יומן / 24 לסיוון תשפ״ד
בבית הכנסת הוותיק בשכונה שלנו בתל אביב, הזמן עובר לו בעצלתיים, כאילו לא ממהר לשום מקום. ריח הבשמים והבשמים עומד באוויר, הנרות הדולקים מרצדים לאורם, והמתפללים שותקים כל אחד שקוע במחשבותיו, כאילו כל כאבו מונח עכשיו בשקט על ידיו.
ובתוך כולם, היא הייתה שם קשישה נמוכה, ענווה, במטפחת צמר חומה שמכסָה לה את הראש, ידיה סדוקות מעמל שנים. היא באה לתפילה בכל שבת, גם כשעצמותיה כאבו וגם כשהדרך מהבית נדמתה מתארכת משנה לשנה.
היא לא תבעה כלום מן החיים. רק שלווה. רק מחילה. רק שמץ של תקווה.
אבל באותו יום… משהו קרה ששינה את גורלה לעד.
כשהתרוממה בכבדות מהשרפרף, חשה שמשהו קשה נוגע בסוליית הנעל. התכופפה לאיטה, מתנשפת, וראתה על רצפת בית הכנסת שרשרת. לא סתם, אלא שרשרת יפה, ותליון בצורת לב. לקחה אותה ביד רועדת חמה, כאילו הרגע הורדה מהצוואר.
בסקרנות פתחָה את התליון שבתוכו היו שתי תמונות קטנות. וברגע ההוא, לבה הלם בחוזקה. אחת התמונות אישה מבוגרת, עם גבות עבותות כאלה, מבט דומה, קווי שפתיים זהים, פנים, כאילו הביטו בה מהראי. הקשישה הצמידה יד לפיה ההמום. רעידות עברו בגופה לא מקור, אלא מאמת.
זכרה היטב את הלחישות ברחוב, חלקי סיפורים מילדות שאמא שלה ילדה תאומות, אבל אחת מהן נולדה חלשה יותר, שברירית, ובייאוש, בעוני, מתוך פחד האם העבירה אותה עם הלידה למשפחה חיפאית אמידה, רופאים. והיא נותרה כאן, בשכונה, עם עבודה קשה ועיניים דומעות.
שנים אמרה לעצמה שהכול סיפור. רכילות. פנטזיה של השכונה.
אבל התמונה הזאת לא משקרת.
אז עשתה דבר שלא עשתה מימיה. לפתה את השרשרת בידיים, ולחשה בלב: “אני לא מחזירה אותה… עד שאדע מי בתמונה.” ידעה זה לא שלה. ידעה זה לא ראוי. אך משהו בלב אמר לה אולי אלוהים שלח לי את זה.
כי לפעמים, אלוהים לא מדבר במילים. מדבר בסימנים. במפגשים. בחפצים ‘אבודים’ שלא באמת הלכו לאיבוד.
אחרי התפילה, צעדה הקשישה ישירות אל הרב. מפוחדת מעט, בידיים רועדות, מסרה לו את השרשרת.
הרב הביט בתליון, במבט חודר. לרגע קצר נפלה עליו השתאות. “הייתה כאן אישה השבוע,” אמר בשקט. “הגיעה מהעיר, מאחד המושבים בשרון. דיברה איתי הרבה, בכתה. סיפרה שחזרה לשכונה לחפש את אחותה.”
נשימתה נעתקה. “אחותה?” כמעט ולא יצא לה קול.
הרב הנהן. “כן. סיפרה שרק לא מזמן גילתה שהיא תאומה. ומתמיד הרגישה שחלק ממנה חסר, בלי לדעת למה.”
הקשישה אחזה בקצה השולחן, משהו סחרר לה את הראש.
“השרשרת?…” פלטה.
“כנראה נשמטה לה כאן,” ענה. “ענדה אותה כל הזמן. נראתה נרגשת עד דמעות.”
אז הקשישה התייפחה. אבל זאת לא הייתה בכייה של כאב; הייתה זו התרככות רכה של הלב, ציפייה, כאילו עומד לקרות משהו טוב אחרי שנים של בדידות.
הרב נשם עמוק. “אם תרצי אביא אותך אליה. היא מתגוררת אצל גליה, עד שתסיים עם סידוריה.”
הינהנה קלות. לא הצליחה לדבר עוד.
הלכה בשביל כאילו בתוך חלום. מחזיקה את השרשרת בתוך כף ידה, כאילו היא החוט האחרון שמחזיק אותה בתוך המציאות.
כשהגיעו לביתה של גליה, הרב דפק בעדינות. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה אישה מטופחת, עיניה אדומות מכל הדמעות.
כשהביטה בהן השתתקו שתיהן. לא נדרשו עוד מילים. הן זהות. כמו שתי חתיכות לב אחת, שנשברו מוקדם מדי.
הקשישה פתחה את התליון והציגה אותו. ידיה של האישה כיסו את פיה. “אוי אלוהים,” לחשה. “זה שלי…”
אז לחשה הקשישה, וקולה רעד: “מצאתי את זה בבית הכנסת… ולא רציתי להחזיר, עד שאדע מי זו בתמונה.”
האישה אחותה פרצה בבכי, והתקרבה חצי צעד. “אני… אחותך.”
משהו נפתח בליבה של הקשישה, לא כאב שחרור. תחושה של פצע ישן, שמישהו סוף סוף חובש.
הן חבקו זו את זו, חזק, כאילו יקרסו אם ישחררו. והאנשים ברחוב הביטו בהן בתדהמה; שתי אחיות, בוכות וצוחקות יחד, כי לפעמים אלוהים מתמהמה. אבל הוא לא שוכח. וכשמחזיר לך את מה שאבד הוא משיב לך גם חתיכה בעצמך.
אני, כנראה, אזכור לנצח את היום הזה שדרכים נפרדות שבו והתחברו, דווקא בבית הכנסת הישן, בסמטה הקטנה מתחת לפרדסים של תל אביב.
החיים. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה לקוות ולדעת שלפעמים, הניסים מגיעים דווקא כשלא מצפים להם.
היום הבנתי אלוהים לא שוכח אף אחד.
