החיים כמו ירח: פעם מלאים, פעם בחסר חשבתי שהנישואים שלנו חזקים ונצחיים כמו היקום. לצערי… את בעלי לעתיד הכרתי באוניברסיטה לרפואה, כשהיינו סטודנטים. בשנה החמישית נישאנו. חמתי, כמתנת חתונה, נתנה לנו טיסה ליוגוסלביה (היום סלובניה) ומפתחות לדירה. וזה היה רק ההתחלה. …עם הנישואים, עברנו מיד לדירת שלושה חדרים. חמותי וחמי עזרו לנו מאוד. בכל שנה אני ובעלי טיילנו באירופה בזכותם. היינו צעירים ומאושרים, כל החיים לפנינו. דימה היה וירולוג, אני רופאת משפחה. לעבוד, לרפא, לאהוב. נולדו לנו שני בנים: דניאל ו-ויאצ’סלב. רק עם השנים, אני מבינה: חייתי אז בתוך נהר שוצף של חיים. באמת רחצתי בעושר במשך עשר שנות נישואין. הכל קרס ביום אחד. …צלצול בדלת. פתחתי. בפתח עומדת בחורה יפה, נראית מודאגת. “למי את צריכה?” שאלתי בשלווה. “את סופיה? אני כאן בשבילך. אפשר להיכנס?” “תיכנסי.” אני מביטה בה ורואה – היא בהריון. “סופיה, קוראים לי טניה. מתביישת, אבל אני מאוד אוהבת את בעלך. גם דימה אוהב אותי, יהיה לנו תינוק.” “הממ… מפתיע. יש לך עוד מה להוסיף?” התחלתי להרתיח. “כן…” היא הוציאה קופסה יפיפיה מהכיס. “קחי, סופיה, זה בשבילך.” בקופסה היה טבעת זהב. “למה? את מנסה לקנות את בעלי? דימה לא למכירה! קחי חזרה!” “סופיה, לא רוצה לפגוע בך! אני כל כך אשמה! לא יודעת מה לעשות. אמא שלי תמיד אמרה לי: ‘אם תתאהבי בגבר נשוי – תהרסי את עצמך!’ אבל אני לא מסוגלת בלעדיו! קחי לפחות את זה, אולי יוקל לי!” טניה התחילה לבכות, ואני לרגע ריחמתי עליה. מי ירחם עליי? היא גנבה את האושר שלי ואני מרחמת עליה… התעשתתי, החזרתי את ה”פיצוי” וסגרתי לה את הדלת בפנים. מאותו רגע החיים שלי הידרדרו… חמותי התקשרה לספר שדימה עוזב את המשפחה. היא הגיעה לבקש לארוז את כל הדברים של בנה. הצבעתי על הארון, עדיין לא מאמינה. “סופיה’לה, אנחנו בכל מקרה נשארים משפחה. ודימה עם טניה – הם כבר כמו עגלים, איפה שנפגשים, שם נדבקים!” חצי שנה אחר כך, נולדה לדימה וטניה בת משותפת. שמועות הגיעו אליי שהוא אימץ גם את בתה מנישואיה הראשונים. במשך הזמן הזה דימה לא בא אף פעם לבקר את בניו. דרך סבתא נמסרו קצבות עלובות לילדים – נחשבו במרכאות למזונות. זאת הייתה תקופת שנות התשעים. התאשפזתי עם נוירוזה. דניאל וויאצ’סלב נשארו אצל סבתם, שאהבה והפניקה אותם. כשיצאתי מבית החולים, טסתי אליהם – והם סירבו לשוב איתי. “סבתא מבשלת טוב, לא צועקת ומרשה לנו ממתקים.” לא היה לי איך להתווכח. נינה וסילייבנה, סבתא, חיבקה את הבנים וביקשה: “סופיה, תני להם לגור אצלנו. בלאו הכי את תצטרכי למכור את דירתך. קשה לגדל לבד, ודירה קטנה מספיקה לך!” וכך, נשארתי לבד. גם את הילדים לקחו לי. נאלצתי למכור את הדירה ונחתתי בפינה קטנה, ישנה וישנה. בלי עיצוב, טפטים קרועים, אינסטלציה עתיקה ורצפה עץ. הבנים נשארו אצל הסבתא. היה מותר לי לבקר רק בחגים. “סופיה’לה, אל תפריעי למנוחה ולשקט של הילדים,” אמרה נינה. “תמצאי לך חיים חדשים.” לאט לאט התרחקו ממני. הקשר ניתק לשנים ארוכות. רציתי להיעלם, איבדתי את טעם החיים. סבתא שלי תמיד אמרה: “החיים הם כמו ירח – פעם מלאים, פעם חסרים.” ידעתי שזה לא יכול להמשיך ככה. אחרת, אשתגע. רציתי לעשות משהו קיצוני. ובכל זאת, סיימתי מצטיינת את הלימודים. … בעבודה שלחו אותי לכנס בצרפת. שם הכרתי רופא סרבי, יובאן. לא ברור איך הסתדרנו בלי מילים, פשוט היינו יחד. הייתה בינינו אהבה מטורפת. אחרי עשרה ימים חזרתי לארץ. לא רציתי! הקשר איתו החזיר אותי לחיים. הייתי מאושרת! היו עוד קשרים, אבל לא חשובים. חמותי שמה לב: “סופיה, יפה לך! את כמו אישה באביב.” ובכל זאת, נשארתי לבד. החברה הכי טובה שלי, כשעברה לגור ליוון, הזמינה אותי. היא רווקה וללא ילדים. “סופיה’לה, אני מתחתנת עם יווני. נמאסו עליי פה הגברים השתיינים. הגיע הזמן לחיות, כמו אישה נורמלית.” “מה את בוכה? את מתחילה חיים חדשים! בגיל ארבעים הכל רק מתחיל!” לא הבנתי אותה. “תקשיבי, סופיה! לשוריק שלי אין מושג מה עומד לקרות. רוצה להכיר ביניכם. אולי תוכלי לנחם אותו. קחי אותו! במתנה!” אז קיבלתי בעל אזוק. לשוריק היה פגם אחד – הוא היה שתיין כרוני. אבל אהבה הרי עיוורת… לא דמיינתי את עצמי בלעדיו. …ניסיונות גמילה, טיפולים, דמעות. הכל לשווא. הייתי לידו תמיד, אבל הוא הכריז: “סופיה, זה את רוצה שאהיה נקי. אני לא רוצה.” לא עלה בדעתי להיפרד ממנו. העדפתי להיות נשואה לשיכור מלבדידות מרה. החלטתי להילחם בשבילו, כמו שטניה נלחמה על בעלי הראשון. זה לקח שבע שנים… שוריק התייצב. הוא עובד כנהג אמבולנס במכון לרפואה משפטית. מה שרואה שם מרסן אותו. אני סוף-סוף מאושרת! נשמע נורא, אבל יש לי בעל למופת. חוזר שקט, עייף, אבל פיכח! אוליה, כשבאה מיוון, משתוממת: “שוריק לא שותה? לא מאמינה!” אני מגחכת: “אין החלפות והחזרות!” …הבנים שלי כבר בני למעלה משלושים. שניהם רווקים. אחרי כל מה שראו בילדות – לא ממהרים להתחתן. ועכשיו כמה מילים על הגרוש. אשתו השנייה, טניה, הידרדרה לאלכוהוליזם קשה. ביתם המשותפת מגדלת לבד את ילדה. דימה התחתן בשלישית, עם האחות מהמרפאה. רק לפני החתונה שאל את הבנים: “אולי אמא תרצה להתחיל שוב?” עניתי חד משמעית: “רק ביום שבו גזרו את הגזרים למרק!” כלומר, לעולם לא!

חיים כמו הירח: פעם מלא, פעם חסר

חשבתי שהנישואים שלנו לעולם לא יתערערו, ממש כמו שמי הלילה בירושלים. אבל הנה, הכל התפוגג…

את בעלי לשעבר הכרתי בלימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. היינו צעירים ומאוהבים, ובמהלך השנה החמישית התחתנו. חמותי העניקה לנו לחתונה מתנה גדולה חופשה באילת, יחד עם מפתח לדירה ברחובות. זה היה רק הסיפתח.

כבר בצעד הראשון כזוג, התמקמנו בדירת שלושה חדרים חדשה. חמי וחמותי היו מעורבים ותומכים מאוד, והוריו דאגו שנוכל בכל קיץ לטייל באירופה. היינו, עידן ואני, כמו שני פרפרים – מלאים שמחת חיים. חלמנו, עבדנו, טיפלנו עידן כווירולוג, ואני כרופאה פנימית. שני בנינו נולדו: אלמוג וישי.

היום, במבט לאחור, אני קולט עד כמה חיי אז היו זורמים וחיים, כאילו נהר רחב ומלא ברכה. באמת הרגשתי ברת מזל, במשך עשר שנים שחיינו יחד הכל נראה מושלם. ואז, הכל התרסק ביום אחד.

צלצול בדלת. אני פותח ורואה מולי צעירה נאה עם עיניים עגומות.
אתה מחפש מישהו? אני שואל בנינוחות.
שלום, אתה אהרון? היא שואלת ומעט מגומגמת.
כן, מה אוכל לעזור?
אפשר להיכנס לכמה דקות? היא מבקשת בשקט.

נותן לה להיכנס, שם לב שהיא מתקרבת מאוד בגיל, ואפילו הריון קטן כבר ניכר עליה.
אהרון, קוראים לי עדי. קצת קשה לי להגיד את זה, אבל אני מאוד אוהבת את אשתך. וגם היא אותי. ואנחנו מצפים לילד, פתאום השליכה את המילים הלאה.

הייתי המום. מה… זהו? סיימת?

עוד לא… עדי שלפה קופסה יפה מהמְעִיל. קח, זה בשבילך.
אני פותח טבעת זהב בפנים.
בשביל מה זה? מה, את רוצה לשחד אותי? אתן שלי לא למכירה! תחזירי!
אהרון, לא התכוונתי לפגוע! אני נורא אשמה. לא יודעת מה לעשות. אמא שלי תמיד אמרה לי: בנות, להתאהב בגבר נשוי זה להביא אסון לעצמך. אבל אני לא מסוגלת בלעדיה! תסכים לפחות לקבל את זה, אולי יתן לי שקט זמני… והיא התפרקה בבכי.

לרגע היה לי קשה איתה, רחמים התגנבו. אלוהים, מי ירחם עליי? היא הרי לקחה לי את האושר, ואני אתן לה רחמים? מהר דחפתי לה את הפיצוי בחזרה ושלחתי אותה החוצה. מהרגע הזה, החיים שלי הידרדרו.

חמותי הודיעה בטלפון שעידן בחר לעזוב את המשפחה. היא הגיעה בעצמה וביקשה לארוז את הבגדים של בנה. הצבעתי על הארון, עדיין לא קולט את המציאות, והיא אספה כל בגד לסבלנות לתוך מזוודה.

אסתי, למרות הכל, תמיד נהיה משפחה. ועידן שיילך אחרי הלב שלו, בסוף שום דבר לא יחזיק אותו, הרגיעה אותי.

חצי שנה אחרי, לעידן ועדי נולדה בת. אחר כך שמעתי שהוא אימץ גם את הבת של עדי מנישואיה הראשונים. כל הזמן הזה, הוא לא טרח אפילו לראות את אלמוג וישי. לפעמים אמא שלו הייתה מביאה מעט מאוד כסף כמה מאות שקלים פה ושם, בכאילו מזונות. אלו היו ימי התשעים, הכל היה הפוך במדינה.

נכנסתי לאשפוז בשל התמוטטות עצבים. חמותי אספה את שני הבנים אליה ודאגה להם כאילו היו בניה, פינקה אותם בלי הכרה. ביציאה מבית החולים, הטסתי מהר לבקר אותם. ושניהם לא רצו לחזור איתי. סבתא מפנקת, לא צועקת, נותנת לנו ממתקים, לא היה לי מה להשיב.

חמותי חיבקה את הילדים ואמרה: אסתי, תני להם להישאר. בלאו הכי תצטרכי למכור את הדירה הגדולה, ואני ודודך נעזור להחזיק עליהם עין. דירה קטנה תתאים לך.

אז יצאתי הביתה לבד. לא רק שנשארתי בלי בעל, עכשיו גם בלי הבנים שלי.

נאלצתי למכור את הדירה. מצאתי את עצמי בדירה קטנטנה בראשון לציון. לא היה לי כוח לשפץ טייח מתקלף, ברזים ישנים, ריח עץ ישן.

הבנים נשארו אצל חמותי, ורק בחגים אפשר היה לי לראות אותם.
אל תפריעי לשקט הנפשי שלהם, אסתי. תדאגי כבר לעצמך, הייתה אומרת.

הקשר ניתק, המרחק הלך וגדל. הרגשתי בודדה, עייפה מהחיים. פס הפסקתי לאהוב כלום.

סבתא שלי תמיד אמרה: החיים, כמו הירח פעם מלאים, פעם חסרים. ידעתי שככה אי אפשר להמשיך. אחרת אשתגע. עלה לי רעיון לעשות משהו קיצוני פשוט נמאס לי להיות הילדה הטובה שכולם מנגבים עליה רגליים. הרי למדתי בהצטיינות.

שלחו אותי עם העבודה לכנס רפואי בפריז. שם הכרתי את דן, רופא ישראלי כמוני. היה איזה קליק, לא היה צריך אפילו יותר מדי מילים. פרשה קצרה של אהבה באוויר. עשרה ימים ודי, הייתי חייב לשוב הביתה. לא התחשק לי בכלל. דווקא הפרשה הזאת החזירה לי את החיוך והביטחון. מאז התחלתי לפגוש גברים ולסיים, שוב ושוב. שום דבר משמעותי.

פעם חמותי ראתה והעירה:
אסתי, פורחת! כמו אביב עלייך!
אבל בסוף מצאתי את עצמי לבד.

חברתי הטובה, נעמה, שנסעה ליווהון, הזמינה אותי אליה לפני שחתנה עם יווני. נמאס לי מהגברים פה, רוצה חיים רגילים, בכתה.
למה את בוכה? החיים רק מתחילים בגיל ארבעים! לא הבנתי את הדמעות שלה.
קחי את חיים, הוא עוד לא יודע כלום. אולי תצליחי לשמח אותו. בעצם, אני מעניקה לך אותו! חייכה.

וכך חיים נהיה בעלי השני. היה בו חן מיוחד, מלבד חסרון אחד שתייה מופרזת. כמו שאומרים אצלנו: טוב צבי, אבל לוּפֶּן. אבל אהבה, כידוע, היא עיוורת ואותי הוא שבה. נכנסתי למאבק גמילה, מרכזי טיפול, עוד בכי. הוא לא רצה להפסיק, ואני דבקתי בו. לא רציתי עוד בודדות מדכאת. נאבקתי שבע שנים.

בסוף השתנה. התקבל לעבודה כנהג באבו כביר. מה שרואה שם, עשה לו משהו. פתאום נהיה רציני, חזר הביתה שקט ובעיקר, פיכח.
נעמה, שחזרה לביקור, לא האמינה:
חיים לא שותה? לא ייאמן!
אין החזרות, אין החלפות! צחקתי.

הבנים שלי, היום בני למעלה משלושים, רווקים. כל אחד מנסה להקים בית, אבל אחרי כל מה שראו בילדות, מתקשים. כנראה לא אראה הרבה נכדים…

ולגבי בעלי לשעבר אשתו השנייה התמכרה לאלכוהול ועזבה אותו. הבת שלה מגדלת את הילד לבדה. ועידן, בקור רוח, נשא בשלישית את המזכירה מהמרפאה. רגע לפני, שאל את הבנים:
אולי אמכם תרצה להתחיל מחדש?
עניתי ביובש: רק כשתשוב השבת למוצאי שבת! במילים אחרות אף פעם.

וכך למדתי: החיים תמיד משתנים רגע אתה מלא, רגע ריק אבל בסוף, רק אתה קובע אם תאיר שוב כמו הירח במלואו.