כשהמפתח הסתובב במנעול, ליבי כמעט פרץ מהחזה ונשמתי רצה לקראתה…🤔 – כמה אפשר לעשות טעויות?! יש לך אפילו טעויות מטופשות! הנה זה! מה זה! – עליסה אדוארדובנה תקעה בציפורן הארוכה והמושקעת שלה בדוח החודשי, כמעט ששברה את הציפורן, – תלכי! תעשי מחדש! ובכלל – לא מסתדרת – תתפטרי! – הבוסית, שהייתה אישה מטופחת ונאה בדרך כלל, נראתה כמו שדה כשהייתה כועסת. ליזה יצאה מהחדר בשקט. נשאר קצת יותר משעה לסיום יום העבודה. חייבת להספיק. את הבונוס כבר הפסידה ממילא. זו תקופה שחורה אחת ארוכה, וגם עם מכשולים. שבוע קודם התקשרה לאמא, שדווקא באותו יום הייתה במצב רוח גרוע. בלי סיבה פתחה רעש גדול, האשימה אותה בכל חטאי האנושות וזרקה את הטלפון. ליזבתה לא התרגלה לזה, לקחה קשה מאוד. עכשיו גם פחדה להתקשר הביתה. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, נאלצה לבטל ולהוציא חדש. ואתמול, הנפש החיה היחידה – פֶנְיָה, החתולה המשולשת בת השנה, טיפסה למרפסת אחרי ציפור ונפלה מהקומה השלישית. ליזה ראתה איך היא מיד התרוממה, ניערה את הפרחים הקטופים והלכה משם, אבל אחרי שירדה לחפש אותה – נעלמה החתולה. עברה כמעט יממה, ואין זכר לפֶניָה. בכוחות אחרונים הגישה את הדוח הארור והלכה הביתה. אפילו חלב לא היה לה כוח לקנות. בבית, נפלה על הספה והתחילה לבכות. מרה כל-כך. אחרי חצי שעה, הדמעות נגמרו, אבל לא נהיה קל יותר על הלב. מחשבות שחורות, איומות, התחילו לזחול כמו נחשים. בשביל מי לחיות? לאמא כבר לא אכפת, משפחה אין, אפילו החתולה ברחה. ומזה שפתאום התקבלה ההחלטה, היה קצת יותר קל. “נו, שיישברו ת’ אצבעות אחר-כך…רק חבל שזה יהיה מאוחר מידי” – חשבה, בלי חמלה לעצמה. נהיה לה קל מרעיון שמחר לא תצטרך לבוא לעבודה. לא תצטרך להיענות לאמא ולהתנצל על דברים שלא עשתה. פתאום תקפה אותה שמחה מטורפת. ורגע לפני הצעד האחרון – הטלפון צלצל. מספר לא מוכר. רצתה לא לענות, אבל עלה במחשבתה – אולי זה הקול האחרון שתשמע בחיים האלה? – הלו… – בצד השני שקט. זה עיצבן אותה. – למה התקשרתם ולא מדברים? – שלום… – קול גברי, עמוק, נשמע ברקע. – בבקשה, אל תנתקי. – מי אתה? מה אתה רוצה? – ליזה הרי ממהרת, ומפריעים לה מעיסוק כל-כך חשוב. – רציתי רק לשמוע קול אנושי… כבר שבוע לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי – אם אף אחד לא יענה לי, זהו… – נשמע נשימה קטועה. – מה זה? אין לך עם מי לדבר? תצא לטיול בפארק. זה כל כך פשוט! – ליזה התיישבה ברגליים מקופלות על אדן החלון הרחב. – אני לא יכול. אני גר בקומה חמישית. לפני שבוע אשתי עזבה… – הקול השתתק. – גם אני הייתי עוזבת! אתה גבר או לא?! – היא לא הבינה את הבעיה. – אני בכיסא גלגלים. פחות משנה. חושש שלא אצליח לעלות ולרדת. אין מעלית בבניין. – הקול התחזק. – אין לך רגליים?! – שאלה ליזה, נבהלה מיד אבל כבר היה מאוחר. – לא, פגיעה בעמוד השדרה. לא יכול ללכת – נשמע לה כאילו חייך. המשיכו לדבר עוד חצי שעה. ליזה רשמה את הכתובת ומצאה את עצמה כשעה לאחר מכן עומדת מול דלתו עם שני שקיות כבדות. פתח לה גבר צעיר, נאה, על כיסא גלגלים. – אני ליזה! – רק אז הבינה שאפילו לא שאלה לשמו. – ארסני! – הוא חייך בהתרגשות כאילו חיכה לה כל חייו. מסתבר שגרו ממש לא רחוק. ליזה קפצה לבקר אותו כל יום. מהר הבינה שבעיותיה לקטנות לעומת שלו – בעיות שבגללן כבר לא רצתה לחיות. אופיה התחיל להשתנות. דאגה לו, והפכה לחזקה, נחרצת ועקשנית. וכמו במשיכת שרביט קסמים, פֶנְיָה חזרה. ישובה ליד הדלת, מחכה לחזרתה של ליזה מהעבודה. בוקר אחד, שוב ניסתה עליסה לפרוק עצבים על ליזה. ליזה לא הקשיבה הפעם: – עליסה אדוארדובנה, איזה זכות יש לך לצעוק עליי ולהשפיל? אני לא יכולה לעבוד בלחץ כזה. תיכף תתפוס אותי מיגרנה ואני אצא לחופשת מחלה. איפה תמצאי לי מחליפה? – הבנות במשרד גיחכו. הבוסית הסתובבה ויצאה בלי מילה. אמא התקשרה, לא הצליחה לעמוד בשתיקה הארוכה: – שלום, בת שלי! ולמה את לא מתקשרת? לא אכפת לך מאמא שלך? עצלנית! לא מעריכה! אליזבטה, אני מדברת איתך?! – היא כבר צווחה. – שלום אמא. אני לא מדברת איתך כשאת צועקת. – ענתה ליזה בקרירות. – איך את מעיזה?! אני מנתקת! – אימה כבר הייתה בהיסטריה – תנתקי… – אמרה הבת בשוויון נפש. אחרי יומיים התקשרה שוב, בלי שום התנצלויות – זה לא בסגנונה – אבל נשארה לשיחה רגועה ועניינית. כעבור חודש, עברה ליזה לגור עם ארסני, השכירה את דירתה. החברות הפכה למשהו עמוק יותר: עדינות, אמון, הכרת תודה. ככה כנראה נולדת אהבה. ליזה, בכסף מהשכירות, שכרה לארסני פיזיותרפיסט, רשמה אותו לבריכה בסופי שבוע. ולשמחתה – התחילה אצלו לחזור התחושה. כבר הצליח להזיז את אצבעות הרגליים. אמא של ליזה חלתה, אז ליזה לקחה יומיים מהעבודה ונסעה לבקר אותה. ארסני חיכה וגעגע מאוד. כמו כלב נאמן שוכב על הספה כל הימים. פברואר. באותו היום פרצה סופה שלגית ברחוב. הוא ידע מתי מגיע האוטובוס, ספר דקות מתי היא תגיע הביתה, תעלה לדירה. הזמן עבר – ליזה לא שבה. ארסני התיישב בכיסא ליד החלון. אבל אי אפשר היה לראות כלום – הטייפון השתולל בחוץ. הטלפון שלה היה כבוי. עברו שעה, שעתיים, שלוש… כשהמפתח סוף סוף הסתובב במנעול, לִיבּוֹ כמעט התפוצץ משמחה, והנשמה רצה לקראתה. – סניו’ש, האוטובוס נתקע בשלג, חיכינו לפינוי… הטלפון התרוקן מיד – קראה מהכניסה – סניה! – רצה לסלון וקפאה. הוא עמד במרחק שני צעדים מהכיסא וחייך.

Life Lessons