עלמה התכוננה כל היום למסיבת הסילבסטר: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זאת הפעם הראשונה שהיא לא חוגגת עם ההורים אלא עם בן הזוג שלה.
כבר שלושה חודשים שגרה עם צביקה בדירתו. הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ולא מתנזר מאלכוהול מדי פעם… אבל למי זה משנה כשהלב משחק תפקיד? ואף אחד לא הצליח להבין איך היא בכלל התאהבה בו לא בדיוק מככב בלוחות שנה, אפילו אפשר להגיד שהוא די… אותנטי; אופי כמו סכין יפנית, קמצן עד לשד עצמותיו, ואף פעם אין לו שקל. ואם באורח פלא מתגלגל אליו כסף, זה תמיד נשאר בכיס שלו. ובחמוד הזה מצאה לעצמה עלמה אהבה.
עלמה שלושה חודשים קיוותה בסתר שצביקה ישים לב כמה היא נעימה, מסודרת ואחראית אולי ירצה להפוך אותה לרעיה שלו? הוא הרי תמיד אמר: “צריך לראות אם את לא כמו הגרושה שלי. בואי נגור קצת יחד, אציץ-אראה מי את באמת.” מה בדיוק הייתה גרושתו? זאת כבר חידה לבלשים, כי כל פעם שאלמה ניסתה לברר, הוא ענה בגווני ערפל. לכן, עלמה עשתה שמיניות באוויר: לא העיר הערות כשהוא חזר שיכור, קיפל גרביים, בשלה, ניקתה, קנתה אוכל מכיסה (שלא יחשוב שהיא רודפת בצע), ובטח שבנתה שולחן חג מושקע הכול על חשבונה. אפילו קנתה לו סמארטפון חדש כמתנה.
בעודה שורפת קלוריות על ההכנות, גם צביקה התכונן בדרכו המיוחדת: ישב עם החבר’ה בבר השכונתי וחגג. ערב לפני חצות הוא חזר שמח וטוב לב (על גבול הטוב מדי) והכריז בנון-שלאנטיות: “אגב, הלילה באים אלינו חברים שלי לסילבסטר!” חברים, אגב, שהיא בחיים לא פגשה. עלמה גמרה לערוך, נשארה שעה לחצות והיא בלחץ ושולחת לעצמה חיוכים מאולצים במראה, רק שלא תתפרץ עליו (היא הרי ממש לא רוצה להיראות כמו הגרושה השנואה).
חצי שעה לפני חצות דלת הדירה נפתחת, נכנסת חבורת שיכורים: צחוקים, שירים מהאייטיז ואוכל מתעופף. צביקה פורח ומושיב את כולם, והחינגה חוזרת ובגדול. אלמה? הוא אפילו לא טורח להציג אותה וכל החבורה עסוקה בעצמה, כאילו היא עוד רהיט בסלון. בשנייה שהיא מזכירה שעוד מעט חצות, צריך להרים לחיים מסתכלים עליה כאילו היא שליח פיצה שהביא לא-מה-שהזמינו.
“מי זאת בדיוק?” גוערת אחת בקול צרוד.
“שותפה שלי למיטה,” פורץ צביקה בצחוק קרקרני. וכולם אחריו, צוחקים עליה כאילו היא בדיחה מהוואטסאפ.
הם לועסים את המעדנים שלה ויחד עם זה גם את הלב; בצפצוף השעון הם מהללים את צביקה על החכמה שלו: “מצאת שירות חינם, שף ועוזרת בית בקבוק אחד!”. וצביקה? יושב, לועס ומגחך. אוכל בשקט מאכלים שעלמה קנתה ובישלה וניגב בה תרתי משמע את הידיים.
עלמה עשתה מה שכל עלמה חכמה צריכה: יצאה בשקט, אספה מעט חפצים והלכה להורים. כזה ערב סילבסטר עוד לא היה לה.
אמא זרקה קלישאה (“מה אמרתי לך תמיד?”) ואבא נשם לרווחה; עלמה, בעודה בוכה לתוך החיבוק של אמא, העיפה סוף סוף את המשקפיים הורודים.
שבוע אחרי, כשצביקה נשאר בלי חמגשית ובלי שקל, הופיע בפתח הדירה של עלמה בתמימות מעושה:
“למה הלכת? נעלבת? נו באמת…” וכשהבין שהיא לא קופצת חזרה לזרועותיו, שינה אסטרטגיה:
“אחלה, את אצל ההורים שלך חיה טוב אצלי המקרר נראה כמו גן חיות: עכבר מת שם, מרוב שאין אוכל! אה, את מתחילה להתנהג כמו הגרושה שלי!”
מהחוצפה שלו לעלמה פשוט נגמרו המילים. כמה פעמים תכננה בראש איך תגיד לו את כל האמת בפנים ובסוף, עכשיו, הכול התפוגג. בסוף אמרה רק מה שבא לה בחריפות יתרה וסגרה אחריו את הדלת.
וככה, עם הסילבסטר, התחילה לעלמה שנה חדשה וממש חדשה.







