הזקן בקושי התרומם מהמיטה, נאחז בקיר והלך לחדר הסמוך. לאור מנורת הלילה הביט בעיניו החלשות באשתו השוכבת: “לא זזה! אולי מתה? – ירד על ברכיו. – נראה שנושמת”. קם והלך לאיטו למטבח. שתה קפיר, יצא לשירותים. אחר כך פנה לחדר שלו והתיישב במיטה. אין שינה: “לנו, לי וללנה, כבר תשעים. כמה שנים ביחד… עוד מעט נגמר, ואף אחד לא לידנו. הבת, נטלי, מתה – אפילו ששים לא הגיעה. מקסים מת בכלא. יש נכדה, אוקסנה, אבל היא כבר עשרים שנה בגרמניה. שוכחת את סבא וסבתא. לה בטח כבר ילדים גדולים”. לא הרגיש איך נרדם. התעורר ממגע יד: – קוסטה, אתה חי? – נשמע בקושי קול חלש. פקח עיניים. מעליו רכנה אשתו. – את, לנה? – הסתכלתי – אתה לא זז, נבהלתי, חשבתי – מתת. – אני עוד חי! לכי, תשני! צעדים נגררים נשמעו. במטבח השמיע מתג אור קליק. ילנה איוואנובנה שתתה מים, יצאה לשירותים ופנתה לחדרה. שוכבת במיטה: “יום אחד אתעורר – והוא מת. מה אעשה? ואולי אני אמות קודם. קוסטה אפילו כבר סידר לנו את ההלוויה. לא חשבתי שאפשר לארגן ככה הלוויה מראש. מצד שני, טוב שעשה, מי יקבור אותנו? הנכדה שכחה אותנו. רק השכנה, פולינה, נכנסת מדי פעם. יש לה מפתח. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה אוכל ותרופות, מה נעשה עם הכסף? גם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד”. קונסטנטין לאונידוביץ’ פקח עיניים. שמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת עץ הפוליגולייה פורחת ירוק. חיוך עלה על פניו: “הגענו לקיץ!” הלך לבדוק לשלומו של אשתו. היא ישבה מהורהרת על המיטה. – לנה, מספיק להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. – אה, אין לי כבר כוח לקום! – הקשישה התרוממה בקושי. – מה אתה מתכנן? – בואי, בואי! תמך בה בכתפיים, הוביל אותה למרפסת. – תראי, הפוליגולייה ירוקה! אמרת שלא נחזיק עד הקיץ. הנה, החזקנו! – באמת! וגם השמש זורחת. התיישבו על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע, עוד בתיכון? גם אז הפוליגולייה פרחה ירוק. – מי ישכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, נזכרים בנעורים – הרבה נשכח בזקנה, לפעמים גם מה שהיה אתמול, את הצעירות לא שוכחים לעולם. – אוי, נסחפנו בדיבורים! – הזדקפה האישה. – עוד לא אכלנו. – לנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר מהחליטת דשא הזאת. – אסור לנו. – תכיני לפחות דליל, ותוסיפי כפית סוכר. קונסטנטין לאונידוביץ’ שתה תה קלוש, טבל בו לחמנייה קטנה עם גבינה וחשב על הימים שאיתם התה היה חזק ומתוק, ועוד עם בורקסים או סופגניות. השכנה נכנסה, חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – התבדח הזקן. – אם אתה מתבדח – הכל בסדר. מה לקנות לכם? – פולינה, תקני בשר! – ביקש קונסטנטין לאונידוביץ’. – אסור לכם בשר. – עוף מותר. – בסדר, אקנה. אכין לכם מרק עם אטריות! – פולינה, תקני משהו ללב – ביקשה הזקנה. – לא מזמן כבר קניתי לכם, ילנה איוואנובנה. – נגמר. – לקרוא לרופא? – לא צריך. פולינה פינתה את השולחן, שטפה כלים ויצאה. – לנה, בואי למרפסת, – הציע הבעל. – נתחמם קצת בשמש. – בוא. מה נשב במחנק? פולינה חזרה עם דייסה למרפסת: – התגעגעתם לחום השמש? – איזה טוב פה, פולינה! – חייכה ילנה איוואנובנה. – עוד מעט אביא מרק לארוחת צהריים. – אישה טובה, – הביט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה נותן לה רק אלף שקל. – לנה, הרי כתבנו לה את הדירה בצוואה וגם אצל הנוטריון אישרנו. – היא לא יודעת. כך ישבו במרפסת עד לארוחת צהריים. במנה מרק עוף עם חתיכות בשר קטנות ותפוח אדמה מרוסק: – תמיד כזה הייתי מכינה לנטלי ולמקסים כשהיו קטנים, – נזכרה ילנה איוואנובנה. – היום אנשים זרים מבשלים לנו, – גנח הבעל. – כנראה זו הגורל שלנו, קוסטה. נמות – אף אחד לא יבכה. – די, לנה! בואי ננוח קצת. – קוסטה, לא סתם אומרים – “זקן כמו ילד”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק מרוסק, שנת צהריים, ארוחת ביניים. קונסטנטין לאונידוביץ’ נרדם קצת וקם, לא מצליח להירדם. אולי משתנה מזג האוויר? נכנס למטבח. על השולחן שני כוסות מיץ, מוכנים באהבה ע”י פולינה. החזיק אותן בזהירות ונכנס לחדר אשתו. היא ישבה במיטה ובהתה בחלון: – מה איתך, לנה? – חייך. – שתית מיץ? היא לגמה לגימה: – גם לך קשה להירדם? – מזג האוויר, הלחץ עולה. – גם לי לא טוב מהבוקר – הנידה ילנה איוואנובנה ראשה בגורל – מרגישה שנגמר לי הזמן. תקבור אותי כמו שצריך. – לנה, אל תגידי שטויות. איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ילך קודם. – מספיק! בואי למרפסת! ישבו עד הערב. פולינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וישבו לראות טלוויזיה – בכל ערב היו צופים. סרטים חדשים התקבלו קשה אצלם, לכן ראו קומדיות רוסיות וסרטי אנימציה ישנים. הפעם הסתפקו בסרטון אחד. ילנה קמה: – הולכת לישון. עייפתי. – אז גם אני אלך. – תן לי להסתכל עליך רגע! – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה זמן רב – נזכרו בנעוריהם, כשעוד הכול היה לפניהם. – אבוא איתך למיטה. ילנה לקחה את ידו, הלכו יחד לאט. הוא כיסה אותה בשמיכה ויצא לחדר שלו. כבידות גדולה על לבו. לא נרדם זמן רב. חשב שלא ישן כלל, אך השעון הראה שתיים בלילה. קם ונכנס לחדר אשתו. היא שכבה, עיניה פתוחות לתקרה: – לנה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לנה, מה איתך! לנה! ופתאום גם לו חסר אוויר. בקושי חזר לחדרו, הוציא את המסמכים המוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את לנה – צעירה ויפה כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הולכת לאור – הוא רץ אחריה, תופס בידה… בבוקר פולינה נכנסה. הם שכבו יחד עם חיוך מאושר על פניהם. כשנרגעה, התקשרה למד”א. הרופא הביט בפליאה: – מתו יחד. כנראה אהבה חזקה הייתה פה. פינו אותם. פולינה צנחה על כיסא, וראתה את הסכם הקבורה והצוואה על שמה. הניחה ראש על ידיה ופרצה בבכי.

Life Lessons

סבא פא”י בקושי התרומם מהמיטה, אחז בקיר והלך באיטיות לחדר הסמוך. באור המנורה הלילית, עיניו העייפות ננעצו באשתו, ששכבה בשקט:
“לא זזה בכלל! אולי כבר איננה? כרע על ברכיו בעצם נראה שנושמת.”
הוא חזר וגרר רגליים למטבח. שתה גביע לבן, נכנס לשירותים. אחר־כך פנה לחדרו.
שכב כבד־גוף על המיטה. שנתו נדדה:
“לי ולדבורה תשעים. כמה עברנו יחד? המוות מתקרב, ואת מי יש לנו ליד? בתנו, עפרה, לא שרדה גיל שישים. אמיר הלך לעולמו בכלא. יש נכדה, תמר, מזמן גרה בגרמניה. שנים לא התקשרה. ודאי כבר יש לה ילדים, בטח גדולים.”
לא שם לב איך נרדם.

הוא התעורר ממגע יד חמה:
פא”י, אתה עוד כאן? קול שברירי נשמע לידו.
פקח עיניים. דבורה רכנה מעליו.
מה איתך, דבורה?
שוכב בלי לזוז, נבהלתי, חשבתי
אני עוד כאן, לכי לישון!
רגליה השתרכו משם. נישק צרוד נשמע מהסלון.

דבורה שתתה מים, עברה לשירותים וחזרה לחדרה. נשכבה וחשבה:
“כך יקרה, יום אחד אתעורר והוא איננו. מה אעשה? אולי אני אלך ראשונה. כבר סידר את הלוויה שלנו. מי היה מאמין שאפשר לארגן לעצמך קבר. מצד שני, טוב שסגרנו מראש. מי כבר יקבור אותנו? הנכדה שכחה אותנו לגמרי. רק השכנה דקלה נכנסת לבקר, יש לה מפתח. פא”י נותן לה אלף שקל מהפנסיה. היא קונה לנו תרופות, לחם, חלב. ולמי יש שימוש בכל הכסף? לבד כבר לא נרד מהקומה הרביעית.”

פא”י פקח עיניים. קרני שמש זחלו דרך החלון. יצא אל המרפסת, ראה את ראש פריחת הברוש מציץ. חיוך נפרש על פניו:
“הגענו גם השנה לקיץ!”

הלך לבדוק מה שלום אשתו. מצא אותה יושבת על המיטה, מהרהרת.
דבורה, מספיק עם הדיכאון! בואי, רוצה להראות לך משהו.
אין בי כוח קמה בקושי מה צריך?
בואי, תסמכי עלי.
הוליך אותה בעדינות למרפסת.
תראי, הברוש כולו ירוק. אמרת שלא נרצה בקיץ. והנה
באמת! אפילו השמש זורחת.

ישבו יחד על הספסל הקטן, נושמים אור וחיים.
זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע, פעם, כשהיינו בתיכון? גם אז הברוש התכסה ירק.
אפשר לשכוח? כמה שנים.
שבעים ומשהו שבעים וחמש.
ישבו, מחזיקים זיכרונות נעורים, דברים חדשים נשכחים אבל נעורים לא.
התפזרנו, עוד לא אכלנו.
תעשי לנו תה טוב, כבר נמאס לי מהעשבים האלה.
אסור לנו,
אז חלש, וכפית סוכר לכל אחד.

פא”י לגם מן התה הדליל, אכל ביס קטן מלחם וגבינה, וגעגעיו התעוררו לארוחות הבוקר המתוקות של פעם, לתה חזק ולפלאפל עם בורקסים.

השכנה דקלה הופיעה:
מה שלומכם?
מה כבר יכול להיות בגיל תשעים? חייך פא”י.
אם אתה מתלוצץ, סימן שטוב. להביא לכם משהו?
דקלה, תקני קצת עוף, ביקש פא”י.
אסור לכם בשר,
עוף קצת מותר,
טוב, אכין לכם מרק עם איטריות.
דקלה, משהו ללב, לחשה דבורה.
קניתי השבוע,
נגמר.
לקרוא לרופא?
לא.

דקלה ניקתה, שטפה כלים ויצאה.
בואי נתחמם בחוץ, הציע פא”י, מספיק לחנוק פה.
הולכים.

דקלה הצטרפה אליהם, בחנה אותם בהבנה:
התגעגעתם לשמש האפריל הזאת?
נהדר כאן, דקלה חייכה דבורה.
אביא קערת דייסה ואתחיל מרק.
אשה טובה, מה היינו בלעדיה?
ואני משלמים לה אלף שקל בלבד,
כבר הורשנו את הדירה לה, עם עורך הדין.
היא עוד לא יודעת

כך נשארו במרפסת עד הצהריים. בארוחה קיבלו מרק עוף חם, עם בשר קצוץ ותפוח אדמה רך.
כזה הכנתי לעפרה ולאמיר כשהיו קטנים, נזכרה דבורה.
עכשיו זרים מבשלים לנו, נאנח פא”י.
כנראה זאת הגורל שלנו, פא”י, נלך ושום עין לא תבכה.
די, לא נתעצב, בואי נלך לנוח.
אומרים, “זקן כמו ילד”: מרק רך, שנ”צ, חצי מנה.

פא”י נרדם וחצי, התעורר, לא הצליח להירדם שוב. אולי מזג האוויר? במטבח שני כוסות מיץ מוכנות מידי דקלה.
לקח בעדינות לחדרה של דבורה. היא הביטה החוצה, שקטה.
מה קרה, דבורה? בואי למיץ!
היא לגמה מעט:
גם אתה לא מצליח להירדם?
זה לחץ הדם מהמזג אוויר.
גם אני, קמתי עם חולשה, פא”י, לא נשאר לי הרבה בעולם הזה. תקבור אותי כמו שצריך.
את מדברת שטויות. איך אשאר לבד?
מישהו ילך ראשון,
מספיק. בואי שוב החוצה.

נשארו עד הערב. דקלה הכינה לביבות גבינה. אכלו וצפו בטלוויזיה ערב אחרי ערב, לא ממש קולטים את העלילה. בחרו רק קומדיות ישראליות ישנות וסרטי ילדים.

הפעם דבורה נעמדה ראשונה:
הולכת לישון. עייפתי.
אז גם אני,
תן, שאתבונן בך רגע
למה?
סתם, מתבוננת.

הביטו זה בזו, כל אחד שוקע בנעוריו.
בוא, אלווה אותך למיטה שלך.

דבורה אחזה בידו, פסעו לאט בחדר.
הוא עטף אותה בשמיכה בעדינות, חזר לחדרו. כובד מיוחד על ליבו. לא נרדם. חשב שלא ישן כלל, אך השעון הדיגיטלי הראה שתיים בלילה.
הלך אל דבורה. בעיניה מבט מנותק מהעולם:
דבורה!
לקח את ידה קור מחלחל.
דבורה ד־בו־רה!
פתאום גם הוא התקשה לנשום. חזר לחדרו, לקח את ניירות הסידור שהכין מראש, הניח על שולחן.
חזר לאשתו. הביט בפניה זמן רב, שכב לצידה, ועצם עיניו. בחלום ראה את דבורה צעירה ויפה, כפי שהייתה לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה לעבר האור הלבן בקצה. רץ אליה, השיג את ידה

בבוקר דקלה נכנסה, מצאה אותם שוכבים, מחייכים באושר דומה.
התקשרה למגן דוד אדום.
הרופא הביט בהם בפליאה:
הלכו יחד, כנראה אהבה חזקה הייתה ביניהם.
פינו אותם. דקלה קרסה על כיסא, הבחינה בהסכם הקבורה, ובצוואה על שמה.
הורידה ראשה ופרצה בבכי.

Rate article
Add a comment

two × 1 =