הוא חסר לי. אף פעם לא התגעגעתי כך לאדם. ואני לא מבינה למה – הרי איתו אף פעם לא הרגשתי שלמה, והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק. התחלנו להתכתב, ויום אחד הוא הזמין אותי לקפה. הלכנו לפארק. באותו יום הייתי במצב רגשי לא טוב – מדוכאת, וגם כאבה לי מאוד הרגל מהאימון הכושר שעשיתי, ממש כאבים נוראיים. דיברנו בפארק – היה ערב, שמיים בהירים וקור ירושלמי. דיברנו על החיים, על מי שאנחנו. כשנפרדנו, חיבקתי אותו. חיבוק של כמה דקות. הרגשתי שזה “בית”, למרות שהוא היה נראה קר ומרוחק. בתוך החיבוק הרגשתי שמשהו בו לא באמת כזה. לא יודעת אם גם לו היה לא נעים, כמוני. אבל היה ברור שגם הוא לא מרגיש טוב, והחיבוק הזה עשה לו משהו. נפרדנו בעוד חיבוק, קצר יותר. המשכנו להתכתב עד מאוחר. הימים עברו – “בוקר טוב” ממנו, שיחות במהלך היום, הודעות כל הזמן. התחלנו להיפגש. דיברנו על חלומות, שיתפנו תרחישים על החיים. סיפר שגר עם חבר, סיפר על האקסית. אמר שאוהב להתכתב עם בנות וידידות מהעבר. אחרי זה עבר לגור שוב עם ההורים. הפכנו את הקשר לרשמי, ואז סיפר לי את האמת: בעצם גר עם האקסית. לטענתו כבר לא היה כלום, אפילו קודם, אבל הם עבדו יחד. הוא העלה תמונה משותפת שלהם. ליום ההולדת שלו תכננתי לקחת אותו למסעדה באווירה ירושלמית-עתיקה, רציתי להפתיע. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם – אישה העליבה אותי. לא הגבתי. רק שאלתי אותו מה זה. הוא הזכיר לי את האקסית, שהיא אוהבת להפעיל אנשים נגד אחרות ולשלוח הודעות פוגעניות. לא עניתי, רק אחרי שדיברתי איתו. אמר שפתר, אבל ההודעות נמשכו. בסוף עניתי רק מה שחייב. אני לא מה שמתחנפת או יורדת לרמה של זרות. ואז חסמתי. עברנו את התקופה. המשכנו הלאה. הקשר אפילו התחזק. חלקנו הכל. הייתי בלי עבודה, הוא עודד אותי למצוא. לפעמים עזר לי בהוצאות, דברים שהיה לי לא נעים. מעולם לא ביקשתי – הוא הציע מידי. כשהלך לנופש, אמר לי להישאר אצלו. נשארתי, אבל טעיתי שנשארתי שבועיים. הוא “בדק” אותי – איך אני בבית. בזבז הרבה כסף על אוכל מבחוץ ואמר שאל לנו “לבזבז זמן” בבישולים, ותמיד אפשר לקנות מוכן. חופשה נגמרה, המון כסף בוזבז. אמרתי לו שצריך לחסוך, הוא לא הקשיב. אחרי זה אמר שאני לא עזרתי לו לחסוך, וכאילו רק נתתי לו לבזבז – למרות שכל הזמן עודדתי לבשל ולשמור על התקציב. אחר כך אמר שצריך לשלם חשבונות ושזה מלחיץ אותו – זה פגע בי. מצאתי עבודה, ואז אמר שעכשיו יבחן אותי. המבחן: אם אתן לו כסף על זה שאני גרה אצלו, ועל מה שהוציא עלי. אמר שמרגיש שמממן אותי. לא ידעתי מה לומר. הוא אמר שהכל ישתנה – וכך היה. כמעט לא היו תכניות ומפגשים. הודעות קצרות. אמר שצריך להחזיר כסף, נהיה לא יציב כלכלית, אפילו לא אוכל כראוי. הכל התפרק. יום אחד אמר שפגעתי בו כלכלית – למרות שמעולם לא ביקשתי כלום. כבר עבדתי – לפעמים אני שילמתי, לפעמים הוא. אבל לא היו תכניות. הכל השתנה. החלטנו להפסיק. נפרדנו טוב – בהכרת תודה על התקופה והלקחים. סגרנו דלת בכבוד. ניסינו שוב. דיברנו. אבל לא אהבתי להישאר אצלו אחרי העבודה בלי אוכל. לפעמים לא הזמין אותי לאכול. התלבטתי אם להביא כריך או לאכול טוב לפני, שלא אהיה רעבה. אמרתי לו איך אני מרגישה, הוא לא ענה ולא הציע פתרון. זה גרם לי להרגיש שאני “נטל על עצמי”. זה הרג את הקשר. יום אחד, איתו, כמעט התעלפתי באוטובוס. התיישבתי על הרצפה שלא אפול. הוא לא הגיב. זה ניתק אותי. התרחקתי פנימה. עמוק בפנים רציתי, אבל ידעתי שהוא לא האיש שאני רוצה בחיי – למרות החלומות והיעדים ששיתפנו. הרבה פעמים ביקשתי שלא נירדם כועסים. התחלתי להירדם לידו בבכי. עד שיום אחד החלטתי שלא אתמודד יותר. קמתי מוקדם, אספתי את הדברים ועזבתי. דיברנו. סיפרתי לו איך אני מרגישה. נתתי לו ציור שאהב, אבל הורדתי אותו מהקיר ולקחתי איתי. לא הייתי צריכה. משהו נשבר בי – ובו. שבועות אחרי שוב דיברנו. הוא אמר שכשלקחתי את הציור, לקחתי לו את האושר שהיה מרגיש איתו, ומשהו נשבר סופית. שוב סגרנו דלת. לפעמים שלחתי לו הודעות תודה או סרטונים, והוא לא ענה. הכל היה ריק. בלילה, בסביבות חצות, קיבלתי הודעת נאצה – שאני האישה שריסקה לו את המשפחה. מחקתי את הצ’אט וחסמתי. אח”כ התחילו לחפש אותי ברשתות מהחברה שהוא עובד בה. ידעתי – זו האקסית או החדשה. לא הגבתי. פניתי לניהול והבהרתי שאם ימשיך – אטפל בזה משפטית. נפסק. היה לי עצוב. השתניתי. הבנתי שהוא לא האיש שאני רוצה. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו עם מישהי שגרמה לו לכל כך הרבה כאב – היה כואב. לפעמים הוא חסר לי. חסרים לי רגעים יפים. אבל זהו. דבר אחד אני יודעת: איתי הוא הרגיש שקט והתגאה. לא חושבת שאיתה יחווה אותו ביטחון – ולא יהיה האדם שהיה רוצה להראות לעולם.

מתגעגעת אליו. לא התגעגעתי ככה לאף אחד, אפילו לא קרוב. ואני בכלל לא מבינה למה הרי אפילו כשהיינו יחד, לא באמת הרגשתי לגמרי בנוח, והיו מלא דברים שלא אהבתי.

הכרנו בפייסבוק, איך לא? התחלנו להתכתב ויום אחד הוא הזמין אותי לקפה. הלכנו לגן העצמאות. הייתי אז גמורה, עייפה מהחיים, וגם הפיזיותרפיסט שלי בטח היה מתעלף אם היה יודע כמה כאבו לי הרגליים הגזמתי בחדר כושר. ישבנו על ספסל והתפלספנו ערב חורפי, שמיים נקיים וכל הקור הזה שגורם לך לחשוב אם שווה בכלל לצאת מהבית. דיברנו על החיים, התעמקנו, אפילו פתחו לי חלון לנשמה.

כשקמנו ללכת, חיבקתי אותו. נתתי לו חיבוק שהחזיק בלי בושה כמה דקות בלי ספק, הרגשתי פתאום בבית, וזה ממש אבסורד כי הוא נראה כמו רובוט: קר, ענייני, כאילו כל העולם צריך לעמוד דום מולו. אבל בתוך החיבוק הזה הבנתי שגם לו לא קל. אולי גם הוא היה קצת מובך, גם אני. אבל הרגשתי שהוא צריך את זה אפילו יותר ממני. נפרדנו בעוד איזה חיבוק קצר כזה.

המשכנו להתכתב לתוך הלילה. כל בוקר הוא היה כותב “בוקר טוב”, כל היום צ’אטים בלי סוף, כאילו התפתחנו להרגל יומי. התחלנו להיפגש. שיחות על עומק, על חלומות, על תיכנוני חיים. ואז סיפר שהוא גר עם חבר, סיפר על האקסית (כי למה לא?). סיפר שהוא עדיין אוהב לשלוח הודעות לבנות, במיוחד כאלה שיצא איתן. אחר כך חזר לגור אצל ההורים כי הכול אצלו כמו רכבת הרים.

הפכנו את זה לרשמי, ושם באה ה”פצצה”: בעצם הוא גר עד לא מזמן עם האקסית. לטענתו, כבר המון זמן אין ביניהם כלום, אבל איכשהו עובדים יחד (כי ברור). הוא אפילו העלה פוסט איתה. ליום הולדת שלו רציתי להפתיע לקחת אותו למסעדה יוקרתית בעיצוב תל-אביב של שנות ה-30′ ממש השקעה. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם מישהי עם פה שלא היה עובר אפילו את ועדת הכשרות של רמת גן. לא הגבתי. רק שאלתי אותו מה הקטע. הוא אמר שזו האקסית היא אוהבת לעשות בלאגן, לשלוח אנשים להציק. זה נמשך עוד כמה ימים, עד שבסוף חסמתי אותה. אני לא נכנסת לקרבות רפש.

צלחנו את זה. התחזקה הקשר אפילו. הילדים לא עמדו בתור, אבל דיברנו על הכל. אני הייתי מובטלת, והוא עודד אותי למצוא עבודה. לפעמים עזר לי אפילו נתן לי איזה 200 שקל פה ושם, למרות שהרגשתי קצת לא בנוח. לא ביקשתי הוא נתן לבד. כשנסע לנופש, הציע שאשאר אצלו. נשארתי, טעות של טירונית הייתי שם שבועיים, והרגשתי כאילו בזמן הזה הוא “בודק” אותי על החיים המשותפים. כל יום הזמין אוכל מבחוץ, כי “בשביל מה לבשל”? מבזבזים זמן, הכי טוב להביא סושי. נגמר החופש, התפזרו מאות שקלים. ניסיתי לשכנע אותו שנחסוך, אבל הוא, בכלל אוזן קשבת. אחר כך התלונן שאשמת כסף זה עליי שאני לא עזרתי לו לחסוך, למרות שאני דוקא זו שייעצה לו לבשל.

אחר כך התחיל כל סיפור החשבונות הוא לחוץ, ויש לו תשלומים, מרגיש מנוצל לא נעים, הרגיש לי כמו עול. כשמצאתי עבודה, הוא פתאום החליט שהוא “מבחן אותי” לבדוק אם אתחיל לתת לו כסף על זה שאני גרה אצלו, כי לדעתו הוא מפרנס אותי. לא היה לי מושג מה לענות. הייתי באמצע ללמוד מה זה בכלל זוגיות.

כמובן שהכל השתנה. פחות תכנונים, כמעט ולא יוצאים, הודעות מתקצרות הוא צריך להתאזן כלכלית, חי בכלל על שימורים, הכל מתפרק. יום אחד הודיע לי ש”דפקתי” לו את הארנק, פגעתי לו בתקציב למרות שכלום לא ביקשתי, ועכשיו אני מפרנסת גם. פה ושם אני משלמת, לפעמים הוא. אבל זה כבר לא אותו הדבר. החלטנו לפרק בעדינות. נפרדנו ברוח טובה שימרנו את הזיכרונות ואת השיעורים. סוגרים דלת בכבוד (ואת החשבון).

אחרי זמן מה עוד ניסינו שוב. דיברנו, אבל בבית שלו אחרי העבודה אין מה לאכול. לפעמים לא הזמין אותי לארוחת ערב, ואני בכלל לא יודעת אם להביא סנדוויץ’ או פשוט לטרוף משהו במשרד. אמרתי לו מה אני מרגישה והוא לא אמר כלום, לא הציע כלום. כאילו אני שקופה. זה חיסל את היחסים.

פעם אחת כמעט היה לי עילפון באוטובוס והשתטחתי על הרצפה. הוא לא הגיב. שם התרחקתי סופית. עמוק בפנים רציתי אותו, אבל הבנתי: זה לא בן הזוג שאני רוצה. דיברנו, חלמנו, אבל זה לא זה.

כמה פעמים ביקשתי שלא נלך לישון בריב. הייתי נרדמת דומעת. עד שבעוד יום קמתי, ארזתי ויצאתי. דיברנו. סיפרתי לו בדיוק מה אני מרגישה. נתתי לו ציור שאהב, והורדתי אותו מהקיר ולקחתי איתי. הייתי צריכה להשאיר. שם משהו נשבר לי ולו.

אחרי כמה שבועות שוב דיברנו, הוא אמר שהוא איבד את שמחת החיים כשהוצאתי את הציור. עוד פעם סוגרים דלת, סופית. פה ושם שלחתי לו הודעה יפה, או סרטון, בלי מענה. הכל נהיה ריק.

באיזה לילה, אחרי חצות, קיבלתי ווטסאפ שכולו קללות שאני האישה שהפרידה אותו מהמשפחה. מחקתי את הצ’אט וחסמתי. אחר כך התחילו לפנות אליי מעבודה שלו בפייסבוק ברור לי שזו האקסית או החדשה. לא עניתי, הלכתי להנהלה ואמרתי שאם זה נמשך אני פונה למשטרה. זה הפסיק.

היה לי עצוב. השתניתי. קלטתי שזה לא האיש בשבילי. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו עם אותה אחת שגרמה לכל הבלאגן שוב שבר אותי קצת.

עדיין לפעמים מתגעגעת. חסרות לי כמה דקות טובות. וזהו. דבר אחד בטוח: איתי הוא הרגיש בשקט, היה גאה בקשר שלנו ולא הסתיר. לא מאמינה שעם ההיא הוא ימצא את זה או שהוא אי פעם יוכל להביא אותה אל העולם בגאון.