את אף אחת לא אתן. סיפור.
האב החורג שלי אף פעם לא פגע בנו. לפחות לא היה גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבות לו משהו על פרוסת לחם, ולא היה כועס עליי בגלל הלימודים. רק כששירה חזרה מאוחר יותר מהרגיל, לפעמים היה צועק.
הבטחתי לאמא שלך שאשמור עלייך! היה צועק כששירה ניסתה להסביר שהיא כבר בגירה. אני יודע יותר טוב ממך מה מותר ומה אסור! כבר את עם תעודת בגרות חושבת שהכל מותר? תמצאי עבודה טובה קודם, אחר כך תתנהגי כמו מבוגרת!
אחרי שהיה נרגע קצת, נהיה רגוע יותר.
הרי יעזוב אותך, מה אני לא רואה איזה בחור מביא אותך? רכב יקר, הוא נראה טוב, אבל למה שירצה אחת פשוטה כמוך, שירוש? בסוף תבכי, תזכרי את המילים שלי.
שירה לא האמינה לו. נכון, יואב היה יפה, למד באוניברסיטה הנחשבת, אמנם במסלול הממומן, אבל גם היא לא הייתה מתנגדת ללמוד כך. היא לא התקבלה במכרז, לא אהבה את הלימודים במכללה, אז נהייתה מחלקת פלאיירים, מחלקת עיתונים, ובין לבין הכינה עצמה למבחנים בשנה הבאה. ככה הכירה את יואב נתנה לו פלאייר, לקח אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ואמר:
תקשיבי, בחורה, אתן לקחת את כל הפלאיירים, ואת תבואי איתנו לבית קפה?
משהו נכנס בה פתאום, והיא הסכימה. היא, שכבר חוותה, לא העזה לזרוק את הפלאיירים באזור הזה, דחפה אותם לתיק, ובדרך חזור, זרקה אותם במתקן האשפה כשהלכה מבית הקפה.
בבית קפה יואב הכיר לה את חבריו, הזמין אותה לפיצה וגלידה. היא ואחותה תמר אכלו דברים כאלה רק בימי הולדת כסף כמעט לא היה, והאב החורג לא נתן להן לגעת בקצבת הנכות, אמר שצריך לשמור ליום שחור, אם יקרה משהו.
בעצם המשכורת שלו הייתה סבירה, אבל חצי ממנה הלך לרכב שתמיד היה בתיקונים, ואת השאר היה מהמר. שירה לא התלוננה לפחות הוא לא העיף אותן מהבית שלו, שהרי הדירה הייתה שלו, והן נאלצו למכור את הדירה של אמא כשזו חלתה. כמובן שרצתה גם שוקולד, פיצה, ושוקו מתוק, אבל אם היה מגיע משהו, שירה תמיד נתנה לתמר. גם בבית הקפה, שאלה את יואב if אפשר לקחת חתיכת פיצה לאחות שלה. הוא הביט בה במבט מופתע, ואז קנה לה עיגול שלם של פיצה ושוקולד גדול עם אגוזים הביתה.
האב החורג טעה יואב לא פגע בה. הוא היה טוב לב. לידו שירה הבינה כמה היא מרגישה חסרת ערך, התחילה להתאמץ עוד יותר בלימודים, מצאה עבודה טובה קופאית בסופר. המשכורת הייתה טובה, קנתה לעצמה ג’ינס מכובדים ותספורת אצל ספר מקצועי, כדי שיואב יהיה גאה בה.
כשהזמין אותה לנופש בקיבוץ, שירה ידעה מה עומד לקרות, אבל לא פחדה היא הרי לא ילדה. מה גם שהוא אוהב אותה, והיא אותו. בהתחלה פחדה שהאב החורג לא ירשה, אבל הוא בעצמו התחיל לחזור מאוחר, לפעמים בכלל לא היה מגיע הביתה. שירה ידעה איפה הוא מבלה אצל דודה מירה, האחות מהשכונה, הוא מזמן חייך אליה, אבל היא לא התלהבה מקשר עם גבר שיש לו שתי בנות ממערכת קודמת. אבל בסוף נכנעה לניסיונות החיזור שלו.
המצב הזה היה לטובת שירה, אבל תמר בכתה כששמעה שהיא תישאר לבד בלילה, אז שירה קנתה לה שוקולד, חטיפים ומשקה מתוק, וכך התמודדה עם הבדידות.
את זה שהיא בהיריון, שירה גילתה מאוחר. המחזור שלה אף פעם לא היה סדיר, ולא ממש עקבה אף אחד לא לימד אותה. זה הייתה אהובה, הקופאית השנייה, ששאלה אותה בצחוק:
למה את קורנת ככה, נהיית גם עגלגלה לא בהריון במקרה?
אחרי שצחקו, באותו ערב שירה קנתה בדיקת הריון. כשראתה שתי פסים, לא האמינה פשוט לא יכול להיות!
יואב לא שמח. אמר שזה לא הזמן והגיש לה כסף לרופא. שירה בכתה כל הלילה והלכה. אבל היה מאוחר כבר שבוע 16. הכל קרה בקיבוץ, והיא חשבה שאי אפשר להיכנס להריון בפעם הראשונה.
הצליחה זמן מה להסתיר מהאב החורג, אבל הבטן גדלה. הייתה חייבת להודות.
כמה הוא צעק!
ואיפה הבחור שלך? חושב להתחתן איתך?
שירה השפילה עיניה. יואב נעלם מאז שנודע לו שצריך להשאיר את הילד כבר חודש לא ראתה אותו.
ברור אמר האב החורג. הרי הזהרתי אותך, שירה
כנראה התייעץ עם דודה מירה.
אם זה כבר ככה תולידי. אבל תשאירי אותו בבית החולים, אין לי כח לעוד ילד. אני מתחתן, שירה. מירה גם כנראה בהיריון. יהיו לנו תאומים. תביני, שלושה תינוקות בבית זה מוגזם.
והיא תגור כאן? הופתעה שירה.
איפה תגור? היא עכשיו אשתי, אין לה איפה אחר לגור.
חשבה שהוא מתלוצץ, אבל לא. כל יום איים לגרש את שתיהן אם תביא את הילד הביתה. שירה הבינה שזה לא באמת מילים שלו, אלא מה שמירה משכנעת אותו. אבל זה לא עזר היא לא יכלה לוותר על הילד.
אל תדאגי אמרה דודה מירה תינוקות כאלה מיד מאמצים, יאהבו אותו כמו בן שלהם.
שירה בכתה, ניסתה לחשוב איפה תגור עם אחותה והתינוק, התקשרה ליואב, אבל לא מצאה פתרון. ואז יום אחד, אהובה אמרה, כשהצביעה על זוג מסוים:
איזה שנים הם כבר הולכים שחורים,? כך חיים בתוך צער, למה לא מביאים עוד ילד? או מאמצים.
את הזוג ההוא שירה ראתה הרבה, יחד ולחוד. היו אדיבים, נעימים, קצת עצובים, לא ידעה מה קרה להם.
הבת שלהם נהרגה, לא שמעת? בתאונה גדולה טנדר נסע לטיול, הנהג נרדם. הוא נהרג והיא נהרגה, כל כך עצוב אנשים טובים הוא רופא, היא מלמדת אנגלית. גרתי לידם פעם. כולם הביאו לה פסלונים של מלאכים. תארי לך, הילדה שלה קנתה פסלון מלאך בטיול, והחזיקה ביד בזמן התאונה. בקושי מצאו. לא יודעת מי הביא לה מלאך, ואחר כך כולם הביאו. פחדתי שזה יכאיב לה, אבל לא נראה שזה עוזר לה דווקא.
שירה ראתה בסרט איך אישה נתנה את התינוק שלה לזוג שלא יכולים להוליד. ברור שהזוג אמנם יכול, ואולי גם לא רוצה, אבל משהו בהם גרם לה לחשוב עליהם שוב ושוב. כבר הייתה בשמיני, אבל עוד עבדה, לא רצתה לאבד את העבודה. יום אחד הגיעו הזוג לקופה, והוא שאל:
בחורה יקרה, לא מספיק לך חופשת לידה? עוד תלדי כאן.
שירה לא התלוננה, אבל באמת היה לה קשה הגב כאב, צרבת, הרגליים התנפחו. אף אחד לא שאל איך היא מרגישה, רק הרופאה כעסה, וזה לא נחשב. הדאגה שלהם ריגשה אותה עד דמעות כל הזמן זה קרה לה.
יומיים אחרי, כשחזרה מהעבודה, עם שקית קניות, הוא ניגש ועזר לה לסחוב. היה לה לא נעים, אבל גם יפה. חשבה שהוא אדם טוב.
את המלאך ראתה בחלון חנות במבצע הקיץ היה בשיא, כנראה לא נמכרו. קנתה אותו, שאלה את אהובה כתובת, והלכה.
כשצלצלה בפעמון, פתאום פחדה אולי זה לא במקום, עברו שנים. אולי כבר לא מביאים מלאכים.
אישה פתחה לה את הדלת. כנראה זיהתה אותה, כי הרימה גבה. שירה מיהרה להושיט לה את הפסלון, הראש בזוית, ופחדה, אולי האישה תסגור את הדלת או תצעק.
אבל לא האישה לקחה, חייכה, ואמרה:
בואי, רוצה תה?
בזמן התה סיפרה לה את הסיפור, שירה כבר שמעה, אבל מהפה שלה זה היה כואב וקשה יותר.
למה לא הולדת עוד? שירה שאלה בלחש.
היו לי לידות קשות. הוציאו לי את הרחם. לא יכולה להביא עוד ילדים.
נהיה לה לא נעים מה לה לשאול על חייה? רצתה לשאול על אימוץ, אבל לא הצליחה.
חשבנו לאמץ האישה אמרה, כאילו קראה מחשבותיה. אפילו למדו בבית הספר לאימוץ. אבל ברגע האחרון לא יכולתי. ביקשתי מהבת תני לי סימן. כלום לא היה.
בדיוק אז נשמע צליל מהחדר, כאילו כוס נשברה. האישה נבהלה, שירה מבולבלת חשבה שאין אף אחד בבית.
הלכו יחד לסלון. פחדה שתהיה שם מעין מקדש אפלה, נרות, תמונות. אבל היה שם רק תמונה אחת, אור בהיר, ושורות של מלאכים. אחד מהם נפל על הרצפה, שבור. האישה הרימה את החלקים, הסתכלה בהם, ואז אמרה בקול מוזר:
זה בדיוק הפסלון ההוא. שלה.
לחייה של שירה בערו. מה זה, אם לא סימן?
ילדה את בתה בזמן. דודה מירה כבר גרה אצלנו בבית, ילדה תאומים, לפני הזמן. הילדים בבית חולים, בדיוק קנו להם עריסות יפות עם מזרני קוקוס. לבת של שירה לא קנו כלום, היא הייתה אמורה להשאיר אותה בבית חולים. תמר רק בלילה שאלה בלחישה:
אולי אפשר להסתיר אותה? שיחשבו שלא כאן, היא שלך. אני אעזור לך.
המילים עשו לה חשק לבכות, אבל ליד אחותה התאפקה.
את פתק ההסבר שירה כתבה מראש. כתבה שהיא לא יכולה לשמור את הילדה, שהיא בריאה, יכולים להיות רגועים. גם על הסימן הזכירה פסלון שנפל. למעטפה שמה כסף כל הקצבה שחסכה. זה יספיק, הרי הם אנשים טובים.
שחרור היה בבוקר, אבל להניח ילדה בדלת באמצע היום היה מפחיד. כל היום ישבה בקניון, למרות שהיה קשה, הראש הסתחרר, אבל בתה הייתה העיקר למצוא לה הורים אוהבים.
כשנסגר הקניון ישבה עוד שעה על ספסל, טוב שהיה חם. כשירד הערב סוף סוף העיזה להיכנס לבניין, התגנבה אחרי גבר עם כלב שיצא.
את בתה נשאה במנשא, קנתה אותו בכסף שלה, אהובה הביאה לה אותו לשחרור. עכשיו, שמה את המנשא בצד הדלת, שמנשא לא ייתקע, שמה את המעטפה מתחת לשמיכה, התכוונה לצלצל ולברוח, וכבר אז הדלת נפתחה. עמד שם הגבר, אביה של הילדה שנהרגה.
מה את עושה פה?
שירה נבהלה מאוד.
הוא ראה את המנשא.
מה זה?
הדמעות פרצו מאליהן. שירה סיפרה הכל על יואב שהשאיר אותה, על האב החורג שהחזיק אותן שבע שנים, ועכשיו מתחתן, נולדו לו תאומים, על דודה מירה שדרשה לכתוב ויתור בבית החולים.
הוא הקשיב בשקט, ואז אמר:
גלי כבר ישנה, לא נעיר אותה. נדבר בבוקר. בואי, אכין לך מצעים בסלון.
לישון בחדר מלא מלאכים היה מוזר. אבל נרדמתי מיד, מחבק את הבת שלי חזק.
קמתי בהרגשה שמשהו חסר. לא הייתה שם. באותו רגע ידעתי לא אוכל לעזוב אותה. אף פעם לא. רציתי לרוץ, למצוא, לקחת…
עמדתי לקום, אבל גלי נכנסה. בידה הייתה הילדה.
קחי חייכה. צריך להאכיל, הרדמתי אותה, רציתי שתנוחי אבל זה לא מחזיק הרבה.
בעוד שירה האכילה את בתה, לא העזה להרים מבט לגלי. מה סיפר לה בעלה? אולי כבר החליטו לאמץ אותה? איך תגיד להם שהתחרטה?
בת כמה אחותך? שאלה פתאום גלי.
שתים־עשרה ענתה בהפתעה שירה.
מה דעתך, תסכים לעבור לגור אצלנו?
השאלה הייתה מוזרה, ושירה הרימה אליה עיניים.
מה? לא הבינה.
שמעתי הכל מיואב. אין לכן איפה לגור, האב החורג שלך זורק אותך. חשבתי אם תמר תישאר שם, תהפוך למעין עוזרת בית. שתבוא גם, תחיה איתנו.
מה זאת אומרת “גם”? שירה שאלה.
גלי הצביעה על הפסלון מודבק, נראה מוזר, אבל מוכר.
אני חושבת שזה סימן. אנחנו צריכים לעזור לכם אמרה בפשטות. דיברנו, יש מקום, בואו אלינו. אני אעזור עם הילדה. ואל תדברי שטויות אי אפשר להפריד בין אמא לילדה.
שירה התמלאה שמחה ובושה, לחייה אדמו שוב.
אז, את מסכימה?
שירה הנהנה, מסתתרת מתחת לשמיכת הבת שלה, שלא תראו שהיא בוכה…
