תקשיב, חייבת לספר לך משהו שנגע לי בלב. יש ילדה קטנה בשם שירה, בת שמונה, מירושלים. היא אחת מחמישה אחים, אבא עזב מזמן ואמא שלה שוברת את הגב כדי להאכיל את כולם. כל יום זו ממש מלחמה לשרוד אצלם בבית. שירה, למרות שהיא קטנה, בחופשות ובשבתות היתה הולכת לשוק מחנה יהודה, עוזרת לרותי שמוכרת ירקות, ותמורת זה היתה מקבלת מעט כסף כמה שקלים כדי לתת לאמא, כאילו מביאה אוצר.
יום שבת בצהריים, שירה חזרה מהשוק, עייפה ורעבה. בדרך לבית, היא תמיד עברה מול מסעדה קטנה ברחוב יפו. הריחות של המאכלים חודרים דרך החלון, והיא עומדת שם, מסתכלת פנימה בעיניים גדולות, מדמיינת איך זה לטעום אפילו ביס אחד מכל הפלאים האלה. מאפה שוקולד? זה בכלל לא בתפריט החלומות שלה, זה כבר ליגה אחרת. אבל באותו שבת, הפיתוי גבר עליה. היא פתחה בשקט את הדלת ונכנסה, קטנה ובלויה בבגדים דקים ונעליים קרועות, ממש נעלמת בין כל המבוגרים.
רצתה לברוח, אבל בעין נדדה למנה חצי גמורה, שנשארה על שולחן איזה שווארמה וקצת ציפס. וואו, האוכל נראה ומריח כזה טעים, והיא לא זוכרת מתי אכלה בשר לאחרונה. התיישבה בזהירות, הרימה מזלג והיתה בדרך לקחת ביס בדיוק אז מלצר בשם אילן שם לב אליה. הוא צעד לעברה, ובטרם הספיקה להכניס משהו לפה, פשוט לקח לה את הצלחת בלי לדבר.
שירה, עם דמעות בעיניים, הסתכלה עליו, בטוחה שעוד רגע הוא יעיף אותה וישפיל אותה מול כולם. אבל אילן רק הסתכל עליה בעיניים חמות, הסתובב וחזר למטבח, והיא נשארה יושבת, רועדת כולה ולא מבינה מה קורה.
ואז, אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח, הוא חזר. הפעם עם מגש עמוס: צלחת חמה עם שניצל וציפס, פיתה טרייה, שתייה קרה ובסוף עוגת שוקולד מושלמת, בדיוק כמו בחלומות שלה. העיניים שלה האירו, לא מאמינה לרגע.
“אכלת פה קודם?” שאל אותה, מחייך בעדינות,
“כל ילד במיוחד אחד כמוך ראוי לאוכל טוב, אליו” לחץ לה יד בשקט.
שירה לא הצליחה להוציא מילה מהפה מרוב התרגשות. הרימה מזלג, טעמה ובסוף ניגשה לאילן, ניגבה דמעה, ולחשה:
“תודה. לעולם לא אשכח את הטוב שלך. אפשר אולי לשים את השארית בשקית? אני רוצה להביא גם לאחים שלי. אתמול אמא לא יכלה לקנות אפילו לחם…”
אילן נעמד דומם, עיניו דומעות. בלי מילה, הלך למטבח והביא לה שקית עם כמה קופסאות אוכל שכולם בבית יאכלו טוב.
“תיקחי. שכולם יאכלו חם. איך אוכל להחזיר לך טובה?” שאלה שירה המומה.
“את כבר נתת לי תשובה לימדת אותי שיעור על רגש ואנושיות”, ענה אילן בחיוך.
“תמיד תזכרי העולם יהיה יפה יותר כשנשתף ונדאג אחד לשני.”
שירה יצאה משם לא רק שבעה, אלא גם עם נשמה מלאה. אותו יום, בשבת הכי רגילה, במסעדה קטנה בירושלים היא למדה מה זאת באמת חמלה. ומאז, היא הבטיחה לעצמה כל הזדמנות שיש, גם היא עוזרת ומחלקת, נותנת מה שיש לה, כדי שגם אחרים ירגישו חמימות בלב.
