ליתר ביטחון ורד הביטה בחברתה לעבודה שבכתה, הסבה מבט בחוסר עניין אל המחשב והתחילה להקליד במהירות. – את חסרת רגש, ורד – שמעה את קולה של ענת, מנהלת המחלקה. – אני? למה את אומרת את זה? – כי אם לך הכל מסתדר בחיים האישיים, זה לא אומר שלכולם ככה. את רואה שהיא שבורה, לא עדיף אולי לעודד? אולי לשתף קצת מניסיונך, לתת מילה טובה. ככה אצלך הכל מושלם… – אני? לשתף אותה? בניסיון שלי? נראה לי שנעמה לא תאהב את זה, כבר ניסיתי פעם, לפני חמש שנים כשעוד הייתה באה עם פנסים לעבודה — כנראה כדי שיותר יראו לה בדרך חזרה. את עוד לא עבדת פה בכלל. ובכלל, זה לא בן הזוג שהכה אותה, היא נפלה כל פעם לבד, חוסר מזל, וכשהוא עזב — הפנסים נעלמו מהפנים שלה, הוא היה השלישי שעזב אותה. ואז ניסיתי לתמוך בה, לשתף מניסיון – ונו, יצא שדווקא אני אשמה בסוף. אחר כך הבהירו לי, גם בנות מהעבודה, שזה חסר טעם, נעמה יודעת בדיוק הכל ואף אחת לא תלמד אותה כלום. בכלל, יצאתי המרשעת שמפריעה לה למצוא אושר. אז היא אז עוד מסתובבת בין המקובלות והולכת לקוסמות, היום כבר שודרגה, הולכת לפסיכולוגים. מעבדת טראומות. היא לא קולטת שהיא חיה אותו סיפור שוב ושוב, רק השמות משתנים. אז תסלחי לי, אני לא הולכת לבכות איתה ולהגיש טישו. – ובכל זאת, ורד, אי אפשר ככה. בצהריים, וכל הבנות ישבו סביב אותו שולחן, רק שיחה אחת הייתה – הנבלה לשעבר של נעמה, איך רימה אותה. ורד אכלה בשקט, אחר כך מזגה לה קפה ונסוגה לפינה, להירגע עם הפייסבוק. – ורד, – התיישבה לידה תמרה החייכנית, שתמיד באנרגיות חיוביות, אבל היום נראתה עגמומית פתאום, – לא באמת אכפת לך מנעמה? אפילו קצת? – תמרה, מה אתן רוצות ממני? – עזבי, – שלחה יערה, – היא תמיד ככה, יש לה את הבן זוג המושלם שלה, חיה לה כמו גבינת קוטג’, אין לה מושג מה זה להישאר לבד עם ילד, בלי עזרה, בלי כלום. עכשיו לך תוציאי מזונות מהאבא הזה… – לא הייתה חייבת ללדת! חוץ מזה לא ברור של מי הילד, אל תכעסו עליי בנות, – אמרה טלי, הוותיקה בין כולן, כולם קראו לה מאחורי הגב “סבתא טלי”. – ורד צודקת, כמה פעמים היא כבר בכתה לנו, גם כשהייתה בהריון הוא לא הפסיק להציק לה… ושוב, הבנות הסתודדו, כל אחת בטוחה שהיא בעלת ניסיון חיים נדיר. וכך, מתוך הסערה, החליטה נעמה להרים את הראש. נמאס לה לבכות, קראה לאמא מהכפר שתעזור עם הילד, והתחילה להשתקם. סידרה פוני, קעקעה גבות, הדביקה ריסים – רק עגיל באף לא נתנה להן לשים. ופתאום התחילה לחייך. – חכי חכי נעמה, – מעודדות אותה כולן, – בסוף הוא עוד יבכה עלייך. – הוא לא יבכה, – אומרת ורד בשקט לעצמה, אבל חברותיה שיכורות קולטות. – מה זה לא יבכה?! – הוא פשוט לא, הוא לא מתכוון להתחרט. ונעמה תמצא עוד אחד עוד היום-מחר… – קל לך לדבר, יש לך את מושלם שלך, עמיר. – עמיר… הוא לא שותה, לא מכה, לא בוגד, אוהב אותי בטירוף. – בטח, כולם אותו דבר, – מגחכת תמרה. – תיזהרי ורד, עוד נגנוב לך את עמיר שלך. – בחיים לא, הוא נאמן. – אל תהיי בטוחה בעצמך. – תהיי את. אלכוהול כבר עלה לראש והבנות התלהטו. – יאללה, ניסע אלייך, נראה אם עמיר שלך יעמוד בפיתוי? את בכלל לא מזמינה אותנו, מפחדת שנחטוף לך אותו! – אז בואו, למה לא. וכך, בתהלוכה, הגיעו כולן לדירתה של ורד. – יאללה, נעשה משהו לאכול, נדאג שכשעמיר יגיע – יחכה לו שולחן מלא. – אל תשקיעו, הוא לא אוכל הרבה, אבל אתן מוזמנות לנסות. החבורה התפזרה אט אט, כל אחת לביתה, ורק נעמה, ענת ותמרה נשארו. שתו תה במטבח הקטן, אוחזות כוסות בידיים קרות מחוסר נוחות, ממתינות לאותו עמיר. והנה מישהו נכנס. – עמיר! עמירוש, מותק שלי, – קראה ורד אל הדלת. הבנות החווירו – ואל הדירה נכנס בחור צעיר וגבוה וחתיך. רגע, מה הולך פה… עמיר הזה בכלל… – תכירו, זה דניאל, הבן שלי, – צוחקת ורד. המבטים המבולבלים – “מה? איפה עמיר?!” – דניאל, הכל בסדר עם עמיר? – כן, אמא, רק שינוח קצת, מחר יוכל להתרוצץ. רק אל תתני לו ללקק… הבנות מסמיקות. – אנחנו… אולי נלך. – רגע, עוד לא הצגתי לכן את עמיר – בשקט! הוא אחרי ניתוח, דניאל עם אשתו לקחו אותו ל… הסירו ממנו ביצים, סימן טריטוריה על הווילון… בואו, תראו אותו. – הנה עמיר, החתול שלי, תראו איך הוא ישן! בלי התפרצות של צחוק, הן ברחו מהחדר בשקט. – ורד, זה חתול! – ברור שחתול, מה חשבתן? – ומה עם בעלך… – אין לי. אתן דמיינתן לבד – אמרתי פעם שיש לי גבר מצוין, עמיר שמו, וזהו. התחתנתי בגיל צעיר, ילדה את דניאל, נפרדנו. הורים עזרו המון. פעם שנייה ניסיתי, כמעט שלושים, גבר חיובי, עף על כנפיים, רק דניאל לו היה תקוע. אז שלחתי אותו לאמא שלו. והשלישי? קיבלתי ממנו פנס, “מאוהב”, כך הסביר… אבל דניאל התאמן בג’ודו מגיל שש, בבית תרגלנו – אז למדתי להחזיר… השלכתי אותו החוצה – וסגרתי דלת. דניאל כבר נשוי, לי לבד, הבאתי את עמיר – החתול. יש לי עם מי לבלות, ואין מחויבות לאיש. לפעמים אני מזמינה חברים לארוחה. דניאל שואל למה אני לא חיה בזוגיות, ואומרת – למה, חייבים? יש חלומות – לפעמים הם מסתדרים, לפעמים לא, כל אחד בדרכו. אני והחתול חיים טוב, אף אחד לא שובר לי את הלב. באמת, מותק שלי, פוקח עיניים? אמרתי לך, תפסיק להשתולל – תאבד את הצ’ופצ’יק… כל אחת חזרה לביתה, ובעיקר נעמה, מהרהרת. אבל לא הצליחה נעמה להיות כמו ורד – חודש אחרי כבר התאהבה מחדש, קיבלה פרחים מהמאורר החדש. ורד וסבתא טלי חייכו בשקט. – ומה עם מיכאל שלך? איך הרגל? – בסדר, ורד, בטיול כנראה דרך על משהו, אבל החלים – תודה לאל, כמו כלב… הנכדים רצו שאשלח את מיכאל לתערוכה… לי מספיק טוב בלעדיה. ולנעמה, נראה שהסתדר הפעם. – כן, טלי, יש כאלה שמגדלים חיות, ויש שמגדלים בעלים… – כל אחת והמזל שלה… אולי הפעם יצליח לה? – הלוואי… – על מה אתן רומזות שם? – עלייך, נעמה – הלוואי שתהיי מאושרת הפעם. – שתדעו, אני מבינה איך זה נראה, אבל לא מסוגלת להיות לבד – באמת. – לא אכפת לנו, כל אחת והחיים שלה… – ורד… – מה, נעמה? – אם תצטרכי לייעץ – איך מגדלים חתולים? עדיף חתול או חתולה? – לכי, מחכה לך מישהו… אם תצטרכי, תשאלי… – אני רק בודקת… ליתר ביטחון

Life Lessons