pensado? —Perdón, tengo visita. —Entiendo. Y colgó. Le entró un nudo en el estómago. “¿Qué tono era ese? ‘Entiendo…’ ¿Qué entiende?” No le había prometido nada. Pero parece que se había ofendido. ¿Por Tania? A ningún padre le gusta que su hijo se decepcione. Le dolía la cabeza con tanto pensar. Guille, ajeno, trataba de encontrar internet para poner películas de Navidad. Rita oyó un silbido, como cuando Vladimir llamaba al perro. Al mirar por la ventana, vio a Vladimir y Tania en la verja. Se le sonrojó la cara. —¿Quién es? —preguntó Guille, molesto. —Una alumna —chilló Tania—. Ahora vengo. Preparó el regalo para Tania: una amiga para Pelusa, la conejita rosa. Su padre habría dicho que era de mal gusto. Para Vladimir también tenía regalo. Dudaba si debía hacerlo, pero lo había tejido: unos guantes. Cogió los regalos y salió corriendo, sin abrigo ni gorro, con los pies desnudos. Se llenó las botas de nieve, pero ni se inmutó. —¡Hola, Tania! —saludó Rita, radiante—. ¡Feliz Año Nuevo! Mira lo que te he traído. Tania sacó el conejo y lo abrazó. Miró a su padre. Vladimir tenía dos paquetes, uno grande y uno pequeño. Tania abrió el grande primero: una libreta con cómic, reconoció sus propios dibujos. —¡Gracias, qué cómic más bonito! El pequeño era un broche en forma de colibrí dorado. Rita miró a Vladimir. Él no la miraba. Tania dijo: —Era de mamá. Se le hizo un nudo en la garganta. —Bueno, nos vamos —gruñó Vladimir. —Claro, ¡Feliz Año Nuevo! —Igualmente… Rita quiso abrazar a Tania, pero no se atrevió: la niña se quedó agarrada al conejo, en silencio. En la puerta se giró Rita. Le oprimía el pecho verlos irse. Entró en casa parpadeando y sorbiendo la nariz. —¿Y qué te han dado? —protestó Guille. Rita miró la libreta y el broche apretado en el puño. Recordó que había olvidado los guantes. Y lo que dijo Tania: era de mamá… y la sonrisa irresistible de Vladimir cuando mira a su hija. En el corazón algo se rompía y florecía. Sentía pena por Guille, pero sería inútil engañarse. Sacó la caja de terciopelo, se la devolvió, y dijo: —Vuelve a casa. Lo siento. No puedo casarme contigo. Perdóname —insistió. Guille se quedó petrificado; no estaba acostumbrado al rechazo. Por un momento, Rita pensó que la iba a golpear. Pero Guille guardó la caja, tomó las llaves y se fue sin decir palabra. Rita, deprisa, guardó la comida en tuppers, cogió los guantes tejidos para Vladimir y corrió tras esas personas desconocidas, pero ahora tan necesarias para ella…

En el confín del mundo. La nieve se colaba en los zapatos

נטע חזרה הביתה מהסופר עם שקיות כבדות בידיים. היא כבר עמדה בפתח הבית כשלפתע הבחינה ברכב זר ליד השער. – מי זה יכול להיות? הרי אני לא מצפה לאף אחד, – חשבה לעצמה. נטע התקרבה, וראתה בחצר גבר צעיר. – הוא הגיע! – קראה והסתערה לחבק את בנה. – אימא, חכי רגע. יש לי משהו חשוב לספר לך, – אמר הבן והתרחק ממנה קלות. – מה קרה? – נלחצה נטע. – כדאי שתקחי רגע לשבת, – לחש ויקטור. נטע התיישבה על הספסל, מוכנה לשמוע את הגרוע מכל נטע רבקה גרה במושב ציורי לבדה. בעלה נפטר לפני שנתיים, והבן היחיד, ויקטור, מאז שגמר צבא עבר ללמוד בעיר ולא שב יותר. עובד במפעל, היה שוכר דירה, אך לאחרונה השתנו חייו. את אמו לא שיתף בפרטים. היה מגיע לעיתים רחוקות – עד שקנה רכב. בשנה האחרונה החל להגיע פתאום בלי התראה, מביא קניות, בגדים. נטע ניסתה לסרב, אך הוא התעקש. פעם אחרונה גם הביא לה מטפחת צמר בעבודת יד. אך על חייו לא סיפר דבר. “הכול בסדר, אל תדאגי” – זו הייתה כל התשובה. אבל הרי השכנות יודעות הכול… וירה הצעירה מהמושב יצאה לעיר. אימא דאגנית שלחה עם ויקטור צנצנת ריבה ופטריות כבושות – דרך וירה, שיצרה איתו קשר בעיר. – נטע, הוא הגיע עם אישה! לא ירדה מהאוטו, אבל נראית לי לפחות חמש שנים מבוגרת ממנו, מלאה ומאופרת, – סיפרה וירה. אז נטע התחילה להרהר, הבן מעולם לא חלק איתה את עולמו. ומהר מאוד ההזדמנות לשיחה הגיעה. היא חוזרת מהסופר – והנה ויקטור מחכה לה בחצר, לידו ילד קטן, רכב חונה בשער. – הוא הגיע! – מיהרה אליו, אך ויקטור התרחק מעט ואמר: – שלום אימא, תכירי, זה יורם. הוא כמו בן בשבילי. – תיכנסו, למה להישאר בחצר? – הציעה. מהר סידרה שולחן; תפוחי אדמה חמים, כרוב חמוץ, מלפפונים, בשר מבושל רך וטעים. יורם ישב קודר, שיחק באוכל ולא הביט באף אחד. אכלו, שתו תה, שלחו את יורם לחצר כדי שיוכלו לדבר. – אימא, רציתי שתדעי – התחתנתי בשנה שעברה. בעצם התחתנו ברבנות, לא חגגנו. זאת אולגה, וזה הבן שלה. לא סיפרתי כי אולגה לא רצתה להכיר את אימא שלי. – אבל למה? – מניסיון לא טוב עם חממות לשעבר… גרו איתה, החמות הרעה גרשה אותה כמעט. כשהיא נפטרה, נשארו לדירה ולרכב. הכרנו, עברתי אליה, בסוף התחתנו, אבל אולגה לא מסכימה להכיר את אמא שלי. – ואת יורם למה הבאת? – כי עכשיו חופש, אולגה בהריון, תכף נולדת ילדה. לה קשה עם יורם, צריך עין עליו, אני כל היום בעבודה. תעזרי לי, בסוף החופש אחזיר אותו. – אעזור, אך הוא ירצה להישאר? – אולגה אמרה לו – שומעים בקול אימא. נטע הופתעה, אך לא התערבה. יורם בן שמונה לא יפריע. ועוד מעט גם נכד או נכדה יתווספו – איזו שמחה! בבוקר ויקטור נסע, ויורם ישב בחלון מקומט. נטע התקרבה: – בוא נתחיל להתרגל אחד לשני. תקרא לי סבתא נטע. לאיזו כיתה עברת? – לכיתה ב’, – מלמל, לא מביט בה. – בוא תראה את התרנגולות, את הגינה. עוד מעט תאסוף תותים, הם ראשונים בעונה. – אני לא הולך. אמא אמרה שאת רעה. ולא נשאר פה הרבה. – איזה שטויות! – צחקה. – אמא לא מכירה אותי בכלל… תשתה תה, אני בגינה. נטע יצאה, כואב לה על הילד. אולגה כנראה נפגעה קשה מחמותה הראשונה, והיא גם את הבן מסיתה. אולי עם זמן, חום ואהבה הכל יסתדר. נטע טיפלה בגינה, לא היה לה הרבה – תרנגולות, ברווזים, ביצים וירקות. חלב רבקה קונה מהשכנה, לפעמים נותנת תמורת ביצים או תותים. עבר שבוע. יורם התחיל להתרגל – מאכיל תרנגולות, טועם תותים, לא ממהר לעזור אך גם לא מתנגד. יום אחד הציעה לו ללכת איתה לחנות – הסכים, בדרך שוחח ברצף. מאז הפך לילד אחר – עוזר בבית, בגינה, מתחבר עם ילדים. אטוס הכלב ידידו, בערב קשה להחזיר אותו הביתה. עלה מצב רוחו, התחיל לקרוא ספר ישן של רובינזון קרוזו, מספר לנטע סבתא ומצחקק על יום שישי. באוגוסט הגיע ויקטור בשורה: נולדה להם בת – יולי. מחר משחררים מבית החולים, ורצה לספר על הנכדה ולברר מה שלום יורם. – אבא, אני רוצה להישאר עוד עם סבתא נטע! את אחותי אכיר כשתרצה, כשתתחיל בית ספר. וכך נשאר עד ספטמבר. נטע נתנה מתנות ללידה – כובע לתינוקת, שמיכת נוצות, כפפות לכלה. ויקטור נישק לה, חיבק את יורם like גדול, ונסע. סוף החופש. יורם שיחק כדורגל עם בנים ברחוב, הופיעה מכונית ליד הבית – אישה מלאה, ילד בידיים, ויקטור. יורם התרגש, אך נפל, תיקן לבד עם עלת סביון, כפי שחבריו לימדו. אולגה אמרה מייד: “באנו לקחת את יורם, החופש נגמר – בטח נמאס לכם כבר…” יורם התפרץ: “אני לא רוצה לעיר! אני רוצה לגור עם סבתא נטע, את שיקרת לי שהיא רעה – היא הכי טובה!” לחיי אולגה האדימו. – לא מדברים ככה לאמא! – אמרה נטע ברוך. – תתנצל ויצא החוצה לשחק. כשיצא, פנתה לאולגה: – אל תדאגי, גידלת ילד לתפארת, אשריך, תודה שהבאת, תבואו שוב בקיץ, אני אשמח. הילדה התעוררה, אולגה מייד רצה אליה. המשפחה נשארה יומיים: ויקטור תיקן דברים, אולגה עסוקה בתינוקת, נטע מבשלת ויורם עוזר לכולם ומספר חוויות. לקראת הסוף אולגה באה אל נטע – חיבקה ואמרה: “תודה, אימא. שלי איננה כבר, לא ידעתי שיכולה להיות חמות כזו טובה. תסלחי לי. ויקטור שלך מקסים. אני אוהבת אותו מאוד”. – עכשיו הוא שלך, מתוקה, ואני ברכה גדולה קיבלתי, גם יורם כמו נכד לי. וכך נפרדו לשלום. המשפחה שבה הביתה, ונטע עברה אליהם בחורף לסייע עם הנכדים, ונהייתה באמת לב הבית. חמות ונכדה – חברות נפש, להנאת ויקטור ויורם השובב.

דליה חזרה מהסופר עם שקיות כבדות בידיים. כבר הייתה קרובה

0105