מִן הַשָּׁבוּת הַבַּעַל חָזַר לֹא לְבַדּוֹ: עַל יָדָיו הוּא הֶחֱזִיק יֶלֶד קָטָן…
נועה הוציאה מהתנור תבנית עם פשטידת דג, וריח של דגים טריים התפשט ברחבי המטבח. הכול בדיוק כמו שבעלה אילן אוהב. על הכיריים התבשל קדרה של מרק ירקות טרי, ועל השיש חיכתה פשטידת הדגים. נשאר רק לסיים את בישול הקומפוט, עניין של רגע, וזה תוכל לעשות ממש לפני שאילן יכנס הביתה.
על פני הפשטידה פרשה מגבת לבנה על מנת שלא תתקרר, ואז ניגשה לחלון. הבית שלהם שכן באמצע השכונה הקטנה במודיעין, מול תחנת האוטובוס, לשם היה עתיד להגיע האוטובוס שבו חוזר אילן מהעבודה בדרום.
נועה לא ראתה את אילן כבר שלושה חודשים. הוא עבד בשירות מילואים במחנה רחוק במדבר. שלושה חודשים שם, שלושה חודשים בבית. כמה היא חיכתה לו! הבית הפרטי דרש תמיד ידיים גבריות לתחזוקה.
הבית היה של נועה. כשהתחתנו, הייתה לאילן דירת שלושה חדרים בגבעתיים. חשבו יחד והחליטו שהכי טוב יהיה לקנות בית פרטי במודיעין, איפה שיש מרפסת, גינה וחדר משחקים לילדים. את הדירה מכר אילן, את הכסף השקיע בניסיון עסק משלו, אבל זה לא הצליח ולאחר הכישלון כבר שלוש שנים שהוא נוסע למילואים ומרוויח יפה.
היה לה קשה; כסף היה, אבל לא פשוט גם לאישה בת עשרים ושמונה להסתדר לגמרי לבדה במשך שלושה חודשים רצופים. לבד עד שמתחילה לשכוח איך מרגישים נשואים.
ילדים לא היו להם. אילן לא חשב שצריך עדיין.
“אני כל הזמן בשירות, איך תסתדרי עם תינוק לבד? בואי נחסוך, יום אחד אמצא עבודה קרוב ונוכל לחשוב על משפחה.”
אבל החיסכון לא צבר תאוצה תמיד היו צרכים דחופים. רק עכשיו, הגג דלף, ובימים גשומים הופיעה כתם רטוב בתקרה בחדר השינה, וכל פעם גשם התחיל נועה שמה דלי מתחת, כי מים טפטפו בלי סוף.
אילן ידע והבטיח שכשהוא חוזר מיד יטפל בגג, וידע שזה סיפור יקר. אבל בעל טוב היה לה דואג, אוהב, מתקשר כל ערב לבדוק מה שלומה. וכבר התרגלה לקבל אותו כל פעם, להתקשט ולבשל הכי טעים לסעודת קבלת פנים חגיגית.
המטוס של אילן כבר נחת לפני שעתיים, וכרגע צריך להגיע האוטובוס… והנה! הלב של נועה דילג פעימה. ראתה את אילן יורד עם תיק ענק.
תמיד, כשהאוטובוס עזב, אילן היה מנופף לה לשלום, כי ידע שנועה מחכה לו מול החלון. הפעם הכול היה אחרת. אילן הגיע לא לבד. על הידיים החזיק ילד קטן, כנראה בן שלוש. נועה לא ידעה להבחין, כי ילדים לא היו בסביבתה. פני אילן היו קודרות, וגם לא נופף לה.
המזוודה ביד אחת, ילד קטנטן בשנייה.
הוא הלך לעבר ביתם, ונועה נעמדה במבוכה. של מי הילד? מישהו ממילואים? למה אילן מביא אותו אליהם? ואיך בכלל מפקידים ילד כזה קטן אצל גבר שלא טיפל מעולם בילדים?
כשאילן נכנס, הניח את התיק בתנופה, והניח בעדינות את הילד ליד רגליו. הילד נאחז ברגל שלו, במבט מפוחד ומצץ אצבע. נועה נשארה במבואה, קפואה, לא ניגשה כרגיל לחיבוק.
“נו, נועה, לא תתני לי חיבוק אחרי כל כך הרבה זמן?” פתח אליה אילן ידיים.
אבל בעיניו לא היה רמז לשמחה. נועה חיבקה אותו בקור, וביקשה מהר:
“אילן, מי הילד הזה? מה קורה פה?”
אילן נשען על המשקוף, לקח את ידי הילד.
“גלעד, בוא נחלוץ נעליים, ניכנס פנימה…”
אילן הוביל את גלעד לחדר שינה, הושיב אותו על המיטה ושם בידיו דגם שעון קיר ישן, שמאוד יקר לליבו, והיה אוסר אפילו להעביר עליו מטלית. נועה מיד הבינה שמשהו חמור קורה.
“גלעד, תמתין פה רגע. לי ולדודה נועה יש שיחה.”
אילן חזר למטבח.
“את תאכילי אותי, אישה?” חייך חיוך עייף.
נועה הגישה לו קערה עם מרק, פרסה פשטידת הדגים, והתיישבה מולו חרדה.
אילן אכל בשקט.
ופתאום “זה הבן שלי, נועה. הילד הזה שלי.”
הלב של נועה קפא. התפללה שאילן יחייך ויגיד: סתם, הלצה. אבל פניו היו רציניים.
“ככה יצא, נועה.” ידו חיפשה את ידה, חמה “שלושה חודשים זה הרבה זמן לגבר. הסתבכתי עם עובדת המטבח אצלנו, משהו מקרי. היא הרתה ולא אמרה לי. הילד בהחלט שלי אין לי ספק. דברי איתי, נועה, ראית כמה הוא דומה לי?”
נועה לא חיפשה דמיון. עכשיו הילד הזה רק הזכיר לה בגידה. ועוד לא הבינה:
“אבל… למה הבאת אותו לכאן? איפה אמא שלו?”
אילן השתתק ומשך בכתפיו.
“היא נהרגה. מותקפת בחוץ בלילה, כשהייתה בדרכה מהמעדנייה למגורים. המשטרה הגיעה מאוחר מדי. ככה, הילד נשאר לבד, ואני האפוטרופוס החוקי. נאלצתי לקחת את גלעד אלי.”
“ומה עכשיו?” נועה לחשה. היא לא יכלה לדבר.
“אני לא יודע… מה שתחליטי. תגרשי אלך יחד איתו. תסלחי נקבל אותו ביחד. אני נשבע לך, את היחידה שאהבתי ואוהב. זו הייתה טעות, מה שקרה. בלעדייך לא אוכל. תסלחי לי, נועה.”
נועה ראתה שהוא מתחרט עמוקות. הלב נשבר, אך לא יכלה להסתדר בלעדיו. ואבל עם הילד? איך אפשר לחיות עם בנו של בעלך מאישה אחרת?
היא יצאה מהבית והלכה בסמטאות מודיעין. הראש בוער, השאלה מנקרת לעזוב או להישאר? פתאום, ליד הנחל, דמיינה את סוף החיים, אבל ידעה בלב תחזור, תסלח, תנסה להתרגל לילד.
בלילה חזרה. אילן כבר ישן, גלעד השתרע במיטת קמפינג. הילד היה רזה, בהיר שיער, ישן קופצני, נועה התבוננה בו ובקושי הצליחה לעורר ברחמיה. הוא היה תזכורת לגידה.
גלעד בן שנתיים. פחדן, שקט. נועה לא הראתה לו עוינות, אבל הוא הרגיש והתרחק ממנה, נאחז באילן. גם אילן היה מאופק, עשה המינימום לרחוץ, להאכיל, צעצועים. שבוע שלם לא דיברה עם אף אחד מהם.
הבית נהיה זר. אילן נרגע כשראה שלא סולקה אותו, והתמסר לתיקוני הגג. אט אט השיחות התחדשו, נועה נרגעה, והחליטה תסלח, אבל תתן לאילן לטפל בילד.
שבועיים לפני שאילן חזר לעבודה, נועה תהתה מה יהיה עם הילד? אילן הסתכל בתמיהה:
“מה, שאקח אותו לשירות? ברור שיישאר פה. כבר דאגתי לרישום בגן. רק תביאי, תאספי, תיתני ארוחת ערב זה כל מה שצריך. הוא עצמאי, לא מטריד אף אחד.”
“עצמאי” גלעד הציץ מחדרו, עיניו הגדולות מהבהבות. נועה הבינה שהילד שמע הכול, אבל מה יבין ילד בן שנתיים?
הילד הבין יותר משתיארה. אחרי שאילן נסע, גלעד התרחק. כל בוקר התלבש לבד, שתק. היא הוליכה אותו לגן, אוספת, מאכילה.
עד שיום אחד סירב לאכול, הלך ונשכב בחדרו, פניו חיוורותאדומות. לבסוף נועה נגעה בו, רעד מרוב חום. היא נבהלה, חיפשה מדחום 40 מעלות. הזעיקה מד”א, מדדה כל רגע וכשלא הגיעו, נשכה שפתיה בחרדה.
“גלעד, למה שתקת? למה לא אמרת לי שכואב?” רצתה לבכות למראה הילד הדומם, היפה, שתמיד פחד ממנה.
האמבולנס הגיע, לקח אותם ל”שניידר”. נועה אמרה לרופא:
“הוא הבן של בעלי. אבל אולי אאמץ אותו רשמית. כנראה אחתום על מסמכים בקרוב.”
באותו לילה שיקרה אבל ברגע האמת ידעה שזה בדיוק הרצון האמתי שלה. הדמעות שטפו את ליבה הקפוא כשגלעד חיבק לה את הצוואר בפעם הראשונה.
בבית החולים נשארו שבועיים. נועה הפכה לאמא של ממש. מדדה חום, פנתה לכל אחות. העיניים של גלעד התחילו לזהור אליה, הידיים הקטנות נאחזו בה יותר ויותר.
רק כשאילן חזר, גלעד קרא לה “אמא.” לראשונה. נועה בכתה כל הלילה. היא כבר אימצה אותו פורמלית בן שלה על פי חוק ועל פי הלב.
שנה וחצי עברו, גלעד השתנה לגמרי. הפך ילד שמח ואנרגטי, דבק בנועה, פחות ופחות פנה לאילן, שהסתפק בכך. ואז אסון. אילן שוב נסע למילואים, ובאחת נסיעות החיילים, האוטובוס התהפך במדבר יהודה וקבר תחתיו רבים. אילן נחשב נעדר.
נועה כמעט ושברה מרוב צער. רק בזכות גלעד הצליחה להתאושש. עדיין היה לה משהו יקר מכל בן.
שנה אחרי, אילן הוכרז נעדר, וברגע שעמדו להכריז כמת, חזר במפתיע.
קרה זה באביב, בערב גשום. נועה והילד שבו מטיול, ובלי לשים לב, הדלת נשארה פתוחה. עניינה הדאיג רק האם גלעד הרטיב גרביים. שלחה אותו להחליף בגדים, נכנסה למטבח ועמדה המומה: אילן יושב בביטחון ואוכל לחם בעבודת יד.
“אל תפחדי, נועה, אני כאן, חי,” חייך. קם כשהבינה שהיא עומדת להתעלף.
“איפה היית שנתיים?” לחשה, מתיישבת בכבדות.
“גרתי אצל אישה אחרת. ביום שהייתי אמור לעלות לאוטובוס ההוא, קיבלתי טלפון מידידה ותיקה שהציעה לי לנסוע איתה לדרום. הייתה אלמנה אמידה, מבוגרת מעט. נסענו, והאוטובוס התהפך. שמעתי על זה וחשבתי זו גזירת הגורל. עבור כולם, אני מת, ועבורי התחלה חדשה איתה.”
– “אתה… נבלה,” מלמלה נועה, עמומה, לא מאמינה. “מה עבר עלי בגללו… בשביל מה חזרת?”
“עכשיו החלטנו להתחתן, ואני בא לקחת את גלעד. לאשתי החדשה אין ילדים, היא תמיד רצתה. אנחנו רוצים לגדל ילד.”
– “מה?! לקחת לי את גלעד? למה שייתן לך?”
“לה, אין ילדים. את הרי לא אימא אמיתית שלו. חתמי על הניירות וזהו.”
“בחיים לא! גלעד שלי, רק שלי. רשום אצלי בחוק. אתם מחפשים צעצוע חדש? ואם ימאס?”
“נועה, שימי את הסכין,” ראה איך אוחזת במזלג ושלווה חזרה ליבו כשהניחה אותו. “את לא שפויה, מדברת מתוך קנאה. גלעד לא באמת שלך.”
“לא שלי? בוא נראה מה הוא חושב. נשאל אותו אצל מי רוצה לחיות?”
באותו רגע, גלעד הקטן פרץ לחדר, חיבק את נועה בכל כוחו ובכה:
“אמא, בבקשה, אני רוצה להישאר איתך, אל תתני לי ללכת איתו!”
– “זה ברור, גלעד? אל תפחד. אתה שלי. לך, אילן תיקח את הגט שלך ותעזוב. גלעד נשאר איתי. אם תנסה אגרוף אותך!”
אילן רצה לצאת בגאון, אבל לא עמד בפיתוי וגמר את שארית הפשטידה בטרם עזב.
“ככה תצתרכי להתמודד לבד עם ילד שאינו שלך לעולם, כי עם ילד לא שלך, אף אחד לא יתחתן איתך!”
“לא תודה, מספיק לי גבר כמוך אחד בחיים,” ענתה נועה. “לי ולגלעד טוב ככה. ולפעמים, הדבר הכי טוב שנותרים לנו זה פשוט הלב שבחר בנו מחדש.”
וכך נועה למדה משפחה לא נמדדת בדם, אלא ברגש וביכולת לאהוב באמת, גם את מי שלא התחיל את חייו אצלך. כשהלב נשבר, תני לו להיבנות מהתחלה אולי יצמח שם משהו אמיתי וטוב בהרבה.
