״אל תיכנסי! תתקשרי עכשיו לאבא שלך! יש מישהו שממתין מאחורי הדלת הזו!״
זקנה משונה תפסה לי את פרק כף היד בזמן שעליתי עם בתי בזרועותיי במדרגות.
פרק א׳: הזקנה
הלילה הדיף ריח של גשם ועשן ממדורת עצים רחוקה, ריחות שבדרך כלל הרגיעו אותי, הזכירו לי בית, ביטחון. היה כבר סוף סתיו בירושלים, והקור נשך דרך המעיל הדק שביקש להגן עלי, כשחיפשתי את המפתחות על מפתן הדלת של הבית החדש ברחביה.
עבר חודש מאז שעברנו. היה זה בית אבן ישן, מסוג הבתים שאפשר לשמוע בהם את ההיסטוריה. הבית הוקף גדר ישנה, הלימון בחצר טיפותיו נטפו מהגג. זה היה אמור להיות התחלה חדשה. בעלי, נעם, התעקש על המעבר. ״עבודה חדשה, עיר חדשה, חיים חדשים לָנו, יעל,״ חייך את החיוך שלו שאני אוהבתעקמומי, נטול ביטחון, אך ממיס.
אבל הלילה, הצללים מתחת לעצי הברוש שהקיפו את הבית התארכו יתר על המידה, מושיטים אצבעות דקיקות אל המדרגות.
החזקתי את נויה על המותן. היא ישנה, בת ארבע, משקל של חום ועייפות על כתפיראשה תחוב תחת סנטרי, נשימתה יוצרת ענני אדים קטנים.
״הגענו כמעט, נוני,״ לחשתי.
הוצאתי את המפתחות. התקרבתי למנעול.
ואז, היד.
היא לא הייתה אלימה, אך הייתה דחופה, אחוזה בכוח לא סביר. נדרכתי, כמעט שמטתי את המפתחות, נסובתי לאחור.
על המדרגה מתחתי עמדה אישה זקנה. קטנה, עטופה במעיל צמר עבה מדי. פניה חרושות קמטים, אך עיניהכחולות-אפורות, לחותחריפות להחריד.
היא נטתה קדימה. הדיף ממנה ניחוח מנטה וצמר רטוב.
״אל תיכנסי,״ לחשה בקול רועד, אך חד כתער. ״תקראי לאבא שלך.״
היא הידקה את אחיזתה. התחמקתי בעדינות. ״סליחה, גברת, את מתבלבלת. אבא שלי נפטר מזמן.״
היא לא שיחררה. עיניה ננעצו בי בצלילות.
״לא טעיתי,״ אמרה. ״את יעל. עברתם לפני חודש. בעלך עובד המון מחוץ לבית. את יותר לבד ממה שאת חושבת.״
היא הציצה בדלת ואז בחלון של חדר השינה בקומה למעלה.
״הלילה,״ היא בלעה רוק, ״הדלת לא בטוחה.״
צמרמורת עברה בי שאינה קשורה לקור. ״מי את?״
״פשוט תעשי את זה,״ לחשה. ״גם אם זה נשמע מטורף. תקשיבי.״
עזבה אותי ונבלעה בצל.
עמדתי שם, משותקת. ההיגיון אמר לי להיכנס, לנעול מאחוריי, ולהתקשר למשטרה. נעם בטח יצחק עליי כשיחזור סוף סוף מנתב״ג.
אבל הבטתי בדלת.
נראתה רגילה. צבע תכלת רענן. מנעול דיגיטלי חדיש. הוילון שתפרתי לבד מפרחי שקדיה.
אבל משהו… לא בסדר.
שקט מוחלט. לא שמעתי את המקרר. לא את הפלאפון על השיש. הבית עצר את נשימתו.
הבטתי בנייד שבידי. האגודל שלי ריחף על אנשי קשר. דילגתי על ״נעם״, על ״אמא״, עד שהגעתי אליו.
אבא.
לא מחקתי אף פעם. קבר דיגיטלי.
״אני משוגעת,״ מלמלתי.
עיניי הזקנה רשפו מהצללים.
לחצתי חייג.
פרק ב׳: הקול שמן הקבר
צלצול אחד.
רחש דיסק מכני.
צלצול שני.
ציפיתי להודעת ניתוק, למענה אוטומטי.
ואזקליק. הקו נפתח.
שקט.
״שלום…?״
״יעל?״
הקול נמוך. עמוק. מבוגר וצרוד מהזיכרון אך מוכר. אותה פסקנות זהירה קודם שמדבר, כאילו כל מילה נשקלת.
הפנים שלי התרוקנה מדם. רגליי התרופפו.
״אבא…?״ גימגמתי.
נשיפה כבדה מהעבר השני.
״אל תכנסי,״ אמר. ״נעם לא בבית, והאיש שמאחורי הדלת בוחן אותך דרך עינית עכשיו.״
העולם הסתחרר.
חבקתי את נויה חזק יותר. היא נעה, גונחת מתוך שינה.
״אבא…? אתה… אתה מת. קברנו אותך.״
״קברתם קופסה ריקה, יעלי,״ לחש. ״סליחה. אלוהים, סליחה. אבל אין זמן. את חייבת לזוז. עכשיו.״
״לאן?״ נתקפתי קיפאון.
״רואה קיה לבנה ברחוב למולך? אורות כבויים, מנוע פועל.״
הבטתי מעבר לדלת. תחת עמוד התאורה עמד רכב לבן.
״כן,״ לחשתי.
״טוב. לכי. אל תביטי לאחור. אל תרוצי. אל תקחי כלוםלא תיק חיתולים ולא צעצוע.״
״אבל נעם…״
״זה לא נעם מאחורי הדלת,״ קטע אותי. ״נעם עדיין בנתב״ג. הטיסה שלו מאיסטנבול התאחרה.״
״איך אתה…?״
״אני עוקב אחריו כבר שבועות,״ ענה. ״יעל, תקשיבינעם הסתבך. גרר אותך איתו לבוץ.״
מאחורי הדלת נשמע קליק. מנעול.
צליל חלש, אך בתוך דממת הפאניקהרעם.
״הוא פותח,״ אמר אבי. ״לכי.״
הזקנה יצאה מהצל. לא הביטה בי. חצצה ביני לבין הבית.
״לכי, ילדה,״ דחקה.
ירדתי במדרגות. הרגליים שלי היו עופרת. כל עצב רצה לרוץ, אבל קולו של אבי החזיק אותי.
״הצעדי בקור רוח. רק אל תיקחי אותו ללב.״
שמעתי את הדלת נפתחת. שלב עץ חורק.
״יעל?״ קרא גבר. לא נעם. קול עמוק וחלק.
לא הסתובבתי.
״המשיכי,״ פקד עלי אבי. ״אל תעני.״
הגעתי למדרכה. התקדמתי אל האוטו. הדלת האחורית נפתחה עוד לפני שהגעתי.
אישה עם שיער כהה קצר וישר, לבושה אפוד מגן, חיכתה לי במושב הנהג.
״היכנסי,״ אמרה במבטא ישראלי מוחלט.
נפלתי פנימה עם נויה, נעלתי מאחורי. הרכב נעלם מיד מהרחוב.
הסתכלתי לאחור מהחלון. במפתן, תחת אור צהוב, עמד גבר לא מוכר. גבוה, בבגדים כהים. הביט בנו נעלמים. שלף פלאפון.
״נקי,״ אמרה הנהגת באוזניה.
״אבא?״ לופפת את הטלפון. ״אתה שם?״
״כמובן, יעלי,״ נשבר קולו. ״אני פה.״
פרק ג׳: הדירה הבטוחה
הדרך הייתה סחרור של פנסים רטובים מהגשם. צאנו מן העיר, דרך יער ירושלים.
הפציץ בשאלות.
״למה? למה עזבת? אמא מתה מאבל!״
״יודע,״ נשם בכבדות. ״הייתי רואה אותך כאובה. הייתי חייב. עבדתי כרואה חשבון פלילי של המשטרה. גיליתי משהו שלא הייתי אמור. ארגון פשע. רצו לחסל אותי. ואתכן. הדרך להצילךלהיעלם. לרפא אותך בצל.״
״ונעם?״ רעד מילא אותי מבפנים. ״מה הקשר של נעם?״
״נעם לא יועץ בלבד. הוא מתווך כספים עבור אנשים מסוכנים. הסתבך עם אותם גורמים. חיפשו אותווהגיעו אליך.״
״לא…״ לחשתי. ״הוא אוהב אותנו.״
״הוא נואש,״ פסק. ״ונתן להם קוד לבית. אולי חשב שיפחידו קצת. לא שתחזרי מוקדם.״
הבגידה הקשתה עלי לנשום.
הגענו לבקתה בצל היער. ראיתי דלת פלדה, מסכי אבטחה, תריסים אטומים. מקלט של ממש.
על כיסא מתכת, באמצע החדר, ישב גבר.
הוא קם כשהגעתי. שיערו האפיל. קמטים חרטו בו עשור של נדודים, אך עיניו היו אותן עיניים.
״אבא,״ בכיתי.
הוא חיבק אותי חזק. ריח של תער וגריז.
נויה התעוררה, עיניה עייפות פתוחות. ״סבא?״ שאלה, נבוכת.
אבי כרע מולה. דמעות גלשו עליו. ״כן, נויה. זה אני.״
פרק ד׳: התשאול
הבוקר היה סערה של סוכני שב״כ, ציוד על השולחן, קפה בחמגשית.
״תפסנו את נעם בנתב״ג,״ דיווחה הסוכנת, והגישה לי גביע קפה שחור. ״הוא במעצר.״
״אני רוצה לשוחח איתו,״ דרשתי.
״עוד לא,״ אמר אבי. ״תראי קודם דברים.״
הקרינו לי מצלמת דלת מהבית.
22:00, שעה קודם שבאתי.
הרכב השחור, שני גברים יוצאים. הגבוה מאמש ואחר קצר יותר, תיק בד בידו.
לא פרצו. הקלידו קוד.
יום הולדתי.
הדלת נפתחה.
״נעם נתן את הקוד,״ הסבירה. ״יש לנו התכתבות.״
סוחפת אליי טאבלט:
נעם: קוד 1402. היא לא בבית. תעשו מה שצריך, תשאירו טפסים.
אנונימי: לא באנו בשביל טפסים, נעם. באנו בשביל ערבות.
נשברתי. הקאתי בשירותים.
״ערבות״אני. נויה.
נעם לא התרשל. הוא מכר אותנו.
חזרתי, אבי ממתין.
״הוא טוען שחשב שיפרצו רק כספת,״ אמר בזעם. ״הוא משקר לעצמו.״
״אני חייבת לראות אותו,״ התעקשתי.
פרק ה׳: העימות
לקחו אותי ללשכת המשטרה בתל אביב. נויה נשארה עם אבי. הפעם הראשונה שלא הייתי איתה, אך הוא הגן עליה בחייו; יגן גם עתה.
נכנסתי לחדר התשאול. נעם יושב אזוק, בחולצה יקרה מקומטת.
״יעל!״ התחנן. ״ספרי להם! אני קורבן כאן!״
נאחז בי.
לא אמרתי דבר. הבטתי בו.
״בבקשה, יעליא. הם איימו. לא ידעתי שתחזרי מוקדם!״
״נתת להם את הקוד.״
״הייתי חייב! הייתי מת אחרת!״
״אז אותנו היית מוכן להקריב?״
״לא! חשבתי שאסדר הכל אחר כך! יודעים שאני מסדר הכל!״
״אני לא מכירה אותך,״ אמרתי.
קמתי.
״יעל, לאן את הולכת? אנחנו נשואים!״
״מעכשיו, לא. מכרת את משפחתך על חייך, נעם. עכשיו אין לך אף אחד.״
יצאתי. לא הסתובבתי.
פרק ו׳: הכל התפורר
חודשים של חקירות, עדי מדינה, טיפול פסיכולוגי.
נעם הפך עד מדינה. חשף שמות ראשי הקרטל, שיטות ההלבנה. קיבל הנחהחמש עשרה שנות מאסר.
הוא שלח מכתבים מהכלא. שרפתי אותם מבלי לקרוא.
אבי ״שב״ רשמית. מסובך, אך העדות שלו הכריעה קרטל רב שנים. הוא לא שב לעברו, אך קיבל מחדש את שמו.
עברנו, שוב.
הפעם לצפון קטן, בגליל התחתון. אבי איתנו, בית מול בית.
נויה אהבה אותו. לימד אותה לדוג, לסתת מקלות, לבדוק מנעולים.
ערב אחד, ישבנו במרפסת, מול שקיעה עמק יזרעאל.
״תסלחי לי?״ שאל חרש.
הבטתי בפניו החרושות.
״על העזיבה?״
״על השקר.״
חשבתי על הזקנה.
״מי היא?״ שאלתי.
חיוך דק נפרש. ״שמה גברת לוריא. כשהתחבאתי שנים, השגיחה, ראתה הכל. כשסיפרתי שאת בסכנה, הופיעה לשמור עד שנגיע.״
״הצילה אותנו.״
״כן.״
אחזתי בידו. מחוספסת, מצולקת.
״אני סולחת,״ לחשתי. ״היית הורה. עשית מה שהיה נחוץ.״
הוא הידק אחיזה. ״לא אעזוב שוב, יעלי. מבטיח.״
אפילוג: החיים החדשים
חמש שנים עברו.
נויה כבר בת תשע. אינה זוכרת את הלילה ההוא. היא זוכרת קיה לבנה וגברת חביבה שנתנה לה טרופית.
אני זוכרת הכל.
בודקת את המנעולים שלוש פעמים, מערכת אזעקה משוכללת. סומכת לאט.
אבל שמחה.
מלמדת אמנות ביסודי. אבא אצלי כל שישי בערב. אנחנו בונים עתיד, לבנה אחר לבנה.
לפעמים, בליל מתחתֵי הברושים, נזכרת בזקנה. היד שלה על פרק ידי.
אחיזת הישרדות.
לא ראיתי אותה שוב. לעיתים אני לוחשת תודה אל החושך.
ולי שתרגישואם זר תופס את ידכם על מפתן דלת חשוכה ואומר לא להיכנס…
תקשיבו.
כי יש מפלצות בעולם. אבל גם שומרי סף.
סוף.
