אהבת הורים
היום נשאב ממני הרבה, אבל הלב שלי מלא בשמחה. אחרי שבני, גברי ואביתר הקטן, העמסנו את כל השקיות, התיישבנו סוף סוף במונית בדרך מהבית של ההורים שלי בירושלים. גברי בן ארבע, אביתר בן שנה וחצי, שתמיד נצמדים אליי, נרגשים מכל ביקור אצל סבא וסבתא. עברו עלינו שעות מלאות עוגיות חלבה, חיבוקים, אגדות של שבת ועוד קצת פינוק, הרבה יותר ממה שמקבלים אצלנו בבית.
גם אני הרגשתי איך הילדות חוזרת אליי שם. אחיותיי שיחקו עם הילדים, אחיינים התרוצצו מסביב, וההורים שלי קיבלו אותנו כמו שכתוב: בחיבוק, באוכל חם שרק אמא שלי יודעת להכין, ומנות גדושות אהבה. אבא התעקש להרים כוס ולהגיד מילים קצת ארוך אבל כל כך מהלב, ואמא דאגה לארוז משהו חם לדרך, “שיהיה”. העץ בסלון עדיין היה מקושט בפסלי חרסינה ישנים, מהגן של דוד שלי, והכל היה כל כך מלא בית. לרגע הרגשתי שוב כמו ילד, ממש רציתי להגיד: “אמא, אבא, תודה פשוט על מי שאתם”.
כשהתחלנו בנסיעה, גברי ואביתר כבר נחו לצדי, עייפים מהיום הארוך. הם נרדמו מחובקים, נראים שבעים וטובי לב, עם שקט של אושר על הפנים. באמצע הדרך, רגע לפני שנכנסים לתל אביב, עצרתי בחנות קטנה לצד הכביש וקראתי לנהג:
שנייה אחת, רק לוקחת חיתולים ובקבוק מים.
כשחזרתי, התיישבתי, ופתאום הלב שלי צנח. במושב האחורי ריק, אף ילד לא נראה.
במושב שליד הנהג ישבה מישהי אחרת, מדברת עם הנהג כאילו לא קרה דבר.
מה זה?! מה קורה פה?! לחשתי בקושי.
האישה הסתובבה בבהלה:
מי את? מה את רוצה?!
נהג המונית הביט בתמיהה:
את מי את מחפשת? מי את?!
איפה הילדים שלי?! צרחתי.
האישה נפנפה עליו בתיק שלה:
מה, יש לך גם ילדים ולעולם לא סיפרת?!
איפה הילדים שלי? איפה הם?! התפרצתי שוב.
בחמש הדקות הבאות, כל הרכב סער. טונים עלו, אילמות, אשמות, תנועות ידיים, וזעקה גדולה על העוולות של העולם.
ופתאום, מישהו פתח את דלת הרכב והביט פנימה.
גברת זה לא הרכב שלך. הרכב שלך חונה למעלה, אחת קדימה.
הזמן עמד מלכת. בלי מילה, חבטתי בדלת, רצתי קדימה, ולחצתי על השלט. דלת של רכב ממש זהה נפתחה והילדים שלי, שני המלאכים, ישנו בשקט מוחלט במושב האחורי, כאילו לא קרה דבר.
נשמתי עמוק, כאילו הרגע חזרתי משפת תהום. התיישבתי, סגרתי את הדלת, ולחשתי לנהג:
סע, בבקשה.
באותו רגע פרץ מתוכי צחוק אמיתי, משחרר, קצת היסטרי. גם הנהג צחק, דומע, מודה לאל שהכל נגמר רק בצחוק, וסיפור שיסופר לעד.
הבטתי בילדיי, ישנים בשקט, והבנתי פתאום: הורים, בחיים, הם עדינים, עייפים, מחייכים, לפעמים מפוזרים. אבל רק תתקרב סכנה ופתאום מתעוררים בהם אריות. בלי לחשוב, בלי להסס, רק דבר אחד עומד לנגד עיניהם להגן.
ככה בנויה אהבה של הורה. שקטה ועדינה כשהכל רגוע, אבל איתנה ובלתי ניתנת לשבירה כשמדובר בילדים.
הלילה למדתי שום דבר לא יכול לעמוד בפני לב של אבא.
