הגבר היחיד במשפחה
בבוקר, בזמן שהמשפחה יושבת לסעודת בוקר, הבחורה הבכורה עיה מביטה במסך הטלפון ושואלת בקול מאופק:
אבא, שמת לב לתאריך היום?
לא, מה מיוחד בו?
עיה סובבה אליו את הטלפון: על המסך הופיעה שורה של מספרים 11.11.11, כלומר האחד עשר בנובמבר אלפיים ואחת עשרה.
זה המספר שלך, 11 והיום הכל עשרות ואחד. הולך להיות לך יום מדהים, אבא.
הלוואי, הלוואי חייך יהונתן.
כן, אבא הצטרפה גם עדי, הקטנה, בלי להרים את העיניים מהטלפון כתוב שבני מזל עקרב יקבלו היום היכרות נעימה ומתנה לכל החיים.
מצחיק בטח נפטר איזה דודה עשירה מצרפת, ואנחנו היורשים היחידים מיליונרים
לא מיליונרים אלא מיליארדרים, אבא עיה זרמה עם ההומור שלו אתה שווה יותר מזה!
ברור. אז קודם כל אנחנו קונים דירה בירושלים מול הנוף, ואחר כך יאכטה…
ומסוק! צחקה עדי רוצה מסוק פרטי, אבא
ללא בעיה. ואת, עיה, מה את מבקשת?
אני רוצה להצטלם בסרט ב’הבימה’, עם ליאור אשכנזי.
איזה שטויות אדבר עם גילה אלמגור ונארגן את זה אמר יהונתן בחיוך אבל יאללה, מספיק לחלום, הזמן שלנו קצר וצריך לצאת.
אי אפשר אפילו קצת לחלום נאנחה עדי.
אפשר ואף רצוי לחלום. רק אל תשכחו את הדרך לבית הספר סיים יהונתן את התה, קם מהשולחן.
וזה הדיאלוג ששב וצף בזכרונו של יהונתן בערב, כשעמד בסופרמרקט שבקצה רחוב רמב”ם, מעביר מוצרים מהעגלה לשקיות. היום שלו היה הִפך מהמצופה עודף משימות, עיכוב בעבודה, תשישות. שיחה נעימה לא התגלגלה לפתחו, מתנה לא קיבל, אושר לא עבר על ידו.
“עבר לידי האושר, כמו טיסן מעל רחובות” חייך מר לעצמו, יוצא מהסופר.
בסמוך ל”מזדה” הישנה של המשפחה עמד נער. ברור היה: חסר בית, לבושו קרעים, זוג נעליים לא תואמות רגל אחת בסניקרס מוזנח, בשנייה מגף עבודה קרוע ומשוך בחוט חשמל כחול במקום שרוך. כובע גרב מלוכלך מכסה את ראשו, אוזן ימין שרופה בקצה.
אדוני אני רעב תביא לחם לחש, כאשר יהונתן התקרב.
המשפט יצא בהיסוס קל, משהו בנימה עורר ביהונתן הבזק של נעורים: שיעורי דיבור על במה בתיאטרון החובבים שבקריית שמונה. שם למדו שדווקא היסוס קטן מסגיר כנות או זיוף.
הילד שיקר, זה היה ברור פתאום. כל הסצנה נראתה לו הצגה. הוא חש זאת בכל חושיו.
“נראה אם תתמודד, ילד. בנות שלי יתלהבו, הן מתות על משחקי חקירות”, החליט.
אתה לא באמת רוצה רק לחם. מה עם מרק חומוס, אחרי זה קציצות עם פתיתים, ולקינוח עוגת שוקולד? מתאים לך?
הילד הופתע לרגע, אבל התאפס התקשח, הביט במבט עיקש.
“טוב אתה, ילד”, חשב יהונתן, “פחות הצגה, יותר חיים”.
אז מה? מוכן?
כן לחש בקושי.
יופי. תחזיק רגע.
זה היה מבחן נותן לילדים אמיתיים אוכל, רובם בורחים עם השלל. הוא בכוונה הוציא מפתחות באיטיות, בדק את הטלפון בגבו אל הילד.
עיה, שמרתן קצת מרק? תדליקו את הסיר, תכף מגיע. חמש עשרה דקות אני בבית.
הילד נשאר; רק עומד ומחזיק את השקית, גורר רגליים בחולשה.
“תודה חביבי, לא בא לי לרוץ עכשיו sprint”, חייך יהונתן לעצמו.
בסוף גם המפתחות, גם השקיות הכל סודר.
בכבוד, בחור, הרכב מחכה. חמים בפנים.
הילד נשף חרישית והתיישב לידו.
שתקו כל הדרך. בדרכם למושב בגליל בו גר יהונתן עם בנותיו. יהונתן בן יחיד שגדל בבית יתומים, כאב בתעצומות לתשוש נפש, לא היה לו מקום לאדישות כלפי חסרי בית. כמה ילדים כאלו כבר הביא הביתה אילו רק החוק היה מאפשר, לא היה מניח לאף ילד להישאר לבד. אבל “הרווחה” יודעת, לבד אתה אבא, במצב כלכלי גבולי לא תקבל. כאילו עדיף להם בפנימייה אבל עיקר חסד אינו כסף, אלא אהבה; וזאת יש אצלו בבית, גם אם לא שלם.
“אהבלים”, קילל בשקט והציץ לעבר הילד, חושש שיבין.
הילד ישב קפוץ, מעודד ראש, שקט. לא מהילדים שראה תמיד. קודמיו היו גסים, זה מופנם. בטח לא פנימייה; אולי ברח מהבית, חדש ברחוב, מבולבל.
“אולי טעיתי. שיקר, אבל אולי כי היה מבוהל נגיע הביתה, נאכיל, נשטוף, יקבל קצת חום ויפתח את הלב”, פסק בלבו.
הבנות חיכו בחוץ, רצות אל הרכב, פותחות דלת, לוקחות שקיות.
מי זה, אבא? שאלה עדי כשראתה את הילד.
זה ההיכרות והמתנה שהובטחו לי בבוקר חייך.
גדול, אבא עדי רכנה אליו, מנסה לראות מבעד לכובע מתנה אקסקלוסיבית. לא טעית, אבא?
הלוואי. נצמד לי לרגל, טען שהוא המתנה שלי. לא השתחררתי
ומה שמו, המתנה? העירה עיה.
בלי שם.
אפילו מדבקה לא הייתה?
שום דבר, ילדות.
עדי הביטה בילד בחשד, וצחקקה: נגלה מי גר בבית.
הילד התכנס פנימה, הפך אטום.
האותות חלשים, ננסה בפנים קבעה עיה, מבטיחה לאב עם העיניים: “שיטת המשטרה יש לנו תוכנית”.
חמש דקות, לא שניה יותר רמז יהונתן.
אל דאגה, נכסה הכל בשלוש חייכה.
עדי, קחי את המתנה לבדיקה. נלמד מי ומה.
הבנות לקחו את הילד, מהדקות אותו ביניהן להיכנס פנימה. אביהן הלך לשגרה להכניס את הרכב, לבדוק שמן, לתקן פה ושם.
עברו חמש עשרה דקות. עדי פורצת נושפת:
אבא, הוא משקר!
איך גילית?
פשוט, אבא הוא לא מריח כמו נער רחוב, הוא רק מתחפש.
למה את מריחה?
ברור! רוצה לדעת מה? מגישה את ידה, שחורה.
פיח?
תנסה בעצמך מביאה אליו.
יהונתן בודק, מריח.
איפור?
בול! מלא איפור. כדי שיחשבו שהוא מלוכלך.
קוראים לו “שור”. בדקתי בגוגל. שור חיה עקשנית
אבא, עזוב שטויות עכשיו ברצינות. הילד הזה התכוון אליך. בכוונה התחפש, שם מסכה. תראה, תיאטרון של שחקן יחיד ממש. אבל למה?
בואו נשאל אותו. ברור שעיה תפרוץ אותו במיידי.
ואז נשמעה צעקה: עדי, נשאר לנו חומצת גופרית?
כן, פול חבית, אני מביאה היא טסה פנימה. עכשיו מתחילים להמיס ולשטוף בביוב.
פושעים גיחך יהונתן.
פושעות תיקנה עדי.
אבא, בוא תשטוף ידיים נשמע מיידית מתוך המטבח אנחנו זקוקות לעזרה.
רעבות כמו זאבות, עדי כבר רוצה לטעום את ה”שור” שוב קראו.
“כמה ילדותיות”, חייך, רוחץ ידיים. דואג לילד רצה להצטרף ולהגן.
הילד היה לבוש חולצת פסים שחורה-אדומה עם אותיות “ישראל” ענק, מכנס ג’ינס קצר קרוע, יחף. שערו ג’ינג’י, מקנח ראשו במגבת עבה.
רוצה לשבת, שור? עדי שאלה ישירות או שנביא לך חציר?
קצפת אולי? הוסיפה עיה.
בנות, הביתה סינן האב מתרכזים באוכל.
בסדר ענו יחד.
יהונתן הביט בילד: הוא שינה צורה, התיישב זקוף, מבט גלוּי, לא מחשיך ראש. כאילו יושב תמיד כאן. השתלב בסצנה משפחתית כאילו נולד בה.
“מה אתה מסתיר, חבר?” התפלא יהונתן “רצית רק להגיע אלינו, משהו פה מתוכנן”.
אבא, נרדמת? קראה עיה.
לא, גמרתי בריאות לידיים שלכן, ילדות.
היית עשר שנים בתרדמת צחקה עדי אנחנו כבר נשואות, ואת זה נקבל בתור “שור” ביתי.
פטם, תהיה יקר בקיץ המשיכה עיה.
את צודקת, עדי הקניטה אותה נעשה ממך קובה
ופתאום הילד התפרץ: ודי, די אני נכנע. מספיק. יהונתן אלתר, אני מתנצל הכל היה לא במקום
שב. ספר לנו הכול, אמת בלבד אמר האב.
ברור. אין יותר שקר
האמת בלבלה את כל בני משפחת אלתר. הילד הציג תעודת לידה: שמו אסף שור, בן יום יותר מעדי, גם בן אחת עשרה. אביו, קצין שנהרג במלחמת לבנון, אמו ילדה בבהלה בליל האסון וזה כמעט עלה בחייה. נותרו ארבעה אחות גדולה, אסף הקטן ותאומות. החיים היו לחוצים אם המשפחה כמעט איבדה את האפוטרופסות. אבל האחות הבכורה, רות, הצילה את הבית. אסף הפך המבוגר אחרי אחותו.
לאחרונה ראה שאחותו רות נעצבה. הבין: היא התאהבה, נפלה חזק. לא יכלה להתוודות. לבסוף גילתה: יהונתן אלתר, רווק, מחנך בנותיו כבר עשור לבד. הוא אוסף ילדים, מביא לביתו, עוזר להם. זה נגע בו. אסף החליט לבדוק את המשפחה עבור אחותו: להתחזות לנער רחוב, להיכנס, לבדוק את המשפחה מקרוב, לראות אם יקבלו את אחותו ויאהבו אותה. אבל לא לקח בחשבון את שתי הבלשים שניתחו אותו במהירות.
אתם ממש מדהימים. עיה, עדי, אתן פשוט נפלאות. יהונתן, בבקשה קח את רות לאשה. לא תתחרט. היא טובה, עדינה, כמו אמא היא פחדה לספר לך, שלא תרצה אותה עם ילדות קטנות
אתה משוגע, “המון ילדים”? התפלאה עדי אתה לא מתבייש לדבר כך?
נטפל בחינוך שלך חייכה עיה אז מה, אבא, נעשה שידוך? או שלא תרצה להתחתן שוב?
קטע של סרט גם אני חשבתי על רות קצת.
אבא, אתה מבוגר ממנה בעשר שנים, זה מקובל עודדה עדי.
תוכל לעזור לה, ואנחנו נהיה משפחה הוסיפה עיה.
נהיה חיזק אסף.
נכון, נכון, אבא? שתיהן קמו, חיבקו אותו.
כן רק צריך לשאול את רות
היא מסכימה חייך אסף ולחץ את ידו אני, כגבר היחידי, מוסר לך את אחותי.
יהונתן חיבק את הילד. דמעות עלו בעיניו. עיה מחתה אפה, גם היא התרגשה.
בבוקר צחקת, אבל קיבלת גם היכרות וגם מתנה לחיים: משפחה גדולה ומלאה באהבה, אבא. תמיד רצית, נכון? הנה, זכית.
