תקשיבי, יש לי סיפור על דודתי, נקרא לה ענת, והוא כל כך ישראלי-עצוב-מצחיק, שאני חייבת לשתף.
גדלה ענת בחולון, במשפחה עם שלוש אחיות נוספות ואבא שהיה שותה ומרביץ, ואמא ששמרה על הבית למרות הכל. כשהיא היתה צעירה, כל המשפחה, ובעיקר האחיות, לחצו עליה: “נו ענת, הגיע הזמן להתחתן! מה, תחכי עד שיצמח לך שיער לבן? מי ידאג לך כשתזדקני? לא היו רווקות במשפחה שלנו”.
אבל ענת, אחרי כל מה שראתה עם האבא הזה, נשבעה לעצמה בילדותה שלא תיגע בזוגיות ולא תחשוב אפילו על חתונה. רצתה רק קריירה, להיות עצמאית, שמעצמה לא יהיו תלותית בגבר. ואז, ביום ההולדת ה-28 שלה, אחרי לילה של איחולים ולחצים שלא הפסיקו, נשברה אמרה לעצמה, יאללה, ננסה.
תוך שבועיים מצאה את אלון כנראה המשפחה כבר הכינה אותו היטב. אחרי שבועיים של היכרות, קיבל הצעת נישואין. ענת, בלי חיוך, רק משכה בכתפיים: “בסדר, יאללה, מה שיהיה.” בלב אמרה: אולי בהמשך נאהב.
אלון היה איש עקשן, בן שלושים ושלוש, לא נוטה להתגמש בשום נושא בדיוק כמו ענת. עשו חופה קטנה, והטקס הכי ישראלי: “אם אוהב תחת החופה, אם לא לבית אבא חזרה!” אחרי חודש בבית, ענת כבר רצתה להתגרש. לא מצאה רגע של שמחה, הכל היה תקוע, בלי טעם. אלון לא חשב להתפשר, וגם ענת לא. באמת, שילוב קטסטרופלי.
ואז, שנה לאחר מכן, נולד הבן יונתן. ענת השתלטה על האימהות והפסיקה להתעניין בבעלה. הוא ישן בספה מתקפלת “אני עייפה, אין לי כוח, ואתה רק מתלונן כל היום”. בקיץ היא ברחה עם יונתן להורים בגדרה, מתפרקת לאמא: “אני רוצה גט, אמא, אגדל את יונתן לבד. זה פשוט לא בשבילי, לא יכולה כבר לסבול את אלון.”
אמא שלה בלי להתרגש: “תישארי כאן קצת, אולי תתגעגעי. גירושים אסור! תסבלי! כמו בצק ומים ערבבת, אי אפשר להפריד בחזרה.” גישה ישנה, ישראלית של פעם. ענת בפנים לא הבינה למה לסבול איזה מסר זה נותן לילד? כל הילדות אמא שלה רק עבדה לחלוב פרות, להכין אוכל, ולעבוד במשק. והאבא? כל הזמן השתכר, שכב במיטה ויילל. לא פלא שכל האחיות ברחו לעיר.
הבן של ההורים, רועי, נשאר איתם הוא היה מוגבל קוגניטיבית. ענת תמיד התפלאה איך אמא שלה שוב נכנסה להריון, למרות שאבא היה מה שהיה. אמא חייכה ואמרה: “הוא רצה בן, בנות היה מספיק”. בסוף ההורים דאגו לרועי עד יומם האחרון רועי מת די מהר אחריהם, בגיל שישים.
ענת עשתה חשבון נפש, לא רצתה לצער את אמא וחזרה לאלון. אחרי שנתיים נולד עוד בן גל. ענת קיוותה שזה ישנה משהו, אבל לא. אלון התעלם מגל, כי הילד הזכיר לו את הסבא המכור. ענת בלעה דמעות, אבל שמחה שיש לה שני בנים: “כל האהבה שלי אליהם לאף אחד אחר”.
כשיונתן וגל הפכו לבני נוער, הגיעו הצרות. שתייה, עישון, דיבור קשה ולא רק זה, גם האבא שותה איתם. ענת הרגישה בחוסר אונים מוחלט ניסתה לדבר, לחנך, לשכנע, ושום דבר לא עזר. כשזה היה יותר מדי, עזבה ועברה להורים שלה.
ההורים קיבלו אותה ישר אמא אמרה: “את נראית יותר מבוגרת ממני! החיים לא חסו עלייך, אה?”. ענת כעסה על אמא שלה שהיא דואגת מדי לרועי, אחיה: “תהיי קשוחה, אחרת הוא יעלה לך לראש!” ואמא עונה: “הוא אח שלך, זה דם שלי! לא זורקים בן משפחה”. ענת הבינה: זה באמת לא פשוט, אבל איך אפשר אחרת?
שנה אחרי, גל מגיע לספר ש”אבא נפטר, שתה יותר מדי”. ענת לא הזילה דמעה רק נשפה בכבדות: “נו, היה ברור. חבל, אבל די, תנו לחיות בשקט”. חזרה לעיר, הסתובבה בין הדירות עם הבנים הגדולים, ואז רכשה לה יחידת דיור קטנה במושב לידה, לעצמה לזקנה רגועה.
יונתן התחתן, נולד לו בן, ואז התגרש תוך שנה. גל בא לגור אצל ענת אחרי שרב מכות עם אחיו למה? גל התחיל לשתות וחזר על דפוסי אבא, יונתן לא סבל את זה הוא הרביץ לאח והעיף אותו מהדירה. ענת היתה שם בשביל גל, אפילו שהוא הלך לאיבוד כל פעם שהיה מקבל משכורת.
יונתן ניסה להתחתן שוב פעמיים פעם אחת חיו מושלם, אבל תוך חמש שנים גם זו עזבה. בפעם השלישית, היתה שם אהבה, ואז אשתו מתה פתאום מסיבוך רפואי. יונתן שקע בטראומה ואמר: “די, נמאס לי, נשאר רווק”.
ענת היום נוסעת אל יונתן לנקות ולטפל בו, וגל נגרר תמיד בבית שלה. הוא שותה, הולך לאיבוד, כל השכנים כבר מכירים את הסיפור ענת, בת ה-75, סוחבת סביב השכונה תמונה של גל: “ראיתם את הבן שלי?” אחרי חודש-חודשיים גל חוזר הביתה, מלוכלך, ענת מנקה אותו, מדביקה בגדים, זורקת את מה שאי אפשר לתקן. לשאלה “איפה היית?” תמיד הוא רק גונב מבט ומגמגם. אבל היא רק רוצה לדעת שהוא חי.
כולם יודעים, חוץ מענת, שלגל יש חברה שותה בעצמה, והם יחד, ואז נפרדים, והוא חוזר. היא מושקעת בו עד השקל האחרון מהפנסיה, ואיך שהוא מקבל מקדמה, שוב נעלם. יש חוט שחוזר על עצמו כל דור, כל לידה, כל סבל, ענת סוף סוף מבינה את הלב של אמא שלה.
החיים לא נתנו מספיק שמחה לכולם. ענת, עם כל הכאב, יודעת עכשיו החתונה המהירה עם אלון והגשמת הציפיות לא היתה שווה את כל השירים והברכות. רק הלב של אמא עומד שם, מחדש כל פעם, מול כל סערה.
