הייתי בזוגיות הזו חמש שנים. שנתיים היינו נשואים ושלוש שנים גרנו יחד. בזמן שהיינו מאורסים, רוב הקשר שלנו היה מרחוק. היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, והייתה שנה אחת שבה ראינו אחד את השני רק פעמיים בגלל העבודה שלו. אז לא ראיתי בזה בעיה. להפך זה הרגיש לי כמו מערכת יחסים אידאלית. היינו מתגעגעים, בוכים בשיחות, מציפים אחד את השני באהבה בהודעות ושיחות וידאו. אף פעם לא רבנו. הוא לא היה קנאי, וגם אני לא. שמרנו על מרחב אישי. הוא היה יכול לצאת עם חברים לארוחות ערב, ואני יצאתי למסיבות זה לא הפריע לאף אחד מאיתנו. אפילו היה עוזר לי לבחור בגדים. לא רק בגדים פרובוקטיביים הרבה פעמים היה אומר לי ששמלה מסוימת צמודה מדי, ויהיה לי יפה יותר עם משהו אחר. הוא אף פעם לא שלט בי, להפך היה נראה שהוא גאה בי ובגוף שלי. הכל הרגיש בריא, שליו, מושלם.
הגיע דצמבר קשה במיוחד, כי ידענו שלא נוכל להיפגש לא בחנוכה ולא בליל הסילבסטר. היינו עצובים ומאוכזבים. אז הוא הציע שנעבור לגור יחד, שאעבור לעיר שלו. חשבתי על זה, דיברתי עם ההורים שלי, והם אמרו שאם זה מה שאני רוצה, אז שיהיה. התפטרתי מהעבודה ועברתי לגור איתו.
החודשים הראשונים היו טובים. השנה הראשונה הייתה שנת התאקלמות ללמוד את המוזרויות שלנו, איך אנחנו קמים בבוקר, איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו רעבים, מה מעצבן אותנו ומה לא. כיוון שלא עבדתי, לקחתי על עצמי את כל ענייני הבית. הכל זרם.
השנה השנייה הייתה אפילו טובה יותר. הפכנו ממש צוות, נכנסנו לתוך התאהבות אינטנסיבית. רצינו להיות יחד כל הזמן. כשלא עבד, לא היינו נפרדים לרגע. היינו נראים כמו זוג טרי. הכל עבד. הרגשתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.
אבל בשנה השלישית משהו התחיל להשתנות. הוא התחיל לחזור מאוחר. תמיד היו לנו מיקומי טלפון משותפים, ויום אחד כיבה את זה בלי להסביר. הוא חזר הביתה בחמש, שש בבוקר, בעוד הוא היה אמור להתחיל לעבוד בשמונה. רק התקלח, אכל משהו קטן ויצא שוב. כבר לא הסביר כלום. המריבות התרבו.
יום אחד קרה משהו שהשאיר בי צלקת. מצאתי איפור על חולצה לבנה שלו מייקאפ ואודם, על הצוואר ועל השרוול. זה לא היה כתם קטן. היה ברור לחלוטין. דרשתי הסבר. ואז הוא אמר לי משהו שלא אשכח לעולם שהוא היה חייב לחפש בחוץ את מה שכבר לא קיבל ממני, כי הפכתי להיות משעממת, עסוקה בניקיון וסידור. זה הספיק לי. הוא לא אמר “כן, בגדתי”, אבל גם לא הכחיש. למעשה, הוא אישר את זה בלי לומר את המילים.
זה ריסק אותי. בכיתי בלי סוף. הרגשתי כאב פיזי בחזה. לא ידעתי מה לעשות ואיך לצאת מזה. אז החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי. חזרתי להתאמן. פעם הייתי מתאמן, אבל הפסקתי מאז שעברתי לגור איתו. שם הכרתי גבר אחר. התחלנו לדבר, היה לנו נעים. יום אחד הוא הזמין אותי לדרינק, ואני הצעתי שנלך אליו. הוא הסכים. היינו צריכים להיפגש אחר הצהריים. שנינו ידענו למה.
באותו יום, בבית, אחרי שראיתי אותו בבוקר בחדר הכושר, המחשבה לא עזבה אותי: “זו לא אני. אני עומד לבגוד. הוא הרוויח את זה.” ואז אמרתי לעצמי: “לא. אני לא אהיה כמוהו.” החלטתי לסיים הכל כבר עכשיו.
חיכיתי שבן הזוג שלי יחזור לארוחת צהריים. לא נתתי לו להיכנס אפילו לחדר השינה. ישבנו בפינת האוכל ואמרתי לו שהקשר לא עובד, שהוא בגד בי, ושאני לא רוצה לדעת עם מי ומתי זה התחיל. שהכל נגמר כאן ועכשיו. הוא אמר לי לא להיסחף, שהיא לא חשובה, שהיא לא כמוני, ושאפשר לתקן. אמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך.
לא סיפרתי לו שפגשתי מישהו אחר או שיש לי משיכה למישהו. פשוט אמרתי שאני עוזב. המזוודות כבר היו מוכנות. הוא שאל לאן אני נוסע, אם יש לי מישהו שם. אמרתי שזה לא משנה, שאני אסתדר.
יצאתי מהבית ההוא עם המזוודות שלי והלכתי אל אותו גבר. כשהוא ראה אותי עם מזוודות, נבהל. הסברתי לו שעזבתי זה עתה את בן הזוג שלי, ושמחר אני חוזר לעיר הולדתי. רק רציתי להיות איתו הלילה. הוא הסכים.
הלילה הזה היה החוויה העוצמתית ביותר שהייתה לי בחיים. לא יודע אם זה היה הכעס, הכאב, כל מה שנצבר לאורך השנים, אבל זה היה משהו אחר לגמרי ממה שחוויתי לפני כן, אפילו עם הגרוש שלי.
למחרת קניתי כרטיס וחזרתי לעיר שלי. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לבית של ההורים שלי. לא רציתי לשמוע יותר כלום על הגרוש שלי. כל זה קרה לפני שנתיים. היום אני לבד, עובד שוב, שוכר דירה, ולא מצטער לרגע על ההחלטה שלקחתי. הייתי ממש רגע לפני לבגוד. אבל ידעתי מתי לעצור, לסיים קודם לא להפוך למה שהוא היה עבורי.
