אולגה השקיעה את כל היום בהכנות לחגיגת סילבסטר: ניקתה, בישלה והכינה שולחן – זה הסילבסטר הראשון שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טליק בדירה שלו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות, אוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, לא מתייחסים לזה. אף אחד לא הבין איך היא התאהבה בו: הוא רחוק מלהיות יפה תואר, אפילו אפשר לומר מכוער, עם אופי קשה וקמצן בצורה קיצונית – וכסף אף פעם אין לו, ואם יש, זה רק לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה ב”נס איום” הזה. כל שלושת החודשים קיוותה שטליק יעריך כמה שהיא בחורה מתחשבת וביתית, וירצה לקחת אותה לאישה. הוא אמר: “צריך לגור ביחד, לראות איך את מנהלת בית. שלא תהיי כמו הגרושה שלי”. איך בדיוק הגרושה הייתה – לאולגה זה לא היה ברור, הוא אף פעם לא סיפר. לכן אולגה השתדלה במיוחד – לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), וגם שולחן החג קנתה בעצמה. אפילו קנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה התכוננה לחג, טליק גם “התכונן” בדרכו – שתה עם חברים. חזר הביתה שתוי והודיע שבסילבסטר יבואו אליהם חברים (שלו, שהיא לא מכירה). אולגה ערכה שולחן, נשארה שעה עד חצות – מצב הרוח נהרס, אבל התאפקה לא לומר כלום – היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות נכנסה חבורה שיכורה של גברים ונשים. טליק התעורר לחיים, הושיב את כולם לשולחן, והמסיבה המשיכה. טליק אפילו לא הציג את אולגה לאורחים – הם פשוט התעלמו ממנה, צחקו עם עצמם ושתו. כשאולגה הזכירה שבעוד שתי דקות חצות וצריך למזוג שמפניה, הסתכלו עליה כאילו היא אורחת לא קרואה. “ומי זו?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טליק התגלגל מצחוק, וכל החברים צחקו יחד איתו. הם אכלו את האוכל שאולגה הכינה, ולעגו לה. בזמן הספירה לאחור צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טליק על “המהלך החכם” – שמצא לו טבחית ועוזרת בחינם. וטליק? במקום להגן עליה, צחק יחד עם כולם. אולגה בשקט יצאה, אספה את החפצים וחזרה להורים. כזה סילבסטר נורא עוד לא היה לה. אמא אמרה כרגיל: “אמרתי לך,” ואבא נשם לרווחה. אולגה, אחרי שבכתה את כל העלבון, הורידה את המשקפיים הוורודות מהעיניים. כעבור שבוע, כשלטליק נגמר הכסף, הגיע אל אולגה כאילו כלום לא קרה: “מה, נעלבת? עזבת כי נעלבת? דווקא את מתפנקת אצל ההורים ואני פה נשאר בלי שקל!” וכשהבין שהיא לא חוזרת, המשיך: “את נהיית בדיוק כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו נגמרו לאולגה המילים. היא דמיינה הרבה פעמים איך תגיד לו הכול בפנים, אבל פשוט סגרה בפניו את הדלת. וככה, בסילבסטר הזה, התחילה לאולגה שנה חדשה באמת.

Life Lessons

אלישבע כל היום התרוצצה בדירה, מנקה, מבשלת, עורכת את השולחן מתכוננת בסערה לחגיגת השנה החדשה. זו הפעם הראשונה שלה בלי ההורים, רק עם האדם שהיא אוהבת. כבר שלושה חודשים שהיא גרה אצל ירון, בדירתו ברחביה. הוא מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, היה נשוי, משלם מזונות, בין לבין אוהב לשתות… אבל כשאוהבים כל זה מתגמד, כך חשבה אלישבע. איך הוא בכלל גרם לה להתאהב, אף אחד לא ממש הבין: הוא לא יפה תואר, אפילו אפשר לומר מוזר מעט, עם אופי בעייתי, קמצן עד טירוף, וכסף מעולם אין לו. ואם יש, אז רק בשבילו. ודווקא בנס הזה, אלישבע נטעה שורשים של אהבה.

במשך כל שלושת החודשים, קיוותה אלישבע שיום אחד ירון יבחין כמה היא אשת חן וטובה לבית, ויבקש להנשא לה. הוא אמר לה בעצמו: “צריך לגור ביחד, לראות איזו מנהלת משק את באמת, אחרת תגלי לי משהו כמו גרושתי”. אשתו לשעבר הייתה תעלומה לאלישבע ירון מעולם לא נתן עליה פרטים. אבל היא השתדלה בכל כוח: לא להעיר כשהוא שיכור, לבשל, לכבס, לנקות, לקנות מצרכים בכספה (שלא יקרא לה אינטרסנטית). אפילו את שולחן החג קנתה בעצמה וקנתה לו טלפון חדש כמתנה לשנה החדשה.

בזמן שאלישבע עמלה על ביתם, ירון התכונן بطירוף לחג: יצא לשתות עם החברים כל הערב. שב הביתה מתנדנד ובישר לה: יבואו אלינו חברים שלי לערב השנה החדשה, חברים שאותם אלישבע לא הכירה. אלישבע ערכה את השולחן, שעה נותרה עד החצות. מצב רוחה חמק ממנה, אבל הרגיעה עצמה היא לא כמו האקסית שלו.

חצי שעה לפני השנה החדשה פרצה לתוך הדירה חבורה רועשת של גברים ונשים, כולם שיכורים. ירון מיד העלה חיוך, הושיב אותם סביב השולחן והחינגה התחדשה. לא טרח להציג את אלישבע כאילו שקופה. הם ישבו, שתו, צחקו, רק שיחות ושירים פנימיים. כשהעירה שאלו עוד שתי דקות לחצות, ושצריך למזוג קאווה כולם סובבו אליה מבט מזועזע, כאילו הייתה גנבת.

מי זו? שאלה אחת בנימה מתנדנדת.
השותפה למיטה, צחק ירון, וכולם התעוותו מצחוק.
הם אכלו מה שבישלה, והפכו אותה לבדיחה. עם פריצת השעון לגילגולה של שנה, חגגו על תום ליבה היללו אותו שמצא “עוזרת וטבחית בחינם”. ירון לא הגן עליה, רק שחק וצחק עימם. אכל מתבשיליה כאילו הייתה מגבת לרגליים.

אלישבע יצאה בשקט מהחדר, אספה את חפציה וירדה לרחוב, פנתה לדירת הוריה בירושלים. אף פעם שנה חדשה לא התחילה לה בזוועה כזו. אמא אמרה כדרכה: “הרי הזהרתי אותך”, אבא נשם לרווחה, ואלישבע, אחרי שיבכה כל העלבון, פשטה מעליה את המשקפיים הורודים.

שבוע עבר, וירון, כשהשקלים שזהרו בכיסו אזלו, הגיע בדלתה כאילו לא קרה כלום, ושאל:
למה נעלמת? נעלבת, מה? וכשלא נענתה, עבר לתקוף: יופי של התנהגות! את אצל ההורים בחמימות, ובדירה שלי אפילו חולדה התאבדה מחוסר אוכל! את נהיית בדיוק כמו גרושתי!
מרוב חוצפה של ירון, המילים התבלבלו לאלישבע בפה. היא דמיינה אלף פעמים איך תגיד לו את דעתה, אבל רק סגרה בפניו את הדלת עם קללה חרישית.

כך, מאז תחילתה של שנה אזרחית חדשה, נולדה לאלישבע התחלה של חיים חדשים.

Rate article
Add a comment

20 + eighteen =