יונתן, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי, אבא זה אבא. ואתה… אתה מבין, נכון? אתה פשוט הבעל של אמא. בתמונות זה ייראה יותר יפה אם אני עם אבא שלי. הוא כל כך מרשים בחליפה.
יונתן קפא כשהחזיק את הכוס תה בידו.
הוא היה בן חמישים וחמש, ידיים מחוספסות של נהג מונית, גב דואב.
מולו ישבה עילית. הכלה. יפהפייה. בת עשרים ושתיים.
יונתן נזכר בה כשהייתה בת חמש, בפעם הראשונה שנכנס לבית הזה. היא התחבאה אז מאחורי הספה וצעקה: “לך מפה! אתה זר!”
הוא לא הלך.
הוא נשאר. הוא לימד אותה לרכוב על אופניים. ישב ער לילות כשהייתה חולה באבעבועות רוח, כשאמא שלה, תמר, כמעט התעלפה מעייפות.
הוא שילם על הגשר בשיניים שלה (מכר את האופנוע שלו). הוא שילם על הלימודים שלה באוניברסיטה (עבד כפולה ושבר את הבריאות).
ואבא “האמיתי”, עידו, הופיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי פרווה, הלך איתה לגלידריה, סיפר סיפורים איך הוא כביכול מצליח בעסקים, ונעלם. אף שקל מזונות לא ראו ממנו.
“כמובן, עילית,” לחש יונתן, כשהניח את הכוס על השולחן. הכוס השמיעה צליל חלול. “אבא הוא אבא. אני מבין.”
“אתה מדהים!” עילית נישקה אותו בלחי הזיפית שלו. “אגב, צריך להוסיף עוד מקדמה למסעדה. אבא הבטיח להעביר, אבל סגרו לו בינתיים את החשבון, משהו עם רשות המיסים. תוכל להלוות לי איזה עשרת אלפים? אני אחזיר לך מהכסף של המתנות.”
יונתן קם בשקט, ניגש למזנון הישן, שלף מעטפה מתחת לערימת מצעים.
אלו היו החסכונות לשיפוץ הטויוטה הישנה שלו. המנוע כבר דפק, היה צריך תיקון.
“קחי. לא צריך להחזיר. זה המתנה שלי.”
החתונה היתה מפוארת.
במועדון כפרי, עם קשת מפרחי נוי, מנחה יוקרתי.
יונתן ותמר ישבו בשולחן ההורים. יונתן לבש את החליפה היחידה שיש לו, שכבר היתה צפופה בכתפים.
עילית נצצה.
לחופה הוביל אותה עידו.
עידו היה מרשים. גבוה, שזוף (רק חזר מיוון), בחליפת טוקסידו יוקרתית. הלך זקוף, חייך למצלמות, והעביר יד על דמעה לא קיימת.
האורחים לחשו: “איזו משפחה מיוחסת! כמה שהיא דומה לאבא!”
אף אחד לא ידע שהחליפה מושכרת, ואת הכסף להשכרה הביאה עילית בעצמה, בלי שאמא תדע.
בזמן הארוחה עידו לקח את המיקרופון.
“ילדה שלי!” קולו זרם כמו דבש. “אני זוכר איך החזקתי אותך לראשונה בידיים. היית נסיכה קטנה. תמיד ידעתי שמגיע לך הכי טוב. שהבעל יתייחס אלייך כמו שאני נשאתי אותך!”
מחיאות כפיים. נשים בוכות.
יונתן ישב בראש מורכן. הוא לא זכר שעידו נשא אותה אי פעם על הידיים. רק זכר איך עידו לא היה שם לצאת מבית החולים בלידה שלה.
באמצע החגיגה, יצא יונתן החוצה לעשן, הלב כבר אותת. המוזיקה רועשת, באולם חנוק.
פנה לפינה מוצלת.
הוא שמע קולות.
זה היה עידו. דיבר בטלפון עם אחד החברים שלו.
“עזוב, ניר, הכל סבבה! מסיבה פצצה. הפריירים משלמים, ואנחנו רוקדים. איזו ילדה… גדלה, נראית טוב. דיברתי עם החתן כבר, אבא שלו בעירייה. רמזתי לו שכדאי לעזור לחמות עם העסק, הוא נראה התלהב. עוד קוסמופוליטן ואז אשלים אותו על מאתיים אלף , כאילו הלוואה. עילית? מאוהבת אמרתי לה שתי מחמאות, נמסה. תמר יושבת עם הנהג המסכן שלה. התבגרה, נו, מזל שברחתי בזמן.”
יונתן קפא.
האגרופים שלו נסגרו לבד. רצה לצאת ולהכות את התרנגול הצבעוני הזה. לשבור לו את החיוך.
אבל הוא לא יצא.
כי ראה שמצידו השני של המרפסת, בצל הקיסוס, עומדת עילית.
היא יצאה לנשום אוויר.
היא שמעה הכל.
עמדה, כף ידה מכסה את הפה. האיפור שלה נמרח.
הבטה באבא “האמיתי”, זה שקרא לה “משאב” ו”טיפשה”.
עידו סיים לדבר, יישר את הפפיון, נכנס חזרה לאולם, מחייך.
עילית קרסה על הרצפה, שמלת הכלה נוגעת באבנים המלוכלכות.
יונתן ניגש. בשקט, בלי מילה.
הוא לא אמר: “ידעתי”. לא ניצל את הרגע כדי ללעוג.
הסיר מעליה את הז’קט שלו, הניח אותו על כתפיה.
“קומי, ילדה. תתקררי. הרצפה קרה.”
עילית הרימה אליו עיניים. בעיניים האלו היה כאב צרוב, בושה שנחקקת בנשמה.
“דוד יונתן אבא יונתן הוא”
“אני יודע,” אמר יונתן בשקט. “לא צריך. בואי. יש לך חתונה. האורחים מחכים.”
“אני לא יכולה להיכנס! בגדתי בך! קראתי לו, אותך העלבתי! אני טיפשה! אלוהים, איזה טמטום!”
“את לא טיפשה. רק רצית אגדה,” יונתן הושיט לה יד. כף ידו קשה, חמה ומחוספסת. “אבל לפעמים סיפורי אגדה נכתבים על ידי נוכלים. בואי. תתרענני, תסדרי את האיפור ותיכנסי לרקוד. אל תתני לו לראות שנשברת. זה היום שלך, לא ההופעה שלו.”
עילית חזרה לאולם. חיוורת, אך זקופה.
המנחה קרא:
“ועכשיו ריקוד הכלה עם אביה!”
עידו, קורן, התקדם למרכז הרחבה, ידיים פרושות.
הקהל השתתק.
עילית לקחה את המיקרופון. ידה רעדה, אך קולה היה חד.
“אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא הביולוגי שלי נתן לי חיים. תודה לו על זה. אבל את ריקוד האבהות רוקדים לא עם מי שנתן חיים, אלא עם מי ששמר עליהם. עם זה שחבש לי את הברכיים, לימד אותי לא לוותר, ונתן הכל כדי שאעמוד כאן בשמלה הזו.”
פנתה לשולחן המשפחה.
“אבא יונתן. בוא נרקוד.”
עידו נתקע במרכז עם חיוך מטופש. הרחשים התפשטו באולם.
יונתן התרומם באיטיות. הוא היה אדום ממבוכה.
ניגש אליה. מגושם, כתפיו עבות, הז’קט לוחץ.
עילית חיבקה אותו, הסתירה את פניה בכתפו.
“תסלח לי, אבא, בבקשה…” לחשה, כשרקדו. “סלח לי.”
“הכל טוב, ילדתי. הכל טוב,” ליטף יונתן את גבה בידו הכבדה.
עידו נותר רגע במרכז, הבין שנכשל, נגרר לבר ולעוד זמן קצר נעלם מהאירוע.
שלוש שנים חלפו.
יונתן שכב בבית החולים. הלב הזה, בסוף נשבר. התקף לב.
הוא היה מחובר לאינפוזיה, חלש, חיוור.
הדלת נפתחה.
נכנסה עילית. היא הובילה ילד קטן, בן שנתיים.
“סבא!” צעק הילד ורץ אליו.
עילית התיישבה ליד המיטה, אחזה בידו של יונתן ונשקה לכל יבלת בכף ידו.
“אבא, הבאנו לך תפוזים. ומרק. הרופא אמר שהתחזית טובה. רק אל תדאג. נוציא אותך מזה. כבר קניתי כרטיס לסנטוריום.”
יונתן מביט בה, מחייך.
אין לו מיליונים. יש לו מכונית ישנה וגוף עייף.
אבל הוא האיש העשיר בעולם. כי הוא אבא. בלי התואר ‘חורג’.
החיים סידרו הכל במקומם. חבל שרק דרך עוגמת נפש, כאב והשפלה באה ההבנה. אבל עדיף מאוחר מלעולם לא: אבא זה לא מי ששמו בתעודה, אלא זה שמחזיק בך כשאתה נופל.
מוסר השכל:
אל תרדוף אחרי עטיפה נוצצת. לרוב יש בה חלל ריק. תעריך את מי שנמצא איתך ביום יום, זה שמתייצב לידך בלי לדרוש דבר. כי אחרי שיסתיים החג והמוזיקה תדעך, יישאר לידך רק מי שבאמת אוהב, לא זה שאוהב לזרוח באור הזרקורים שלך.
