דורסה על גורלי רגל קלה
– בני, אם אתה לא עוזב את האישה החצופה הזו, תדע שאין לך אמא! זאת נעה הזאת, גדולה ממך בחמש עשרה שנה! שוב ושוב הטיפה לי אמא שלי.
– אמא, זה קשה! ניסיתי, באמת ניסיתי… התגוננתי.
…הייתה לי פעם נערה אהובה בשם עדי, בת 14. טהורה, ביישנית, כל כך רצויה בעיניי. כשפגשתי אותה לראשונה במסיבת בית ספר, הייתי בן 18. עדי מצאה חן בעיניי בצורה שכמעט ובכיתי.
דרך חברה שלה, בשקרים ותחנונים, הצלחתי להזמין את עדי לדייט. אתם חושבים שהיא באה? לא! הפכתי ממש לצייד, מצאתי את מספר הטלפון שלה, חייגתי, התחננתי שתקבע איתי פגישה. בסוף עדי נכנעה, אבל הבהירה: “תבוא לאמא שלי, תבקש ממנה רשות”.
עמדתי מול דלת ביתה מתוח, אדום ומהוסס.
אמא שלה הייתה אישה חמה ומלאת הומור. היא סמכה עליי ונתנה לי שנתיים שעות לטייל עם עדי.
צעדנו יחד בפארק, שוחחנו, צחקנו. הכל היה תמים. פתאום עדי אמרה:
– עידן, יש לי חבר אחר. נראה לי שאני אוהבת אותו, אבל הוא כל כך לא נאמן, והמאסתי מלהיתקל בו עם אחרות. גם לי יש כבוד עצמי. אולי ננסה להיות חברים? מסכים?
הרמתי גבה, מביט בה בסקרנות מחודשת. מסתבר שאפשר להיות גם מופנמת, וגם מאוהבת. עוד יותר נמשכתי אליה.
השעתיים חלפו כהרף עין, והחזרתי את עדי לאמא שלה.
…עם הזמן כבר לא יכלתי לחיות בלעדיה. גם אמא שלי נקשרה אל “קרן האור” הזו. עדי ביקרה אצלנו רבות. אמא ניסתה ללמד אותה טריקים וסודות של נשים. לפעמים, הן היו שוקעות בשיחה ושוכחות אותי לגמרי.
כשעדי הגיעה לגיל 18, דיברנו על חתונה. לא היו ספקות, לא אצלנו ולא אצל ההורים ברור שנתחתן. קבענו להתחתן בסתיו.
…בקיץ עדי נסעה לסבתא בכפר. אני, את כל הקיץ, העברתי במושב עם אמא שלי, עוזר בגינה.
יום אחד, אני משקה עגבניות ושומע מישהי קוראת:
– בחור, אפשר לשתות מים?
אני מסתובב עומדת מולי אישה בת 35 בקירוב, קצת מרושלת, שיער סתור, ומבט בוער. לא זכרתי אותה כשכנה. אבל לא נעים לסרב. מזגתי לה מים קרים מהבאר.
שתתה בלגימה ואמרה: – תודה רבה, בחור צעיר! כמעט התעלפתי מהצמא. יש לי גם ליקר תמרים איתי, רוצה? קח בתמורה, אל תהיה ביישן.
היא הושיטה לי בקבוק מלא. זרמתי איתה: – תודה!
בארוחת ערב טעמתי מהליקר. אמא הייתה באותו יום בירושלים, נשארתי לבד. למחרת שוב הופיעה האורחת. שמה היה נעה, גרה בכפר הסמוך. הזמנתי אותה פנימה. היא שוב הביאה את הליקר המתוק.
במהרה הכנתי סלט וכריכים, ישבנו ודיברנו. הליקר נגמר כמעט בלי ששמנו לב. היום אני מתחרט ומאשים את עצמי על מה שקרה אחר כך.
נעה, בפשטות, הכריחה אותי להיות שלה. הייתי כמו עגל קטן הקשור בחוט. לא הבנתי מה קורה לי, שקעתי בערפל כבד.
התעוררתי נעה איננה. אמא שלי עומדת מעליי, מנסה להעיר:
– עידן, מה קרה פה כשהייתי בעיר? עם מי שתית? למה כל הסדין נראה כאילו רכבת עברה עליו? שאלה בדאגה.
בקושי פקחתי עיניים, ראשי הומה, ידי רועדות. לא הצלחתי להסביר לה כלום. בערב חזרתי לעצמי. והתחיל להציף בי כתם הבושה כלפי עדי.
אבל לא עברה אפילו שבוע, ונעה שוב הופיעה. ושוב… שמחתי לראותה, אפילו קצת התגעגעתי. אמא יצאה החוצה, נעמדה בידיים על המותניים:
– מה את רוצה, גבירתי? התפרצה.
הכנסתי את אמא הביתה:
– אמא, אין זה יפה כך להבריח אורחים. אולי מבקשת רק מים, למה עוינות? ניסיתי להרגיע.
– אורחת, כן? זאת נעה-המדיפה מהכפר! כל הכלבים מכירים אותה. מסתובבת במושבים, מסובבת גברים על האצבע! בושה! אל תיתן לה להיכנס, תעיף אותה לפני שיהיה מאוחר! געשה אמא.
אבל אמא לא ידעה שכבר מאוחר מדי. מסתבר שנעה השקה אותי בליקר המשכר שלה, ובלבול אחז בי. לא הרגשתי אהבה, ולא רצון אמיתי, ובכל זאת דבקתי בה כמו צל.
את עדי שכחתי כליל. כאשר סיפרתי לנעה על הכלה, היא אמרה:
– עידני, האהבה הראשונה לא כלה.
בסוף, החתונה שתכננו התבטלה.
אמא הזמינה את עדי אלינו לבית, וסיפרה לה הכל.
– ילדה, תסלחי לעידן הטיפש, הוא לא יודע לאן חייו מתדרדרים. אם לא יתעורר, יאבד את עתידו. את תדאגי לעצמך, אל תחכי לו התחננה.
עדי נישאה לבסוף לאדם טוב.
אמא שלי, מתוך דאגה, הלכה ללשכת הגיוס ובקשה שיזמנו אותי במהירות לצה”ל. עד אז היה לי דחיית שירות. גויסתי חרום והוצבתי בלבנון. לא אפרט מה עבר עליי שם… חזרתי בלי שלוש אצבעות ביד ימין פציעה קלה יחסית. ברור שהנפש שלי לא נותרה שלמה. הפכתי לקשוח ואדיש.
נעה חיכתה לי. בינתיים היה לנו כבר בן משותף. ביציאתי למלחמה לא האמנתי שאשוב בחיים, אז מיהרתי “לזרוע זרע”. קיבלנו בן. במהלך השירות חלמתי על חמישה ילדים.
אמא המשיכה לשנוא את נעה. עדי הייתה באה לאמא לביקור, והביאה לבתה גרביים וכובעים שסרגה אמא שלי. משום מה, אמא האמינה שהילדה של עדי שלי. הלוואי וזה היה נכון, אבל לא כך. עדי הצליחה וסידרה את חייה. לפעמים שאלה אמא לשלומי, ואמא רק נאנחה:
– עדי, עידן עוד עם אותה נעה… כנראה לעולם לא ישתחרר ממנה. מה הוא מוצא בה, אינני מבינה.
עם השנים נסעתי לעבוד בצפון הארץ, ונעה ושלושת הילדים נסעו איתי. שם נולדו לנו עוד שניים. חלומי על חמישה ילדים התגשם. אבל כעבור שנתיים בתנו מתה מדלקת ריאות. האקלים היה קשה מאוד עבור ילדים.
שבנו הביתה, לאדמתנו ולאורנים שבצפון. שם נשמתי לרווחה והתמודדתי עם האובדן. לפתע חזרה עדי למחשבותיי, והכאב בלב עלה בי. ביקשתי את המספר מאמא שלי. אפילו נתנה לי את הכתובת שלה, אבל הזהירה: “אל תפריע לחיי עדי, אל תחהר את האסור”.
התקשרתי, וקבענו פגישה. עדי יפה מתמיד, הזמינה אותי לביתה ופגשה את בעלה. הציגה אותי כחבר מהעבר. לבעלה היו אמון מוחלט, אז יצא למשמרת לילה והותיר אותנו לבד.
על השולחן נשאר שמפניה חצי ריקה ופירות. בתה של עדי התארחה אצל הסבתא.
נו, עידן, מה שלומך? שמעתי הכל מאמא שלך, אבל תספר לי אתה שאלה עדי, מבט חודר בעיניה.
– סלחי לי, עדי. זה מה שקרה. אי אפשר לשנות. לי ארבעה ילדים… גמגמתי.
– אין מה לשנות, עידן. נפגשנו, העלינו זכרונות, וזה מספיק. אני דואגת רק לאמא שלך, כל כך סבלה בגללך. תנסה להיות יותר רך איתה ביקשה עדי.
הסתכלתי עליה, לא יכולתי לקרוע עיניים. הזמן לא דבק בה בכלל יפה, כמו אז, ומושכת. אחזתי בידה, נשקתי לה בענווה כאילו כל האהבה הישנה חזרה.
– עדי, אני אוהב אותך, כמו בנעורינו. אבל האהבה שלנו עברה ליד החיים. אין מילים, ואין דרך לחזור. אני מבקש סליחה.
– עידן, מאוחר. כדאי לך ללכת סיכמה עדי.
אבל איך אפשר לקום ולצאת כך?
הציפו בי תחושות שבלתי אפשרי לתאר, הלהבה התלקחה בלב. בבוקר עזבתי, עדי ישנה שלווה.
התחלנו להיפגש בסתר, שלוש שנים, עד שמשפחתה עברה ליישוב ליד, והקשר ניתק סופית.
עם נעה התגרשתי כשהילדים התבגרו. אמא צדקה אישה מזדמנת נשארה אישה מזדמנת. דרסה על גורלי, רמסה לי את הלב.
כמה שלא תרתיח מים בסוף זה רק מים.
ובסוף, הבנתי שרק ילד אחד שלי באמת ילדי.
החיים לימדו אותי: למי שתתן את לבך באמת, רק לו תוכל להישאר נאמן. אל תזניח את האנשים שמאמינים בך, ואל תיתן לחולפות הרגעים לגרור אותך בנתיבים שלא חפצת בהם. אמא ידעה תמיד היכן האמת והאהבה טהורה באמת.
