יומן אישי, תשע”ט
שני פסים על המבחן היו הכרטיס שלי לחיים חדשים, וכרטיס כניסה לגיהנום עבור חברה הכי טובה שלי. חגגתי חתונה על מחיאות הכפיים של בוגדות, אבל הסיום כתב דווקא זה שכולם חשבו שהוא בסך הכול ילד טיפש.
אני זוכרת את אותו ערב סתווי, הרוח הקלה ביפו מסחררת את העלים היבשים על המדרכה ומלווה אותי עד לדלתות הזכוכית של בית הקפה. עמדתי רגע ליד הכניסה, אוספת את עצמי, ולבסוף דחפתי בשתי ידיים את הדלת הכבדה. ריח קלוי של קפה, וניל ועוגיות טריות עטף אותי ברכות. בעיניים מהוססות סרקתי את החלל האינטימי, עד שבעיני איתרתי את השולחן ליד החלון הגבוה, שטוף אור אפור ממזג האוויר. אביב כבר חיכתה לי שם. היא הרימה יד בברכת שלום, קצת מתנצלת, ואספה את שפתיה בחיוך קל, וצעדי נעשו מהוססים ואז מהירים אליה.
“סליחה על האיחור, העיר פקוקה היום במיוחד,” אמרתי בשקט, קול רוטט מעט ברגש כבוש.
אביב ניתקה מבטה מהרחוב, עיניה זורחות אך גם נושאות הבהוב של ביקורת שנמוג במהרה בנעימות.
“על כוס אספרסו אחת בדיוק,” חייכה. “אבל עכשיו תספרי כבר, מה קרה שדחוף לך להיפגש דווקא היום, לפני הסרט שעליו הרחנו תכניות לצחוק עד השמים?”
“הסרט יחכה,” השבתי. “יש לי סיבה טובה חדשות רציניות וגדולות. ערב עם משמעות אמיתית.” והחיוך שלי, מאושר ומובך, הפך את הכל פסטלי ואור נעים זרם בינו.
“למה, במה מדובר?” שאלה אביב, ומתוך עיניה השקדיות נצנצה דאגה חולפת.
“הבוקר היינו שם בירושלים, וברבנות. הגשנו בקשה, עוד חודש החופה.”
“שם? את רצינית?”
“למה מפתיע? אנחנו יחד למעלה משנתיים. זה מהלך רציני, שקול.”
“את בטוחה שתספיקי להכין הכל בחודש?” שאלה, כאילו מבולבלת, וכמו איבדה אחיזה בביטחון הרגיל שלה.
“לא יהיה אירוע מנקר עיניים. רק הקרובים ביותר, סעודה צנועה בבית קפה טוב, וברכת דרך חדשה.”
“למה למהר?”
“אני בהריון,” לחשתי, כאילו כך יקל עליי לחשוף את הסוד. התקרבתי לחלון, ואור פנימי חדש שטף את פניי. “אני לא צריכה חגיגה, רק טקס רשמי, והוא רוצה תמונות יפות, זיכרון, ושאם הכל ילך כשורה נטוס יחד לטיול. אם ההיריון יאפשר. וחוץ מזה, הוא לוחץ רוצה הכל מסודר עכשיו.” דיברתי בשטף, ועם הזמן שמתי לב שאביב קפאה לחלוטין, אוחזת חזקה בספל.
“מה איתך? את שומעת אותי?” שאלתי, וכעת הקול שלי כבר היה מודאג.
“כן… אני אהיה איתך,” ענתה בקול חלול, כאילו חזרה ממעמקי המים.
“משהו קרה?”
“לא יודעת… כאב בטן פתאומי. אני חייבת הביתה, ניפגש מחר, נסדר הכל.”
“ללוות אותך? הרי אנחנו גרות באותו כיוון.”
“לא צריך,” חתכה. “אעצור אצל אמא, היא קרוב, תעזור לי.”
אז מחר…?
“כן, כמובן…”
ראיתי אותה נעלמת בדלת, מופתעת, ואז אחרי רגע של בלבול הבנתי כמה הייתי עיוורת לאושר הפרטי שלי הרי אביב עברה לפני שלושה חודשים פרידה איומה, ועיניה לא יצאו מן העצב. ואני דיברתי רק על עצמי. גלים של אשמה שטפו אותי באחת; יצאתי מהקפה עם כובד שאין לי כוח להחזיק.
אצל אביב היא רצה הביתה, הלמה על הדלת, עיניה אדומות.
“מה את עושה כאן?” שאל דניאל, קולו מלא קוצר רוח.
“צריך לדבר. תן להיכנס,” אמרה, לא מחכה להרשאה, מפלסת את דרכה פנימה.
“לדבר על מה?”
“על הכל. על שנינו. ועל החתונה עם מיכל.”
“אין מה לדון.”
“זה נכון? הגשתם בקשה, והיא בהריון?”
“נכון לגמרי.”
“ומה איתי? מה יהיה איתי?” קולה נשבר, חשף את הכאב הנמנע.
“את? הבטחתי משהו?”
“אתה מבין מה עשית?”
“מה עשיתי בעצם?”
“אפס,” לחש קפוא וחודר.
“ואת נעלה ממני? הרי גם את שיתפת פעולה, היית עם הארוסה של חברה הכי טובה שלך. מי גרוע פה יותר?”
“אני… וגם איתך יש לי ילד בשבוע השביעי.”
עיניו הצטמצמו בהפתעה, על פניו עבר ביטוי מחשבני.
“את משקרת.”
“לא, מחר נלך יחד לרופא, תראה.”
“זה באשמתך. אמרת שאת על אמצעי מניעה. אסדר לך כסף לטיפול, אבל לא אתחתן איתך ולא אגדל ילד מהשקר הזה.”
הסטירה נחתה בעוצמה, והיא ברחה, זורקת קללה על החתונה, מבטיחה שתהרוס הכל. מאחוריו רק צחוק עגום.
ישבה על ספסל קטן בגינה ותהום של דמעות שטפה אותה. איך תמשיך מכאן? בליבה כעס ואהבה משולבים, כלפי דניאל ואביב. אך יש כאן חיים חדשים בתוכה והחלום התמוטט.
כשהתייבשה מהדמעות, החליטה: תחשוף הכול. גם אם תאביד את החברות, על אביב לדעת על האיש הזה.
בערב, דפקה על דלתה.
“מה קרה, יקירה? את יכולה לספר לי הכול.”
“אשמה, אשמה אוכלת אותי. תעזבי את דניאל. הוא לא נאמן, הוא רק עובד אצל אבא שלך מתוך אינטרס, לא אוהב אותך באמת.”
“מה את מדברת? הוא תמיד כאן בשבילי!”
“יש אחרת. גם היא בהריון ממנו.”
“מי? את מכירה?”
“כן, אני יעל. אני פה כדי לגלות הכול.” עיניה התעגלו בזעזוע. יעל החלה לספר מתחיל בגשם, עזרה לסחוב שקיות, קפה, ומאז פגישות נחבאות ושתיקות מאולצות. עד שגילתה על הילד ורק רוצה שדניאל יבחר, יכריע.
אביב נשענה ברעד על הספה, כורעת מתחת למשקל הבגידה.
יעל קמה, הסתכלה עוד רגע, עזבה בשקט.
אביב ישבה קפואה עד שאביה, שלמה, נכנס.
“מה קורה, ילדה? את חולה? לקרוא רופא?” ניגש, ואביב דחפה אותו רחוק.
“זה כבר לא חשוב לך. צא מהבית.”
“אני לא עוזב בלי הסבר!” קפץ, כעס בקולו.
“אני יודעת הכול. יעל הייתה פה. מחר נבטל את הבקשה ברבנות!”
“יעל? איזו יעל? את משוגעת?”
אביב, בבכי חנוק, סיפרה מה שמעה.
דניאל הגיב ברכות מזויפת ישב לידה, עטף אותה: “לא בגדתי בך אף פעם. יעל הדרישה, היא רצתה להיכנס בינינו. לא רציתי לפגוע בכן, נתתי לה להתרחק. מצטער שהיא עוררת מהומה. מקנא בשמחתך, לכן עשתה זאת.”
“ומה עם הילד?”
“לא ממני.”
“ומה עם המשרה אצל אבא?”
“מוותר עליה. כל מה שתרצי.”
היא הביטה בו, לא יודעת את מי להאמין. יעל השתנתה לאחרונה, אולי הכול שקר? או שהוא משקר
“להישאר או ללכת?”
“תישאר,” אמרה לבסוף.
הוא נכנס להתקלח, והיא שלפה בשקט את הנייד שלו. אפס הודעות חשודות, אפס שיחות. שום דבר. הרגישה בושה אך גם הקלה.
הוא, במקלחת, חייך לעצמו. ידע שתבדוק, מחק מראש הכול.
החתונה הייתה יפה, אבל אביב לא שמחה באמת. בלי חברה, עם חיוך מאולץ. עלתה תקווה שתסלח, שתופיע פתאום, שתגיד שטעתה. שבועות עברו, ניסתה להרים טלפון ליעל בליל החתונה ואין תשובה.
יעל, בינתיים, ישבה מול בית החופה, רואה את המכוניות המפוארות והאורחים צוהלים. רצתה לרוץ, לעצור, אך משהו מנע ממנה. קמה והלכה רחוק, נשאה את המשא ואת העצב בעקבותיה.
שש שנים עברו.
אביב גידלה את בנה לביא, השקיעה בעשייה חברתית. תרמה רבות לילדים חולים, העסק שלה תופרת, שלוש חנויות וחנות ניקוי יוקרתית צמח, והיא עצמאית כלכלית. דניאל נהיה יועץ ראשי, זכה לאמון מוחלט מצד אבא שלה, שלמה. עסק המשפחה עתיד מועבר לבעל.
יום אחד, ערב, אביה הופיע בבית, קודר וטרוד.
“מה קרה, אבא? אתה נראה שבור.”
“ואיפה דניאל?”
“עוד מעט טסים יחד לתל אביב לישיבת עסקים, לא?”
“העסקה קרסה. יש לי יסוד להאמין שבעלך אחראי לכך.”
“אי-אפשר! הוא נאמן, בנה את הקשרים בעצמו!”
“אז איפה הוא עכשיו?”
היא ניסתה להתקשר אין מענה.
“ילדה שלי, זה נהיה גרוע המתחרים השיגו את כל החומרים שלנו, אסטרטגיה, והיה במשרד שלי רק הוא. וגם סכומי עתק נעלמו מהחשבונות.”
“אתה מאשים אותו? זה האב של לביא!”
לביא קפץ ודהר אל סבו.
“סבא, איפה אבא? הבטיח דגם ספינה חדש!”
“בקרוב, בוא, אביא לך מתנה.”
מאוחר יותר, נשמע צלצול טלפון שלמה נהיה אפור מהלם, פרקי אצבעותיו נלחצו למכשיר.
“אני מבין. תפעלו,” אמר וחלף למצב חירום. אחרי אשפוז והחלמה כמעט חודש, אביב דהרה אל המשרד.
“מר גרין, מה קורה? כמעט גרמתם לאבא התקף לב.”
“כולנו במשבר. העסק בידיים רועדות, מתחרים גנבו הכול באופן מתוחכם. אין הוכחות, אבל אשמה כבדה על בעלך. המשטרה פתחה תיק פלילי, מחכים לעדות של אבא.”
“רק הוא ואבא שלי ידעו?”
“נכון, והכסף הלך.”
היא הלכה הביתה, למודת הלם. דניאל אבא של לביא, לא יכול להיות.
בבית, בבית היפואי שקיבלה במתנה, גילתה מעטפה לבנה, בלי סימני דואר. פתחה אותה על הספה, מבלי להוריד את מעילה. כשראתה את כתב ידו עיניה נמלאו דמעות קרות.
“אם את קוראת את זה אני על חוף הים, בעד מדינה ודרכון חדש. חיי הגיעו לי, בזכות החלום שגזלתי מהעסק שלך, ומהמתחרים לשעבר שלך. אל תקראי לי גנב אני פשוט לקחתי את שמגיע לי, אחרי שנים של משחקי בעל-מושלם וחתן רצוי. שנאתי את התפקיד הזה, כל שנה יותר. עכשיו זכיתי לחופש, למעמד ולעושר; מצרף לך טופס גירושין מסודר. בטוח שאבא שלך יסדר את זה מהר. אל תחפשי אותי זה חסר טעם.
“מי שהיה פעם בעלך.”
הכעס הגיע מהר, בוער, ממש אכל את כל מה שנשאר. איך לא ראיתי? שבע שנים של אשליה, של חיי משפחה בתפאורה בלבד. אספתי את עצמי ניהלתי בית, לביא נשאר דבוק לי, ושאלותיו כל יום פצעו מחדש:
“אמא, אבא מתי חוזר? המשימה שלו מאוד ארוכה?”
“ארוכה מאוד, לביא, צריך להתאזר בסבלנות,” וזה הפך למנטרה חדשה בשבילי.
החודשים חלפו, ושוב העסק התאושש. שלמה פתח קשרים, החזיר את הכסף, הוכיח שהוא עמוד תווך.
אני התמקדתי בעשייה החברתית. בפעם האחרונה, ראיתי במסדרון את ענת מנהלת הקרן, ומולנו תיק של ילד בשם ניתאי. מבט אחד בתמונה, וכל הדם נעלם מהפנים. כל כך דומה ללביא ממש אח.
קראתי את שם האם יעל. נשמתי עוצרת.
“ענת, אפשר לדבר עם אמא שלו?”
“כן, היא עובדת פה כמנקה, גרה קרוב.”
חיכיתי לה בחלל נקי, ראיתי אותה גוף כפוף, פניה חרוצות, אבל משהו זורח בה עדיין.
“יעל”
“כן, אביב. החיים השתנו.”
“ספרי הכול, מההתחלה.”
“עזבתי, באתי לאמא בירושלים, בהריון. אבא נפטר, אמא גמגמה והחלה לשקוע. פניתי לדניאל, הוא עבר איתי. לא פניתי שוב אלייך. את היית מאושרת, לא רציתי להרוס. דודה לקחה אותנו, עבדנו בשתי עבודות. אחר כך בא גבר חדש, היו חלומות ואז ניתאי חלה בסרטן. הגבר נעלם מיד. הגעתי לקליניקה, עובדים כאן עזרו, אני כמנקה. כל סכום חשוב. זה העונש שלי, על כל השקר והבגידה, אבל למה ניתאי שחולה?”
“סלחתי לך מזמן. חבל שלא הקשבתי אז דניאל היה צריך את הכסף, לא אהב אותי באמת.”
“את עוד איתו?”
“לא, הוא גנב ובגד. עיוורת הייתי.”
“אני אהבתי אותו. עד אותו ערב בדירה שלו, שבתי לב.”
“מחר אבוא שוב.”
למחרת באתי, תרמתי כסף, דאגתי לניתאי.
חצי שנה אחרי זה, שתי נשים התהלכו בפארק ברמת גן, פעוטותיהן משתוללים. יעל חיבקה אותי, עיניה מוארות בתקווה חדשה.
“את חייבת לי הכול. הצלת לנו את החיים,” אמרה.
“לא תודה. חיים של ילד הם הכל.”
“אני גרה ליד הקליניקה, עובדת שם.”
“עברו אלי, אל העסק, יש לי מקום לאדם אמין כמוך.”
יעל הסכימה. חיבקנו זו את זו, והפערים נמחקו.
“אם ניתאי אח שלי אז אתם… מה?” שאל לביא, מסקרן.
“אנחנו חברות, כמעט אחיות,” אמרתי, מלטפת אותו.
החברות נשברה אך נבנתה מחדש עדינה אך חזקה, כמו פורצלן עם עורקי זהב. שתינו מצאנו את השקט שלא נעלם. ודניאל? לפני שלוש שנים חזר לארץ, מסתבר שאחותו חלתה. המשטרה עצרה אותו. נכלא. חויב להשיב את הכסף, לא התחרט כלל. מבחינתו החיים משחק, והפעם הפסיד.
ואנחנו, הבנו שהאושר האמיתי לא נוצץ הוא עדין, עמוק, נולד מתוך כאב וחמלה, כמו שתילי כלניות באבן סדוקה. אנחנו לא אספנו שברים, אלא בנינו מהם פיסה חדשה ויפה, פסיפס חברות נשית של חיים אמיתיים, שרק הולכים ומתחדשים.
