כשסובב המפתח במנעול, לבו כמעט פרץ מחזהו ונשמתו רצה אליה… 🤔 “עוד כמה פעמים תעשה טעויות?!” – קול קר של עליסה אדוארדובנה פילח את האוויר כאשר דקרה בדוח החודשי בציפורן מושלמת כמעט נשברה. “צאי! תתקני! ואם את לא מסתדרת – תתפטרי!” – המנהלת נראתה תמיד מטופחת ואולי אפילו יפה, אך כשהתרגזה הפכה לשדה ממש. ליזה יצאה מהחדר בדממה. נשארה שעה לסוף היום והיה עליה להספיק, למרות שכבר לא תקבל את הבונוס. תקופה קשה רודפת אותה – מעידה אחרי מעידה. לפני שבוע שיחה עם אמא התפוצצה לריב וטריקת טלפון. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, והיום פניה של פֶניה, החתולה השלוש-צבעית נפלה מהמרפסת ונעלמה, וליבה של ליזה נשבר. דו”ח החודש נמסר בקושי, ואז הביתה, לדירה ריקה ודמעות חסרות מנוחה. כשנדמה היה שהכל נגמר, צלצל טלפון ממספר לא מוכר. “אולי זה הקול האנושי האחרון שאשמע?” תהתה לפני שהרימה. מהצד השני – ארסני, גבר צעיר בכיסא גלגלים שלא יצא מביתו מאז אשתו עזבה. שיחתם הפכה במהרה לבית חדש ולחברות מיוחדת. הצרות נראו פתאום קטנות לעומת הנכות של ארסני, וליזה הפכה חזקה, עקשנית ואוהבת. פֶניה חזרה לביתה, והמנהל לא הצליחה עוד לשבור את רוחה. גם אמא נשברה וחזרה לדבר, גם אם לא להתנצל. אחרי חודש עברה ליזה לגור עם ארסני. האהבה התפתחה, וגם לארשני החלו לחזור תחושות לרגליים – נס קטן של חיים חדשים. פעם אחת ליזה נסעה לאמא שחלתה, ובחוץ סערה. כשלבסוף סובב המפתח במנעול, לבו של ארסני כמעט פרץ מחזהו ונשמתו רצה אליה בהתרגשות ובאהבה – כך מתחילים חיים חדשים.

כשהמפתח הסתובב במנעול, ליבי כמעט פרץ מהחזה ונשמתי רצה לקראתה…🤔 – כמה אפשר לעשות טעויות?! יש לך אפילו טעויות מטופשות! הנה זה! מה זה! – עליסה אדוארדובנה תקעה בציפורן הארוכה והמושקעת שלה בדוח החודשי, כמעט ששברה את הציפורן, – תלכי! תעשי מחדש! ובכלל – לא מסתדרת – תתפטרי! – הבוסית, שהייתה אישה מטופחת ונאה בדרך כלל, נראתה כמו שדה כשהייתה כועסת. ליזה יצאה מהחדר בשקט. נשאר קצת יותר משעה לסיום יום העבודה. חייבת להספיק. את הבונוס כבר הפסידה ממילא. זו תקופה שחורה אחת ארוכה, וגם עם מכשולים. שבוע קודם התקשרה לאמא, שדווקא באותו יום הייתה במצב רוח גרוע. בלי סיבה פתחה רעש גדול, האשימה אותה בכל חטאי האנושות וזרקה את הטלפון. ליזבתה לא התרגלה לזה, לקחה קשה מאוד. עכשיו גם פחדה להתקשר הביתה. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, נאלצה לבטל ולהוציא חדש. ואתמול, הנפש החיה היחידה – פֶנְיָה, החתולה המשולשת בת השנה, טיפסה למרפסת אחרי ציפור ונפלה מהקומה השלישית. ליזה ראתה איך היא מיד התרוממה, ניערה את הפרחים הקטופים והלכה משם, אבל אחרי שירדה לחפש אותה – נעלמה החתולה. עברה כמעט יממה, ואין זכר לפֶניָה. בכוחות אחרונים הגישה את הדוח הארור והלכה הביתה. אפילו חלב לא היה לה כוח לקנות. בבית, נפלה על הספה והתחילה לבכות. מרה כל-כך. אחרי חצי שעה, הדמעות נגמרו, אבל לא נהיה קל יותר על הלב. מחשבות שחורות, איומות, התחילו לזחול כמו נחשים. בשביל מי לחיות? לאמא כבר לא אכפת, משפחה אין, אפילו החתולה ברחה. ומזה שפתאום התקבלה ההחלטה, היה קצת יותר קל. “נו, שיישברו ת’ אצבעות אחר-כך…רק חבל שזה יהיה מאוחר מידי” – חשבה, בלי חמלה לעצמה. נהיה לה קל מרעיון שמחר לא תצטרך לבוא לעבודה. לא תצטרך להיענות לאמא ולהתנצל על דברים שלא עשתה. פתאום תקפה אותה שמחה מטורפת. ורגע לפני הצעד האחרון – הטלפון צלצל. מספר לא מוכר. רצתה לא לענות, אבל עלה במחשבתה – אולי זה הקול האחרון שתשמע בחיים האלה? – הלו… – בצד השני שקט. זה עיצבן אותה. – למה התקשרתם ולא מדברים? – שלום… – קול גברי, עמוק, נשמע ברקע. – בבקשה, אל תנתקי. – מי אתה? מה אתה רוצה? – ליזה הרי ממהרת, ומפריעים לה מעיסוק כל-כך חשוב. – רציתי רק לשמוע קול אנושי… כבר שבוע לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי – אם אף אחד לא יענה לי, זהו… – נשמע נשימה קטועה. – מה זה? אין לך עם מי לדבר? תצא לטיול בפארק. זה כל כך פשוט! – ליזה התיישבה ברגליים מקופלות על אדן החלון הרחב. – אני לא יכול. אני גר בקומה חמישית. לפני שבוע אשתי עזבה… – הקול השתתק. – גם אני הייתי עוזבת! אתה גבר או לא?! – היא לא הבינה את הבעיה. – אני בכיסא גלגלים. פחות משנה. חושש שלא אצליח לעלות ולרדת. אין מעלית בבניין. – הקול התחזק. – אין לך רגליים?! – שאלה ליזה, נבהלה מיד אבל כבר היה מאוחר. – לא, פגיעה בעמוד השדרה. לא יכול ללכת – נשמע לה כאילו חייך. המשיכו לדבר עוד חצי שעה. ליזה רשמה את הכתובת ומצאה את עצמה כשעה לאחר מכן עומדת מול דלתו עם שני שקיות כבדות. פתח לה גבר צעיר, נאה, על כיסא גלגלים. – אני ליזה! – רק אז הבינה שאפילו לא שאלה לשמו. – ארסני! – הוא חייך בהתרגשות כאילו חיכה לה כל חייו. מסתבר שגרו ממש לא רחוק. ליזה קפצה לבקר אותו כל יום. מהר הבינה שבעיותיה לקטנות לעומת שלו – בעיות שבגללן כבר לא רצתה לחיות. אופיה התחיל להשתנות. דאגה לו, והפכה לחזקה, נחרצת ועקשנית. וכמו במשיכת שרביט קסמים, פֶנְיָה חזרה. ישובה ליד הדלת, מחכה לחזרתה של ליזה מהעבודה. בוקר אחד, שוב ניסתה עליסה לפרוק עצבים על ליזה. ליזה לא הקשיבה הפעם: – עליסה אדוארדובנה, איזה זכות יש לך לצעוק עליי ולהשפיל? אני לא יכולה לעבוד בלחץ כזה. תיכף תתפוס אותי מיגרנה ואני אצא לחופשת מחלה. איפה תמצאי לי מחליפה? – הבנות במשרד גיחכו. הבוסית הסתובבה ויצאה בלי מילה. אמא התקשרה, לא הצליחה לעמוד בשתיקה הארוכה: – שלום, בת שלי! ולמה את לא מתקשרת? לא אכפת לך מאמא שלך? עצלנית! לא מעריכה! אליזבטה, אני מדברת איתך?! – היא כבר צווחה. – שלום אמא. אני לא מדברת איתך כשאת צועקת. – ענתה ליזה בקרירות. – איך את מעיזה?! אני מנתקת! – אימה כבר הייתה בהיסטריה – תנתקי… – אמרה הבת בשוויון נפש. אחרי יומיים התקשרה שוב, בלי שום התנצלויות – זה לא בסגנונה – אבל נשארה לשיחה רגועה ועניינית. כעבור חודש, עברה ליזה לגור עם ארסני, השכירה את דירתה. החברות הפכה למשהו עמוק יותר: עדינות, אמון, הכרת תודה. ככה כנראה נולדת אהבה. ליזה, בכסף מהשכירות, שכרה לארסני פיזיותרפיסט, רשמה אותו לבריכה בסופי שבוע. ולשמחתה – התחילה אצלו לחזור התחושה. כבר הצליח להזיז את אצבעות הרגליים. אמא של ליזה חלתה, אז ליזה לקחה יומיים מהעבודה ונסעה לבקר אותה. ארסני חיכה וגעגע מאוד. כמו כלב נאמן שוכב על הספה כל הימים. פברואר. באותו היום פרצה סופה שלגית ברחוב. הוא ידע מתי מגיע האוטובוס, ספר דקות מתי היא תגיע הביתה, תעלה לדירה. הזמן עבר – ליזה לא שבה. ארסני התיישב בכיסא ליד החלון. אבל אי אפשר היה לראות כלום – הטייפון השתולל בחוץ. הטלפון שלה היה כבוי. עברו שעה, שעתיים, שלוש… כשהמפתח סוף סוף הסתובב במנעול, לִיבּוֹ כמעט התפוצץ משמחה, והנשמה רצה לקראתה. – סניו’ש, האוטובוס נתקע בשלג, חיכינו לפינוי… הטלפון התרוקן מיד – קראה מהכניסה – סניה! – רצה לסלון וקפאה. הוא עמד במרחק שני צעדים מהכיסא וחייך.

Когда המפתח הסתובב במנעול, לבו כמעט קפץ החוצה מחזהו

01

כשהמפתח הסתובב במנעול, ליבו כמעט קפץ לו מהחזה, והנשמה רצה אליה לקראתו… 🤔 – כמה עוד אפשר לפשל?! אפילו הטעויות שלך מטופשות! תראי! מה זה בכלל?! – אליסה אדוארדובנה נופפה בציפורניה הארוכות, כמעט שוברת את היופי המלאכותי, על החודשון של ליזה. – תעופי! תתקני! ואם את לא מסתדרת – תתפטרי! – הבוסית אמנם הייתה אישה מטופחת ואטרקטיבית, אבל כשהייתה כועסת הלכה והפכה לשד. ליזה יצאה מהמשרד ללא מילה. נשארה רק שעה עד סוף יום העבודה – חייבים להספיק, למרות שאת הבונוס כבר איבדה. הכל עבר עליה כמו תקופת חושך אחת ארוכה, מלאה במכשולים. שבוע קודם התקשרה לאמא – כמו תמיד, מצאה אותה בעצבנות ואשמה אותה בכל צרה אפשרית, ובסוף סגרה את הטלפון בטריקת זעם. ליזה לא הצליחה להתרגל, וכל פעם כאב הלב. הפעם אפילו פחדה להתקשר חזרה. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, נאלצה לחסום ולהזמין כרטיס חדש. ואתמול, היצור החי היחיד – פנקה, החתולה התלת-צבעית שלה, רצה למרפסת אחרי ציפור ונפלה מהקומה השלישית. ליזה ראתה אותה מתרוממת מהגינה ומתחילה ללכת, אבל כשיורדה לחצר – פנקה נעלמה; יום עבר והיא לא שבה. בקושי רב הגישה את הדו”ח וחזרה הביתה, בלי אפילו להיכנס לסופר. היא נשכבה על הספה ובכתה בכי מר. אחרי חצי שעה הדמעות ייבשו והלב לא נרגע. המחשבות השחורות זחלו כמו נחשים. בשביל מי לחיות? לאמא לא אכפת ממנה, משפחה אין, אפילו החתולה נעלמה. מהמחשבה הכבדה היה לה פתאום קל יותר. “שהאצבעות של כולם יישברו! שיילחמו לבד!” – חשבה בזעם. – “יהיה מאוחר מדי.” הקלות האמיתית הייתה ממחשבה שמחר כבר לא תצטרך ללכת לעבודה, לא תצטרך לבקש סליחה מאמא על מה שלא עשתה. תקפה אותה שמחה משונה. ובדיוק כשנשאר רק צעד קטן אחד – הטלפון צלצל. מספר לא מוכר הופיע. רצתה לא לענות, אבל משהו לחש – אולי זה הקול האנושי האחרון שתשמע בחיים? – הלו… – מהעבר השני לא דיברו. – נו, למה התקשרתם? מה אתם שותקים? – זה עצבן אותה. – שלום… – קול גברי נמוך בקע ברמקול. – אל תנתקי, בבקשה. – מי אתה? מה אתה רוצה? – ליזה מיהרה, וחסרת סבלנות. – רציתי רק לשמוע דיבור אנושי… שבוע לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי – אם גם עכשיו לא יענו לי, זהו… – נשם כביכול בכבדות. – מה זאת אומרת? אי אפשר לצאת, לטייל בפארק? זה כל כך פשוט! – ליזה התמקמה ברגליים על אדן החלון הרחב. – אי אפשר. אני גר בקומה חמישית. שבוע אשתי עזבה… – הקול דעך. – הייתי גם אני עוזבת! מה אתה, גבר או לא?! – התקשתה להבין את הבעיה. – אני בכסא גלגלים. פחות משנה. מפחד, לא אצליח לרדת ולעלות חמש קומות. אין בבניין מעלית. – עכשיו כבר נשמע בטוח. – אין לך רגליים?! – שאלה באימה. ואז תפסה את עצמה – כבר מאוחר מדי. לא מוציאים מילים חזרה. – לא, פשוט שיתוק בעמוד השדרה. אני לא יכול ללכת. – נדמה היה לה שהוא נאנח ומביט בה בחיוך. הם דיברו עוד כחצי שעה. ליזה רשמה את הכתובת שלו. תוך שעה כבר עמדה בדלתו, עם שני שקיות ענקיות. פתח לה גבר צעיר וחביב, בכסא גלגלים. – אני ליזה! – רק עכשיו קלטה שאפילו את שמו אינה יודעת. – ארסני! – חייך בשמחה כזו כאילו חיכה לה כל חייו. מסתבר שגרו לא רחוק אחד מהשנייה. ליזה ביקרה אותו כל יום. במהירות הבינה שכל הצרות שלה לעומתו – ממש קטנות, בזכותו מצאה טעם לחיים. אופיה התחיל להשתנות; היא דאגה לו והפכה חזקה, נחושה ועקשנית. כמו בקסם, פנקה נמצאה. סתם חיכתה לה ליד השטיח בכניסה. הבוסית ניסתה שוב להתפרץ עליה בבוקר. ליזה לא האזינה הפעם: – אליסה אדוארדובנה, באיזה זכות את צועקת ומשפילה אותי? אני לא יכולה לעבוד באווירה כזאת. ותקבלי עכשיו מחלה – יהיה לך מי שיחליף אותי? – הבנות מהמחלקה גיחכו, והמנהלת הלכה בלי מילה. אמא, שלא יכלה לשאת את השתיקה, התקשרה: – שלום, ילדה שלי! למה את לא מתקשרת? לא אכפת לך מהאמא שלך? איך את כזאת אכזרית? לא מעריכה! אליזבת, אני מדברת איתך! – צעקה בסוף. – שלום, אמא. אני לא רוצה לדבר איתך כשאת מדברת עליי ככה. – אמרה ליזה בקול רגוע. – איך את מעזה?! אני מנתקת! – אמא כבר צרחה. – תנתקי… – ענתה הבת בשוויון נפש. יומיים אחרי כן התקשרה שוב. סליחה לא ביקשה – זה לא הסגנון. אבל דיברה לעניין ובנימוס. חודש לאחר מכן עברה ליזה לגור אצל ארסני. את דירתה השכירה. מערכת היחסים התחזקה, ונולדו ביניהם רוך, אמון והכרת תודה. כנראה שככה נוצרת אהבה. עם הכסף מההשכרה שכרה עבורו פיזיותרפיסט, ורשמה אותו לבריכה בשבת. ולשמחתם, התחושה התחילה לחזור בהדרגה. הוא כבר הצליח להזיז את אצבעות הרגליים. אמה של ליזה חלתה. ליזה יצאה ליומיים מחלה ונסעה אליה. ארסני חיכה בכיליון עיניים. כמו כלב נאמן, פשוט שכב בסלון ימים וחיכה. פברואר. באותו יום משתוללת סופה בחוץ. הוא ידע מתי האוטובוס שלה מגיע, חישב את הזמן עד לבית, העלייה במדרגות. כל הזמנים עברו, ליזה לא הגיעה. ארסני התגלגל עם הכסא לחלון. אבל לא רואים כלום, הכול סופת שלג. הנייד שלה לא זמין. עברו שעה, שעתיים, שלוש… כשלבסוף המפתח הסתובב במנעול – ליבו כמעט זינק מהחזה, והנשמה פרצה לעברה מקצה העולם. – סניה! האוטובוס נתקע בשלג, חיכינו למפנה כבישים… לא הספקתי להטעין טלפון. – קראה, מתפשטת בכניסה. – סניה! – נכנסה לסלון ונעמדה בהלם. הוא עמד, במרחק שני צעדים מהכסא, מחייך אליה.

Когда המפתח הסתובב במנעול, הלב שלו כמעט קפץ מהחזה

00

A veces amamos a quienes no debemos, y nos casamos con quienes no tocan: El recorrido de la vida no es sencillo, y del destino no se puede escapar. Cada uno tiene su propio destino, su verdad. Vero creció en un matriarcado, junto a su abuela Faína y su madre María, entre la dura vida del campo español: huerto, leña, agua del pozo, y un sinfín de trabajo cotidiano. Pero un día Faína tomó la decisión de dejar el pueblo y mudarse a la ciudad, buscando una vida diferente para todas. Así, tres generaciones de mujeres emprenden una nueva etapa en una urbe castellana, enfrentando retos, adaptándose y luchando por salir adelante. Vero, aprendiendo a valerse por sí misma, pronto descubre el amor y el desencanto con su primer novio Tolico, quien la abandona durante su servicio militar, casándose con otra al regresar. Sin embargo, el destino le sonríe cuando conoce a Yurka en el tren y, tras una larga correspondencia y muchas dudas, encuentra en él al compañero fiel que anhelaba. El tiempo pasa, Vero se casa y forma su propia familia, aunque la cotidianidad y las diferencias con su marido la obligan a sacar lo mejor de sí misma, combinando encanto y sabiduría para lograr la armonía en el hogar. Pero la vida vuelve a ponerla a prueba cuando la soledad regresa inesperadamente, recordándole la repetición de los destinos familiares y esa verdad ancestral: del destino, en España como en cualquier lugar, nadie se escapa.

No siempre encontramos a la persona adecuada, ni nos

00

Mi marido quiso ceder nuestra habitación a sus padres durante todas las fiestas y que nosotros durmiéramos en el suelo — Pero si entiendes que mi padre tiene lumbago, ¿verdad? No puede dormir en el sofá, luego no se puede ni enderezar. Y mamá duerme mal por las noches, necesita silencio y oscuridad, y en el salón le da la farola de la calle en plena cara. Aguantemos una semanita, ¿qué pasa, que somos muy delicados? Marina se quedó petrificada, con el cazo en la mano suspendido sobre la olla. La sopa caía de vuelta con un chorrito fino mientras las palabras de su marido se colaban en su conciencia como un puré espeso. Se volvió despacio hacia Sergio, que sentado en la mesa de la cocina evitaba su mirada y hacía como que estudiaba el estampado del hule. — A ver, Sergio, explícame si he entendido bien. Tus padres vienen a pasar con nosotros todas las Navidades, del 30 al 8. Eso ya lo hablamos. Pero ahora me dices que les demos nuestra habitación, nuestra cama con colchón ortopédico, el que escogimos durante dos meses y nos costó un dineral, y que nosotros durmamos en el salón. — Pues sí —Sergio levantó la mirada por fin, con esa mezcla de culpa y terquedad—. Son mis padres, hay que ser hospitalarios, respetar a los mayores. No voy a poner a mi padre en un sofá plegable, con el muelle que se le clava en la espalda. — Dormir en ese sofá es imposible, lo sé —asintió Marina—. Por eso no dormimos ahí. Pero olvidas un detalle: yo también tengo la espalda hecha polvo. Tengo una hernia lumbar, por si no lo recuerdas, desde el accidente. Y a diferencia de tus padres, yo después tengo que volver al trabajo y cerrar el balance anual. — No empieces, Marina, por favor —protestó él, como si le dolieran las muelas—. Ya tengo la solución: ni siquiera abrimos el sofá. He pedido a Valerio un colchón hinchable, de los altos, de matrimonio. Lo ponemos en el suelo del salón y así es casi como la cama. Un poco de romanticismo, como cuando íbamos de camping de jóvenes. — ¿Romanticismo? ¿En el suelo? ¿Con treinta y ocho años? —Marina dejó con cuidado el cazo en su sitio, notando la rabia bullendo en su interior. — Sergio, esto no es una acampada. Es mi casa. Y mi dormitorio es el único sitio donde puedo descansar de verdad. Tu madre se levanta a las seis y empieza a hacer ruido con las cacerolas. Si dormimos en el salón, que está abierto a la cocina, nos despertamos con ella. — Puedo pedirle que no haga ruido —prometió él inseguro—. Marina, entiende la situación. Tienen los billetes. Vienen a ver a los nietos, a nosotros. ¿Vas a ser egoísta? Ya le he dicho a mi madre que estarían cómodos. Se preocupaba por molestarnos y yo le prometí: “Mamá, no te preocupes, todo pensado, vais a dormir como reyes”. — Vaya, ¿o sea que ya lo habías prometido? —Marina le escudriñó—. ¿Y mi opinión? ¿Tú decides sobre nuestro dormitorio y mi comodidad sin consultarme? — ¡Solo quería hacerlo lo mejor posible! —saltó Sergio—. No soy ningún tirano, solo busco que estén bien. ¡Son mayores! La discusión acabó en pelea. Marina se refugió en el baño, dejó correr el agua y se quedó un rato largo sentada en el borde de la bañera, mirando su reflejo. Quería a su marido, quería su piso aunque aún lo estuvieran pagando. Pero cada visita de sus suegros era un suplicio. Galina Rodríguez era un torbellino; Víctor, un hombre callado, desconfiado y muy quisquilloso en casa. Marina sabía que tenía la batalla perdida. Si se negaba, sería la mala de la película para todos: suegra, marido y, de remate, tendría el ambiente enrarecido toda la Navidad. Los preparativos parecían una evacuación. Marina vació el armario del dormitorio, colgó su ropa en la entrada. Recogió todo de su tocador, escondió sus cremas en el baño, sabiendo que a su suegra le encantaba “probarlo todo” y luego criticarlo. Sergio inflaba el enorme colchón azul hinchable a mitad del salón, cortando el paso al balcón y dejando un tufo químico a goma en el aire. Llegaron los suegros el treinta a las siete. Galina llenó el recibidor con el pelazo y los bártulos: “¡Por fin! El tren fatal, la revisora una borde, ni un té nos puso”. Víctor arrastró dos bolsas como si acabara de volver del frente, buscando las zapatillas. — Adelante, quítese los abrigos, el desayuno está listo —sonrió Marina a pesar de su cabeza aturdida por no haber dormido cerrando el balance la noche anterior. Galina inspeccionó primero el dormitorio: “Está limpio, pero las cortinas, muy oscuras, yo pondría algo más alegre. Y el colchón… ¿es ortopédico? Muy rígido parece. Víctor, échate un rato y ves cómo te va”. Víctor se tendió con la ropa del viaje sobre el colchón matrimonial de Marina y Sergio. A Marina se le pusieron los dientes largos de rabia, pero calló. — Vale, pasa. Pero esas almohadas modernas con rulo… ¿no tenéis de plumas normales? — Sólo anatómicas, son buenas para el cuello —contestó Marina tajante. — Vaya, toda la vida durmiendo en pluma y tan ricamente —bufó la suegra. El día fue un bucle de cocinar, pelar, cortar ensaladas y aguantar historias de enfermedades y quejas sobre los vecinos y la política. Marina se sentía una sirvienta en su propia casa. En cuanto intentaba sentarse con el café, la suegra encontraba tarea: “Marina, cambia la toalla de la cocina”; “¿Compraste pan integral? Víctor no come blanco”. La noche fue el verdadero calvario. El “rey del confort” azul, como Sergio lo había bautizado, era una trampa mortal. Al moverse uno, el otro daba saltos como en una colchoneta. La goma rechinaba al respirar. La sábana, como ella había presagiado, se hizo un ovillo con la primera vuelta. El suelo helaba a pesar de la manta. Marina miraba al techo, viendo destellos de las luces navideñas de la calle, escuchando a su marido roncar mientras el dolor de espalda aumentaba. El colchón hundía la columna en una hamaca. De madrugada, fue primero el suegro en zapatillas a por el baño, media hora después la suegra a por agua. Como la arquería con la cocina no cerraba, cada vez encendían el pasillo y la luz los cegaba. El treinta y uno se levantó como si la hubieran apaleado. El cuello no giraba, la espalda le disparaba pinchazos. — ¡Buenos días! —entró la suegra en bata de seda (regalo de Marina hacía años)—. ¡Menudo descanso! Silencio y gloria. Sólo que el colchón es duro, Víctor se quejó del costado. Teníais que haber buscado uno más blandito. Marina, muda, preparó un café. — ¿Qué os pasa? Tenéis una cara… ¿es por dormir en el suelo? — Nada, mamá, nos acostumbramos —bostezó Sergio, frotándose el brazo entumecido. — Bah, los jóvenes podéis dormir en clavos —rió la suegra—. Marina, ¿tú pones pepinillos salados en la ensaladilla rusa? Yo siempre frescos, queda más suave… La cuchara temblaba en las manos de Marina. — Galina, la ensaladilla la hago como le gusta a mi familia. Si la quiere con pepinillo fresco, se lo corta aparte. Hay en la nevera. Silencio. La suegra puso morros, Sergio la miró asustado. — ¿Hace falta ser tan borde? Solo lo decía por dar un consejo, que tengo experiencia. Víctor, ¿oyes? Aquí ya no se puede ni opinar. — Hija, hombre… —intentó Sergio. — Voy a ducharme —zanjó Marina, saliendo de la cocina. En el baño descubrió su champú relegado, el estante ocupado por botes ajenos; un pelo extraño en su esponja. Lo peor fue abrir el armario: su carísima crema anti-edad, la que usaba solo en ocasiones, estaba abierta, con un hueco enorme excavado con los dedos. Se le cortó la respiración de rabia. Salió y encaró a la suegra. — ¿Galina, ha usado mi crema? — ¿Esa? Para Víctor, se le han agrietado los talones del viaje. Vi que tenías muchos botes, cogí uno hidratante. Buena crema, densa, se absorbe bien. ¿Te sabe mal? — ¿Talones? ¿Ha usado la de doce mil euros en los talones? — ¿¡Cuánto!? ¡Estás loca! Doce mil por una cremita… Sergio, ¿has oído en qué gasta tu mujer el dinero mientras nosotros te compramos calcetines? — Es mi dinero. Lo he trabajado yo. Es mi crema y es solo mía. — ¡Ay, venga! Mira qué fina ella, ¡como si los pies de tu suegro fuesen menos que tu potingue! Egoísta. Siempre lo dije. Sergio en el quicio, mirando a ambos bandos. — Marina, mamá no sabía el precio… Te compramos otra. Hoy es fiesta. Y ahí Marina reventó. El autocontrol cultivado colapsó, como el colchón hinchable si le pinchas. Miró a su marido, indeciso, al colchón azul, a la suegra satisfecha. — Tienes razón, Sergio. Es fiesta, y no quiero estropearla con mis histerias ni mi avaricia. Se fue al recibidor. — ¿Dónde vas? —el marido, alarmado. — Vuelvo enseguida. En la calle, el aire helado le aclaró la cabeza. Sacó el móvil, hotel-spa de lujo, habitación libre. Precio astronómico, no importaba. Reservó una suite con cama king, jacuzzi y desayuno en la habitación. El dinero valía la paz. Volvió a casa, hizo la maleta. — ¿Qué haces? —Sergio, al borde del colapso. — Me voy a un hotel. — ¿¡Hotel!? ¿Y la Nochevieja? ¿Nosotros? ¿La familia? — Vosotros celebraréis en familia, como queríais. Los padres cómodos en la cama, tú con tu “romanticismo” en el colchón. Y yo dormiré en una cama decente, usando mi baño y mis cosas. — ¿Me dejas solo con ellos? ¡Eso es traición! ¿Qué le digo a mi madre? — Diles la verdad: que soy una egoísta y una derrochona gastando en mi comodidad. Seguro les gusta, tendrán tema para cenar. — ¡Marina, no puedes! ¡Este es tanto mi casa como tuya! — Exacto. También es mi casa. Y si aquí no tengo un sitio para dormir tranquila, lo busco en otro lado aunque me cueste dinero. Volveré el día tres, cuando se vayan o estén de excursión. O el ocho, ya veré. La suegra asomó a la puerta. — ¿Dónde va esta a estas horas? — ¡Mamá, no te metas! —bramó Sergio. — Me voy a descansar, Galina. Que disfrutéis. Las ensaladas están en la nevera. El asado solo hay que encender el horno. ¡Feliz año! Se enfundó el abrigo, agarró su bolsa y salió. Desde el ascensor oyó las voces alzarse. Pero ya daba igual. El hotel era un mundo aparte: silencio, olor a pino y perfumes caros. Recepcionista sonriente. La suite era puro placer. Cama kilométrica, baño de espuma, champán y fruta. El móvil ardía de llamadas: marido, suegra, hasta el suegro (“Marina, vuelve, esto no es cristiano”). Pero desconectó el teléfono. Recibió el año en albornoz, con prosecco, viendo los fuegos desde el décimo piso. Nunca había celebrado un fin de año sola. Y, curiosamente, era la mejor celebración en años. Nadie la gritaba, ni pedía, ni mandaba. Era libre. El uno durmió hasta el mediodía. La espalda, nueva. Fue a un masaje, a la piscina. Encendió el móvil por la tarde: diez llamadas perdidas y un mensaje largo: *“Marina, perdóname. Soy idiota. El colchón se deshinchó a las tres de la mañana. Acabé durmiendo en el suelo. Mi madre lleva todo el día reprochándome que te has ido. Papá está cabreado. El asado se quemó porque nadie sabe poner el temporizador. Ya entiendo cómo te sentiste. Vuelve, por favor. Haré lo que quieras: mando a mis padres al hotel o duermo yo en el suelo. Pero vuelve.”* Marina sonrió. No, querido. Que te cale la lección. Volvió el tres, como había planeado. Abrió la puerta, caos en casa. Botas por el suelo, montaña de platos en la cocina. Sergio, sobre el colchón desinflado, ojeroso y despeinado. Al verla, se levantó como si la hubiera rescatado un helicóptero. — ¡Has vuelto! —dijo aliviado. La suegra salió de la habitación, con aire beligerante pero cansado. — ¿Te has divertido? —intentó atacar, pero se cortó ante la mirada de Marina. Esta, descansada y sonriente, dejó la bolsa. — ¿Qué tal las fiestas? — Horribles —soltó la suegra—. Sergio enfermo, dolor de espalda. Comida fatal, tuvimos que pedir pizza. Nos dejaste tirados. — No os dejé, os cedí el sitio. ¿Queríais comodidad? Ahí la tenéis. Yo la busqué por mi cuenta para no estar mala y de mal humor. — Mamá, basta —zanjó Sergio. Tomó a Marina de la mano—. Hablamos y tienes razón. Vamos a llevar sus cosas al salón. He arreglado el sofá, le puse un tablero y ahora se duerme bien. Vuelve a la habitación. — ¿Y el lumbago de tu padre? —se extrañó Marina. — Si duerme bien, no le duele nada —gruñó Víctor desde la cocina—. Además, el cinco nos vamos. Los suegros quieren vernos también. La suegra abrió la boca, pero viendo a su hijo decidido y Marina en control, se rindió. Esa noche, los padres en el sofá (que al final, milagrosamente, servía). Marina y Sergio en su cama. — ¿De verdad gastaste todo eso en el hotel? —susurró él. — De verdad. Y ni me arrepiento. — Te lo pagaré, lo juro. — No hace falta. Considéralo tu curso de crecimiento personal. Un rato en silencio, y Sergio abrazándola. — Nunca más te pediré dormir en el suelo. Lo juro. Y te compraré la crema, la de doce mil. — Lo apunto —rió Marina—. ¿Y el colchón? — Ya lo he recortado con las tijeras… sin querer, la mañana del uno. Marina se echó a reír. La tensión desapareció por completo. Estaba en casa, en su cama, con los límites de su pequeño reino restaurados. Y por mucho que costara, el respeto propio es mucho más valioso que cualquier crema de lujo.

30 de diciembre Hoy ha ocurrido algo que me ha dejado helado.

00

כלה להשכרה – החתונה מבוטלת! בשעת ארוחת הערב הפתיעה פולינה את הוריה עם הבשורה. אמא כמעט נחנקה מההלם: “פולינקה, את לא רצינית! השמלה כבר נקנתה, הטבעות מוכנות, בית הקפה מוזמן… דימה מחכה לסוף שמח. תגידי לי שאת צוחקת,” התחננה אמא. “לא, אמא, אני לא מתבדחת. אני ופלוייד טסים ללונדון בקרוב. הכול רציני,” קבעה פולינה. “איזה לונדון?! שם הכול זר ומוזר – אנשים אחרים, מדינה אחרת. תלכי שם לאיבוד! הפלוייד הזה הסתובב לך בראש… בטוח נשוי, אולי יש לו ילדים, הוא כמעט פנסיונר! דימה אוהב אותך כמו בן בית. על פגיעות באהבה משלמים ביוקר,” ניסתה האמא לשכנע. “אני אסתדר, אמא. לא מפחדת מאחריות,” ענתה פולינה. … כמה שבועות אחר-כך, פולינה ופלוייד נסעו לאנגליה. פולינה תמיד חלמה לראות עולם; היא שלטה בצרפתית, ידעה אנגלית מצוין, ולמדה גם ספרדית, כי אף פעם אי אפשר לדעת לאן הגורל יוביל. אחרי הלימודים עבדה בסוכנות נסיעות כמתורגמנית, ככה פגשה את פלוייד — תיירת הישראלי נאה בן 46. בהתחלה קיבלה את חיזורו בהומור, לא ציפתה שהוא יציע לה נישואין שבוע בלבד אחרי שהכירו. את דימה, בן זוגה מהבית, השאירה מאחור, והעדיפה את ההרפתקה, למרות שלא היה שם אהבה. הם נחתו בלונדון, ופלוייד הכניס אותה לביתו המפואר. את פניהם קיבלו שני בניו — האייל ואיבן – ו… לאחר זמן מה, גם אשתו לשעבר, ליאורה, אישה יפה ומרשימה. ליאורה התרגזה: “פלו, איבדת את זה? מי זו הבחורה הזאת? היא באה לגור פה איתנו?!” צעקה. “כן, זו תהיה אשתי בקרוב. בבקשה אל תפגעי בה, זה הבית שלי,” השיב פלוייד ברוך. פולינה קלטה שכולם עדיין גרים יחד ואשה לשעבר שולטת באווירה. אבל בליבה כבר ניצת ניצוץ כלפי איבן, בנו הצעיר של פלוייד — חתיך בן 24 עם אישיות סוחפת. פלוייד דחה את החתונה מסיבות עלומות, ופולינה הסכימה בשקט, לא תכננה לחזור לישראל. קיבלה חדר פרטי ביחס חמים, חלקה ידידות מנומסת עם פלוייד, ולאחר שלושה חודשים, התקרבה לאורך הימים לאיבן ולמדה ממנו על האמת במשפחה: פלוייד וליאורה עדיין אוהבים, וכדי לעורר בה קנאה ולהחזיר אותה, הביא פלוייד את פולינה “כלה להשכרה”. אם ליאורה תתרצה, לפולינה יקנו כרטיס חזרה… הסיפור היה מגוחך, אבל ליבם של פולינה ואיבן נשבה אחד לשני. אחרי וידוי ואהבה פורצת גבולות, פולינה בחרה באיבן, והשניים נישאו, בנו קן בישראל–אנגליה. גם פלוייד וליאורה חזרו זה לזו ואיחדו כוחות לטובת המשפחה. כשהאם של פולינה הזעיקה אותה בדחיפות לישראל, התברר שדימה נהרג בתאונת אופנוע, והותיר ילדה בשם פולינה יתומה לגמרי. פולינה החליטה: “נאמץ את הילדה, אמא, זו המתנה האחרונה מדימה.” איבן תמך, המשפחה גדלה, ברכה ואהבה שררו בבית, ופולינה – הכלה להשכרה – מצאה את אושרה האמיתי, במקום הכי לא צפוי בעולם.

הכלה להשכרה החתונה מבוטלת! פסקה יעל בפתאומיות בארוחת

02

כלה בהשאלה – החתונה מתבטלת! – הודיעה פולינה להורים בארוחת הערב בהפתעה גמורה. אמא כמעט נחנקה מההלם, אחרי ששמעה את החדשות מהבת שלה. – פולינקה! את השתגעת? כבר קנינו שמלה, טבעות, הקפנו אולם… דימה שלך מחכה לרגע הזה כאילו מדובר באירוע של חייו… פוליה, תגידי שאת צוחקת – התחננה אמא. – לא, אמא, אני לגמרי רצינית. אני ופלויד נוסעים בקרוב ללונדון. זה אמיתי לגמרי – שמה פולינה סוף לעניין. – מה זה לונדון? שם הכול זר ומוזר. אנשים זרים, מדינה אחרת. תלכי לאיבוד, הילדה שלי! פלויד הזה עשה לך שטיפת מוח, תאמיני לי! בטח נשוי, אולי ילדים… הוא כבר לא צעיר בכלל! דימק’ה שלך אוהב אותך באמת! את כמו בת לנו ולְאַבָּא! אל תשברי לו את הלב! כל דבר בחיים חוזר בּוּמֵרַנְג – התחננה האם. – הכל בסדר, אמא. אתמודד. לא מפחדת – ענתה פולינה בעקשנות. …ואז, תוך שבועות, פולינה ופלויד טסים לאנגליה. פולינה תמיד חלמה להציץ לחיים בחו”ל. היא שלטה בצרפתית ובאנגלית על בוריין, ולמדה גם ספרדית – מי יודע מה יקרה בעתיד… אחרי התואר עבדה בסוכנות נסיעות כמתרגמת. שם הכירה את פלויד, כשנדרשה ללוות אורח מחו”ל. פלויד שם עליה עין מהפעם הראשונה. פולינה הייתה קלה וחייכנית, וגם נאה. והכי חשוב – הייתה צעירה! בת 23, פלויד בן 46. תחילה התייחסה עליו בביטול קל. לא תיארה שיציע לה נישואים – אחרי שבוע היכרות בלבד! אבל לפלויד לא אמרה שיש לה חתונה קרובה עם דימק’ה שלה. הייתה מבולבלת – מי מוותר על חתן זר? טוב, אין אהבה לפלויד, אבל מחכה לה חיים חדשים, מרגשים! ועל הכל – תודה לבעלה לעתיד. ודימק’ה? יסבול וישכח, הוא עוד צעיר. כך יצאה פולינה למסע הלא נודע… היא הודיעה לדימק’ה בשיחת טלפון – ולהפתעתה, בירך אותה לחיים מאושרים, למרות שכלל לא הבין מה ולמה. אבל הוא שקע בדיכאון עמוק ובשתייה ממושכת… …פלויד ופולינה נחתו בלונדון. פולינה נרגשת עד הגג – האם באמת הגשימה חלום? פלויד הביא אותה לבית ענק, שם פגשה את משפחתו – שני בניו הבוגרים, גיל ואֵוָן (מאוחר יותר יהיו פולינה ואֵוָן נשואים ומאושרים). ואז הופיעה… אשתו לשעבר של פלויד, לנורה, אישה מרשימה ויפה. לנורה התפרצה בזעם: – השתגעת, פלויד? מי הבחורה הזו? הבאת אותה לגור כאן איתנו? – כן, היא תהיה כאן. הבית הזה שלי. היא תתחתן איתי. אל תפגעי בה, לנורה – ענה פלויד בקול מפויס. פולינה נבהלה מִרְאֶה משפחה שמתנהלת כמשק בית אחד, למרות הגירושים – ולנורה שולטת בכולם… אבל בלב של פולינה כבר קיים אֵוָן. זה לא כמו דימק’ה עם הדמעות והבקשות סליחה – כאן היא הרגישה אהבה אמיתית, עמוקה ונצחית… אֵוָן בן ה-24 דמה חיצונית לאמו, בחור יפה. מהרגע הראשון נוצר קליק בינו לבין פולינה – משהו לא מוסבר ומשכר. …פלויד ביקש מפולינה לדחות את החתונה, בלי לפרש סיבה. היא הסכימה בשקט – לא רצתה לשוב לארץ. קיבלה חדר משלה בבית, היחסים בינה לפלויד היו חמימים וידידותיים – ולנורה עשתה הכל כדי להתעלם ממנה לחלוטין. …שלושה חודשים עוברים, פולינה לומדת להכיר את אֵוָן, והוא מגלה לה את סוד המשפחה: פלויד עדיין אוהב את לנורה, וגם ההפך – אבל ריב פיצץ את נישואיהם. כדרך להתגרות בלנורה החליט פלויד להביא לעצמו “כלה” חדשה, בתקווה שלנורה תרצה להתפייס – וכאן נכנסה לתפקיד פולינה, הכלה בהשאלה. מיד כשההורים יישלימו – פולינה תחזור הביתה עם מזוודה מלאה מתנות ואכזבות. פולינה פורצת בצחוק מר, מבינה שזו… כלה בהשאלה! – נפלתי בפח! גם אני פעם ברחתי מהחתונה… מה לעשות עכשיו, אֵוָן? – פוליה, לא אוכל לחיות בלעדייך! – מודה אֵוָן לראשונה. – גם אני לא… סוף סוף העזת! פחדתי שלעולם לא תאמר… – איך העזתי? הרי היית כלה של אבא שלי! לא ידעתי מה ההורים עושים. כשגיל סיפר לי – שמחתי כמו ילד! הבחורה שהתאהבתי בה פתאום חופשייה! והיית מסכימה אי פעם להתחתן עם אבא שלי, פולינה? – בדק אֵוָן. – אוי, ואניה (כך החלה לקרוא לו פולינה) – מרגע שהבטתי בך, כל מה שחשבתי עליו השתנה… הייתי מסרבת לאביך בלי למצמץ – מחייכת פולינה. השניים מתחבקים כאילו היו יחד תמיד. פולינה סולחת לפלויד ולנורה – מה לא עושים בשביל אהבה? מי שלא נכשל, לא טועה. וברקע – האהבה מנצחת. הרי בזכות הסיפור המבולבל הזה – מצאה את אֵוָן! מדהים איך הגורל שומר לאדם את האהבה מעבר לים… רצים אחרי האושר, והוא ממש מתחת לאף – אֵוָן ופולינה נישאו וילדו בן ואחריו בת. אֵוָן עטף את פולינה באהבה וחום – הבית היה מלא אושר. אגב, גם פלויד ולנורה חזרו זה לזו – כי לכל ריב יש תאריך תפוגה. היום הם סבא וסבתא מאושרים. …יום אחד קיבלה פולינה מכתב דואג מאִמָּהּ, שביקשה שתבוא לביקור. פולינה התארגנה לנסיעה, ואותירה את הילדים הקטנים עם סבתא לנורה. כשחזרה הביתה, קיבלה אותה האם בדמעות: – פולינקה! דימק’ה שלך נהרג! ולקח איתו את אשתו למקום שממנו לא חוזרים… בת שלוש נשארה יתומה. דימק’ה לא שכח אותך, תמיד אהב. ברגע שנסעת – מיד לקח מישהי במקומך, גם אותה אף אחד לא רצה… נולדה להם ילדה, קראו לה פולינה. ילדה מתוקה… ועכשיו, לאן? לבית יתומים? לפני מותו, בא אליי ודיבר על מתנה שירצה להשאיר לך, שתזכרי אותו כל החיים… ומותו היה קרוב כל כך… מסכן, לא הספיק… פולינה הקשיבה בשקט. לאחר שחשבה קצת, אמרה: – הספיק, אמא. אני ואֵוָן נאמץ את פולינה הקטנה שלו. זאת המתנה שדימק’ה השאיר לי… אֵוָן יתמוך בי, אני בטוחה. על כל דבר בעולם משלמים, אמא, את הרי יודעת… ועכשיו, תכיני לי משהו טעים – התגעגעתי לכל הבית. אני רוצה תפוח חמוץ או מלפפון חמוץ – הרי נשים בהריון אוכלות בשביל שניים! – קרצה פולינה לאִמָּהּ…

כלה להשאלה החתונה מבוטלת! בישרה נעה להוריה בשעת ארוחת

02

כלה להשכרה “החתונה מתבטלת!” – כך הממה פולינה את ההורים שלה בארוחת הערב. אמא שלה כמעט נחנקה מהבשורה הבלתי צפויה שיצאה מפי בתה. “פולינקה! את שפויה? כבר קנינו שמלת כלה, טבעות, הזמנו אולם… דימק’ה שלך מחכה לחתונה הזו כאילו זה האור בקצה המנהרה… פולינקה, תגידי שאת צוחקת,” התחננה האם. “לא, אמא, אני לא מתבדחת. פלויד ואני נוסעים בקרוב ללונדון. זה רציני,” חתמה פולינה את השיחה. “איזה לונדון? שם הכל זר ואחר. עם מי תלכי, באנגלית? תאבדי שם את עצמך! פלויד הזה בלבל לך את הראש, בטח נשוי, עם ילדים, וחצי פנסיונר! דימק’ה אוהב אותך באמת, הוא בן בית אצלנו! אל תפגעי באהבה שלו. על הכול משלמים בחיים,” המשיכה האם החרדה. “אני אשלם, לא מפחדת,” אמרה פולינה בנחישות. …כעבור שבועיים פולינה ופלויד המריאו לאנגליה. פולינה תמיד חלמה לראות עולם – מגיל צעיר. היא שלטה בצרפתית, באנגלית, ולמדה גם ספרדית – מי יודע לאן החיים יובילו? אחרי הלימודים עבדה כמדריכת טיולים וסוכנת נסיעות – כך הכירה את פלויד, כשהייתה צריכה ללוות אותו לאירועים במרכז הארץ. פולינה הייתה שמחה, מלאת חיות, בחורה יפה בת עשרים ושלוש. פלויד היה כבר בן ארבעים ושש. בהתחלה ראתה אותו פשוט כתייר עם חיוך, לא ציפתה להצעת נישואים – בטח לא אחרי שבוע! היא לא סיפרה לו על החבר היציב בארץ, על החתונה הקרובה… ההתלבטות הייתה קשה. הזדמנות להתחתן עם זר – לא משהו שנופל לכל אחת. היא לא אהבה את פלויד, אבל חלמה על חיים אחרים – מלאי הרפתקאות ותגליות. פולינה עדכנה את החתן שלא היה – דימק’ה. הוא איחל לה אושר, אבל שקע בטראומה מבקבוק לחלק נכבד מהזמן… …בלונדון, פלויד הביא את פולינה לבית המשפחה. היא התקבלה אצל שני בניו, חייל ואיבן (בהמשך, פולינה דווקא תתחתן עם איבן ותהיה מאושרת!), ומי שפגשה פתאום – הייתה גרושתו של פלויד, לאונורה, אישה נוצצת. לאונורה התפרצה: “פלויד, השתגעת? מי הילדה הזו? היא תגור פה?!” “כן, היא תגור כאן. היא תהפוך להיות אשתי. אל תפגעי בה,” גמגם פלויד. פולינה הרגישה מוזר – המשפחה חיה יחד בבית גדול, למרות הגירושים. לאונורה שלטה בכל. אבל מה שכבש את ליבה היה איבן – צעיר, יפה תואר, עם מבט מתעניין. …פלויד ביקש לדחות את החתונה מבלי להסביר. פולינה קיבלה חדר משלה, חוותה יחסים לבביים עם פלויד, הוזנחה על ידי לאונורה. שלושה חודשים, ופולינה התקרבה לאיבן, שלחש לה: “פלויד עדיין אוהב את לאונורה – וההצגה איתך היא רק כדי לשכנע אותה לשוב אליו. את בעצם כלה להשכרה…” פולינה צחקה בייאוש: “זה מה שמגיע לי! ברחתי מהחתן שלי בארץ – והפכתי ל’כלה להשכרה’ בלונדון! איבן, מה עושים?” “פולינקה, אני לא יכול בלעדייך!” “גם אני… סוף סוף אמרת את זה!” “לא העזתי – היית הכלה של אבא שלי! עכשיו הכל השתנה…” איבן ופולינה התחבקו והתאהבו באמת. פולינה סלחו לפלויד ולאונורה – וגם הם השלימו לבסוף. פולינה ואיבן התחתנו, נולדו להם ילד וילדה, הבית נמלא שמחה, אפילו פלויד ולאונורה טיפלו בנכדים באהבה. שנים אחר כך קיבלה פולינה מכתב דחוף מהאמא בארץ – דימק’ה מת בתאונה, והשאיר ילדה יתומה, גם היא פולינקה שמה. פולינה הודיעה: “אני ואיבן נאמץ את הילדה. ככה זה – בחיים משלמים על הכול, אמא.” אחר כך התיישבה לאכול. “אני רעבה, רוצה תפוח חמוץ או מלפפון חמוץ — הרי אמא, הרי הרי אני שוב בהריון!” קרצה בבדיחות לאמא שלה.

“הכלה להשכרה” אין חתונה! זרקה יעל בשעות

03

Dejé de hablar con mi marido tras su humillante numerito en mi cumpleaños, y por primera vez le vi asustado

Bueno, ¡vamos a brindar por la cumpleañera!

00