12 בינואר
כל כך התגעגעתי לבית. לאביתר, כמובן, גם הילדים שמחו דניאלה בת ארבע, ויותם בן שנה וחצי. אצל סבא דוד וסבתא מרים, הם היו בעננים: עוגיות, חיבוקים, אגדות לפני השינה, ותמיד קצת יותר פינוק משיש אצלנו בבית. כמה טוב היה לראות את כל המשפחה ההורים, האחיות, האחיינים. הבית בו גדלתי קיבל אותנו בחום ואהבה, בלי שאלות, בלי להסביר כלום. אוכל של אמא שאי אפשר לעמוד בפניו. עץ אשוח? אצלנו מנורת חנוכה, מדליקים נר חדש, וצעצועים ישנים שכבר עברו דורות, אבל גורמים לי לחיוך דק. הברכות הארוכות של אבא בשולחן שישי לפעמים קצת מתישות, אבל תמיד ישר מהלב. המתנות של אמא לא יקרות, אבל מלאות מחשבה ואהבה.
לרגע הרגשתי שוב ילדה. על קצה הלשון רצתה לברוח לי המילה הפשוטה: “אמא, אבא, תודה על כל מה שאתם.”
חזרנו לתל אביב, הילדים ואני נכנסנו למונית. שניהם התרסקו על המושב האחורי, עייפים, מסופקים, רדומים, מחבקים זה את זו. הנסיעה עברה בשקט, כמעט לא היה לי זמן לחשוב על השבוע, כשהגענו פניתי לנהג: “אפשר רגע לעצור ליד הפיצוציה? אני צריכה חיתולים ובקבוק מים.”
חמש דקות, אולי טיפה יותר, סידרתי, שילמתי בשקלים ויצאתי. נכנסתי למכונית, מתכוננת להמשיך ולפתע נעצר לי הלב, התנתק לרגע מהמקום. הילדים לא היו שם! מלפנים דיבר הנהג עם מישהי שאני לא מכירה בכלל, שיחה קלילה, כאילו כלום.
“מה זה צריך להיות?” לחשתי. הבחורה הסתובבה אליי בבהלה: “מי את?! מי את חושבת שאת?” הנהג הרים כתפיים: “אין לי מושג מי את.” פנה אליי: “תסלחי, את מחפשת מישהו?”
“אתם נורמליים?! איפה הילדים שלי??” התפוצצתי. הבחורה התחילה לצעוק: “אהה! יש לך גם ילדים?! רק זה חסר לי!” ונפלה עליו במכות עם התיק.
“ככה אתה?! מכניס כל אחת לרכב?! איפה הילדים, אני לא מבינה!” גם אני הרמתי את הקול. שלוש דקות של מופע צעקות, ידיים, קללות, כאילו כל עוול העולם התפוצץ במקום אחד קטן.
ופתאום, דלת המכונית נפתחה. גבר מבוגר, מבט שלו רגוע: “גברת, זה לא הרכב שלך. שלך חונה כאן מקדימה.”
הזמן עצר. בלי לומר מילה עזבתי, דופקת את הדלת מאחורי. רצה. הרכב הזהה עמד לא רחוק, פתאום כל הפיצוצים שבפנים שקטו. פתחתי את הדלת דניאלה ויותם ישנים בשלווה, כמו שני מלאכים. לא הרגישו בכלום.
נשמתי לרווחה, כאילו חזרתי מהמדבר. נשענתי לאחור, הדלת נסגרת בטריקה על כל הבהלה. “יאללה, סע,” פלטתי.
באותו רגע זה התפרץ צחוק מתגלגל, עצבני ומשוחרר. גם הנהג נקרע מצחוק, מוחק דמעות, שנינו שמחים שהכל נגמר רק בסיפור משפחתי טוב לא בטרגדיה.
הבטתי בילדים הישנים, פתאום הכול התבהר לי: הורים נראים תמיד רגועים, עייפים, קצת מבולבלים אולי, אבל חלילה שום סכנה לא מתקרבת לקטנים שלנו מיד מתעוררת חיית הטרף. בלי לחשוב, בלי פחד, רק אינסטינקט אחד לשמור!
כך פועלת אהבה אמיתית: שקטה ועדינה כשהכול טוב, עוצמתית ובלתי מנוצחת כשהלב מרגיש איום.







