אהבת הורים: אליה נשמה בהקלה מאושרת כשהושיבה את הילדים במונית – מילנה בת ארבע, דודיק בן שנה וחצי. אצל סבתא וסבא היה להם כיף: עוגיות, חיבוקים, אגדות ופינוקים שמקבלים רק אצלם. גם אליה נהנתה, בית ההורים קיבל אותה בלי שאלות, עם אוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו, עץ אשוח עם נצנצים וקישוטים ישנים ומרגשים, וברכות חמות של אבא. רגע אחד והיא כמעט הרגישה שוב ילדה, רצתה לומר: “אמא, אבא, תודה שאתם קיימים!” ביציאה מהמכולת הקטנה, גילה ליבּה צנח – הילדים נעלמו! נהג המונית משוחח בנחת עם בחורה זרה, כולם צורחים, מתבלבלים, עד שזר ניגש: “גברת, זו לא המונית שלך.” ברגע דרמטי ומצחיק של החלפת מכוניות, אליה מגלה את הילדים ישנים בשלום. היא פולטת צחוק משחרר, מבינה שלפעמים ההורים עייפים ומצחיקים, אבל ברגע סכנה – הם הופכים לאריות. כך נראית אהבת הורים – שקטה ביום-יום, עוצמתית כשמדובר בהגנה על הילדים.

Life Lessons

יומן אישי אהבת הורים

נוגה נשמה עמוק, עייפה אבל מאושרת, כשסידרה את עיליי ונעם במושב האחורי של המונית. נעם כבר בת ארבע, עילי רק בן שנה וחצי. בילינו סופש נהדר אצל סבא וסבתא עם עוגיות חמות, חיבוקים, סיפורי ערש וכל מיני פינוקים ש״מותר פה קצת יותר מבבית״.

גם אני הרגשתי שמחה אמיתית מהביקור. ההורים, האחיות, האחיינים הבית של אבא ואמא קיבל אותנו בחיבוק, בלי לשאול שאלות, בלי תנאים מוקדמים. והאוכל של אמא? למנות כאלה פשוט אי אפשר לסרב. העץ באותו פינה בסלון, מקושט באורות קטנים ועם קישוטים ישנים ומיוחדים, שמעוררים זיכרונות. הברכות הארוכות והחמות של אבא, תמיד עם איזה חיוך קטן, מגבות רעננות אחרי אמבטיה, והמתנות של אמא תמיד מדויקות, תמיד עם מגע של לב אוהב.

לרגע רציתי שוב להיות ילדה. להגיד בפשטות ״אמא, אבא, תודה שאתם כאן!״

עלינו למונית. הדרך עברה בשקט. ילדיי שלי נרדמו מייד, מצמידים ראשיהם זה לזה, צנועים, שבעים ומרוצים.

בדרך חזרה הביתה ביקשתי מהנהג לעצור רגע ליד מכולת קטנה ברחוב צדדי.
״רק דקה, אני קופצת להביא חיתולים ובקבוק מים,״ ציינתי.
עברו חמש דקות. חזרתי וליבי נשמט לתהום.

הילדים נעלמו!

הנהג שוחח בקול רם עם אישה זרה שישבה לידו.
״סליחה?״ שאלתי בנימת הלם שקטה.
האישה פנתה אליי בכעס: ״מי את בכלל? מה את עושה במונית שלנו?!״
הנהג הרים כתפיים: ״לא יודע מי את? צריכה משהו?״

״אתם השתגעתם?! איפה הילדים שלי?!״ צעקתי.
״מה, יש לך גם ילדים?!״ האישה נבחלה, ותוך רגע החלה להכות את הנהג בתיק שלה.

״מה, ככה סתם את מעלה אנשים זרים?״ כבר התפרצתי גם אני. ״איפה הילדים שלי?!״

שלוש או חמש דקות הזמן איבד משמעות במהלך הבלאגן שפרץ שם: צעקות, האשמות, תנועות ידיים רמות, הרגשה של עוול עולמי.

ופתאום דלת נפתחת. גבר לא מוכר מתקרב ומרכין ראש פנימה:
״סליחה זו לא המונית שלך. החניתי את שלי ממש מקדימה.״

העולם עצר. סגרתי בחוזקה את הדלת, פרצתי החוצה וראיתי עוד מונית, זהה, באמת קצת מקדימה.

פתחתי את הדלת.

ושם, מאחור, ישנים שני המלאכים שלי. אפילו לא רעדו.

נשמתי נשימה עמוקה, כאילו הצלחתי סוף סוף להתרחק מגבול התהום. נכנסתי, טרקתי בדלת ולחשתי: ״אפשר להמשיך״

ואז זה פשוט התפרץ ממני צחוק משוחרר, מבולבל, מהול בסוג של הקלה. גם הנהג התקשה להסתיר את הצחוק שלו, מנגב דמעה, שמח שזו הסוף עם סיפור מצחיק ובלי טראומות.

הבטתי בילדיי הישנים, והבנתי: בחיי היומיום הורים הם רכים, עייפים, צוחקים, לפעמים מפוזרים. אבל ברגע שזיהיתי סכנה נהייתי לביאה.

ללא היסוס, ללא מחשבה שניה או פחד. רק אינסטינקט אחד להגן!

כך היא אהבה הורית. בשקט כשהכל רגוע, ובמלוא העוצמה רק כשצריך במיוחד למען הילדים שלך.

Rate article
Add a comment

seven + 16 =