אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה
“עדינה’לה, אין לי כסף, נשמה! אתמול כבר נתתי את כל מה שהיה לי לרותּי. את הרי יודעת, יש לה שני ילדים קטנים!”
בייאוש הניחה חנה פרלמן את הטלפון.
כל מה שהבת שלה עכשיו אמרה לה, היא ניסתה לשכוח.
“למה זה ככה? שלושה ילדים גידלתי עם בנימין, תמיד רק בשבילם דאגנו. כולם קיבלו תואר מהאוניברסיטה, לכולם יש עבודה טובה, ולהם לא חסר כלום. רק אני נשארתי כאן בלי שקט ובלי עזרה בזִקנתִי.”
“ולמה עזבת אותי כל כך מוקדם, בנימין?” פנתה חנה אל בעלה המנוח בשקט שבפנים שלה.
ליבה התכווץ, היד שלה נשלחה מיד אל הקופסה של הכדורים נשארה רק קפסולה אחת, אולי שתיים. אם ייעשה רע יותר, לא יהיה במה לעזור לעצמה. צריך יהיה ללכת לבית המרקחת.
חנה ניסתה לקום, אך מיד התיישבה חזרה בכורסה הסחרחורת השתוללה לה בראש כמו שַׁרְיוֹן בים סוער.
“לא נורא, עוד רגע הכדור יעבוד והכל יעבור.”
הזמן עבר, אך התחושה רק נהייתה כבדה יותר.
אז התקשרה לרותּי, הבת הצעירה:
“רותּי…” זה כל מה שהספיקה לומר.
“אמא, אני בישיבה בעבודה, אתקשר אחר כך!”
היא ניסתה את אורי, הבן:
“אורי, לא כל כך טוב לי. נגמרו לי הכדורים. תוכל אחרי העבודה…”
“אמא, אני לא רופא וגם את לא! תתקשרי למד”א אם רע לך, אל תחכי!”
חנה נשפה באוויר והִנהנה לעצמה. “הוא צודק. אם עוד חצי שעה לא עובר, צריך להתקשר לאמבולנס.”
בעדינות נרגעה בכורסתה ועצמה עיניים, מנסה להירגע תוך כדי ספירה עד מאה בלב.
איפשהו במרחק שמעה צליל מוזר. מה זה? אה, הטלפון שוב.
“אלו,” ענתה, הקול שלה צורם כמו דלת חלודה.
“חנה’לה, שלום! זה עוזי! מה שלומך? פתאום הרגשתי שאני צריך לשאול לשלומך!”
“עוזי, לא כל כך טוב…”
“אני בא מיד! תוכלי לפתוח לי את הדלת?”
“עוזי, הדלת כבר מזמן לא נעולה…”
הטלפון נפל מידהּ. לא היה לה כוח להרים אותו.
“לא נורא,” עברה לה המחשבה.
העיניים שלה התמלאו בסרטים ישנים: היא בחורה צעירה, בפעם הראשונה בפקולטה לכלכלה בתל אביב. פתאום שני חיילים יפי תואר, משום מה עם בלונים בידיים.
“מצחיק,” חשבה אז חנה, “כאלה גדולים ועם בלונים…”
ברור תשעה באייר, חג העצמאות. כולם ברחוב, רוקדים באור הכוכבים, והיא עם שני בלונים, בין עוזי לבנימין.
אז בחרה בבנימין. אולי כי היה נמרץ, אולי כי עוזי היה שקט וביישן.
אחר כך נפרדו. בנימין קיבל קליטה בנתניה, עוזי הלך למילואים בדרום.
רק שנים לאחר מכן נפגשו שוב, כשכבר חזרו לגור בירושלים, כששני הגברים כבר בפנסיה. עוזי תמיד נשאר לבד, בלי משפחה. שאלו אותו למה?
והוא רק קטף מן האוויר והתחמק:
“אין לי מזל באהבה, אולי אגלה אם יש לי מזל בקלפים?”
חנה שמעה קולות זרים, מין רחש. העיניים בקושי נפתחו:
“עוזי!”
שליח מד”א כנראה עמד לצידו.
“הכל יהיה בסדר בקרוב,” אמר הרופא, “אתה בעלהּ?”
“כן, כן!”
הרופא הסביר משהו לעוזי.
הוא נשאר שם, מחזיק את חנה ביד בזהירות, עד שנרגעה מעט.
“תודה עוזי… מרגישה הרבה יותר טוב!”
“יופי, הנה, הכנתי לך תה עם לֶמוֹן!”
ולא עזב אותה, טרח במטבח, בישל ואירגן. לאורך כל הערב חשב שלא כדאי לה להשאר לבד.
“את יודעת, חנה, אהבתי אותך כל החיים. בגלל זה לא התחתנתי.”
“עוזי, בנימין ואני היינו חיים טובים. כיבדתי אותו, היה בינינו חום. לא ידעתּי מה אתה מרגיש, אף פעם לא אמרת. עכשיו כבר לא משנה, העבר נגמר, השנים הלכו, אי אפשר להחזיר…”
“חנה, נשמה, בואי נחיה את מה שנשאר לנו כמה שיהיה, נעשה את זה בשמחה, ביחד.”
היא הניחה את ראשה על כתפו, אצבעותיהם התחברו כמו שני עלים ברוח אביבית “יאללה, בוא!” צחקה פתאום צחוק של ילדה מאושרת.
כעבור שבוע צלצל סוף־סוף הטלפון רותּי!
“אמא, מה קורה? נסיתי להחזיר שיחה, אבל שכחתי, הייתי עסוקה…”
“אה, זה… כלום, הכל רגוע עכשיו. אבל תדעי משהו קטן אני מתחתנת!”
שקט דממה מהעבר השני, כאילו חיכתה לסופת מילים.
“אמא, את שפויה? מה, יש לך פתק על שם בבית העלמין ואת מדברת על חתונה?! למי, איזה מאושר מצא אותך?”
חנה כווצה את הגופה, הדמעות זלגו, אבל היא הצליחה להגיד בשקט:
“זה עניין אישי שלי.” וסגרה את הטלפון.
פנתה לעוזי: “היום הם יבואו כולם! צריך להתכונן לקרב!”
“אנחנו מוכנים! עברנו את פרעה, נעבור גם את זה,” ענה עוזי וצחק.
בערב התייצבו כולם: אורי, עדינה ורותּי!
“נו, אמא, תכירי לנו את הדון ז’ואן שלך,” גיחך אורי.
“אין מה להכיר, אתם יודעים מי אני,” יצא עוזי מהחדר. “אני אוהב את אמא שלכם מהנוער, ואני ראיתי אותה במצב הנורא בשבוע שעבר והבנתי שאי אפשר להרפות. הצעתי לה נישואין והיא שמחה להסכים.”
“תשמע, ליצן מזדקן, התחרפנתם פה כולם? איזה אהבה, תגיד בן אדם, אתם ארבעה דורות אחרי תקופת החיזור!” צעקה עדינה.
“איזה ארבעה דורות?” ענה עוזי בשקט. “אנחנו בני שבעים. החיים עוד לפנינו. והאמא שלכם עדיין היפה בירושלים!”
“אז מה, באת לקחת לה את הדירה, נכון?” רותי שאלה בקול של עו”ד.
“ילדים, תתביישו! מה הקשר לדירה? לכולכם יש בתים!”
“ובכל זאת, יש לנו חלק מהירושה פה!” הוסיפה רותּי.
“אני לא צריך כלום! אסתדר לבד! אבל תפסיקו לדבר ככה לאמא!” אמר עוזי, “לא נעים לשמוע!”
“ומי אתה בכלל, זקן חולם?! מה אתה פותח פה בכלל? מי שאל אותך?” התנפל עליו אורי בזעף.
אבל עוזי לא זז. הוא עמד זקוף, העיניים שלו מביטות ישר.
“אני הבעל של האמא שלכם, תרצו או לא.”
“ואנחנו הילדים שלה!” צעקה עדינה.
“כן, ומחר בבוקר תמצאי את עצמך בבית אבות או בבית חולים! ” קפצה רותי לפניה.
“בחיים לא! קומי, חנה’לה, הולכים!”
והם יצאו יחד, יד ביד, לא מביטים לאחור, אפילו שהלב רעד. כל הרחוב עמד דומם, פנס קטן של העיר האיר להם כמו ירח במדבר.
הילדים נעמדו בכניסה ולא הבינו איזו מין אהבה זו בגיל שבעים…
