ומה עם המרפקים? מי שם מרפקים על השולחן ככה? בחברה טובה כבר היו מעיפים אותך מהשולחן! קולה הצורם של ציונה לוי חרץ את השקט הנעים של ארוחת הערב המשפחתית, כאילו הייתה מסור חלוד. נדב, תראה את הבן שלך. בן שבע והוא מחזיק את המזלג כאילו הוא מזלג של גנן. בזמננו היו נותנים על זה סרגל על הידיים.
יוכבד הידקה את אחיזתה במזלג עד שהפרקים שלה החווירו. היא נשמה עמוק, מנסה להימנע מהמבט של חמותה, והעבירה את עיניה לעבר עידו. הילד, ששמע את הביקורת של סבתו, התכווץ מיד, הצמיד את ראשו לכתפיו, והחביא את ידיו מתחת לשולחן, כמעט מפיל את כוס מיץ הרימונים.
ציונה לוי, אנחנו בבית, לא בארמון של המלכה באנגליה, אמרה יוכבד ברוך רך אך חד. עידו עייף מהאימון. תני לו לאכול בשקט.
הנה! קראה ציונה בניצחון והצביעה על כלתה בכפית התה שבדיוק ערבבה בה סוכר. הנה, בזה כל הבעיה! “עייף”, “קטן”, “שינוח”. את מגדלת אותם להיות מפונקים, יוכבד. ילד צריך להיות ממושמע! משמעת זה יסוד האופי. אני גידלתי את נדב לבד, בלי שום עזרה, והוא צעד לפי הקו שלי. ומה אצלכם? בלגן גמור.
נדב, שעמד בראש השולחן, לעס את הקציצה שלו ונטעץ במבטו אל הצלחת. יוכבד הכירה את השיטה שלו: “להפוך לרהיט, לא להגיב”. הוא שנא עימותים, במיוחד כשעסקו באמא שלו. ציונה לוי הייתה אישה שולטת, קולנית, ובטוחה תמיד לצדקת דרכה. היא הגיעה אליהם פעם בחודש, אבל יוכבד חיכתה לביקורים האלו כמו שמחכים לטיפול שיניים בלי זריקה.
סבתא, היום קיבלתי חמש בציור! ניסתה תמר בת החמש להוריד את המתח באווירה, מתנדנדת ברגליים קלות על כיסא הגבוה שלה רוצה לראות? ציירתי את כולנו! אותך, את אבא, אמא, כולם!
ציונה הפנתה אליה את הראש באיטיות, מבטה קר, בוחן, חסר חום.
בארוחה לא מדברים, תמר. כשאני אוכלת, אני חרשת ואילמת. שמעת את הפתגם הזה? וגם ברגליים לא מתנדנדים ככה. את ילדה, צריכה להתנהג כגברת, לא כמו מוכרת בשוק. תשבי ישר!
החיוך ירד מיד מפניה של תמר, והיא ישרה את גבה והניחה את ידיה על הירכיים בלי מילה. ביוכבד רעד הכעס. היא יכלה לספוג ביקורת על הקציצות (“לא מספיק מתובלות”), על הווילונות (“קודרים מדי”), אפילו על הגוף שלה (“רזה מדי, גברים לא אוהבים כאלה”). אבל כשזה מגיע לילדים שם נשרפה הסבלנות.
אמא, נדב התנער מהשתיקה די כבר. ילדים זה ילדים. תני להם לאכול.
הכול לטובתם! ציונה נופפה בידיה. מי יגיד להם את האמת חוץ מהסבתא? אתם רק מחבקים אותם. אבל החיים הם קשים. יגדלו פרועים, תבכו אחר כך. תראי את השכנה שלי, לאה: הנכד שלה בפנימיית צבא, ילד למופת, תמיד בנימוס “שלום”, “תודה”. והעידו שלכם? אתמול מלמל שלום וברח. פרא!
עידו כן אמר שלום, ענתה יוכבד. הוא פשוט ביישן.
ביישן! לעגה החמות. לא מחונך! זה אשמת האם.
הארוחה הסתיימה בשקט כבד. הילדים סיימו מהר וברחו לחדרם, ממלמלים תודה בקול נמוך. יוכבד התחילה לפנות כלים, מרגישה את עיניה של ציונה שורפות בגבה.
לפחות את הכלים אל תשימי במדיח, תשטפי ביד. באה ההערה. המדיח רק משאיר כימיקלים. את רוצה להרעיל פה את כולם?
ציונה לוי, אני אחליט במטבח שלי איך אני שוטפת כלים, יוכבד טרקה את הצלחת בכיור.
הערב עבר במתיחות. החמות הסתובבה, בודקת מדפים לאבק, מסדרת נעליים בכניסה (“זה יותר נח”), ומעירה בקול רם על כל ידיעה בחדשות. נדב הסתגר בחדר השינה עם המחשב הנייד, כביכול “עובד על דוח מהעבודה”.
הסערה האמיתית הגיעה למחרת. שבת. יוכבד רצתה לאפות עוגה ולקחת את הילדים לטיול בפארק, אבל הגשם הפתיע. הילדים השתעממו בבית והתחילו לשחק “שודדי ים”: בנו ספינה מכריות באמצע הסלון וצעקו בהתלהבות קרב.
לציונה לוי נגמר הסבלנות, יושבת עם הסריגה שלה.
תפסיקו כבר עם הרעש הזה! איבדה את קור רוחה הראש שלי מתפוצץ. אי אפשר לשחק בשקט? לקרוא ספר? לשים פאזל?
אבל סבתא, אנחנו שודדי ים! קרא עידו, מנופף בחרב צעצוע שודדים לא מדברים בשקט! להסתער!
הוא קפץ מהמיטה על השטיח, אך פגע בטעות בשולחן שעליו עמדה כוס התה של ציונה. הכוס התנדנדה, התרוקנה על הסריגה והחלוק של החמות.
ציונה קפצה, צורחת.
איזו חיה אתה! צרחה, מנסה לנקות את החלוק. מה אתה עושה? השתגעת?
סליחה… עידו לחש, נסוג לאחור בפחד.
תמיד “סליחה”! כי אין שכל! תפסה אותו חזק בכתף וטלטלה. מי חינך אותך ככה? האמא שלך טיפשה?
יוכבד, ששמעה את הרעש, רצה מהמטבח. כשראתה את החמות מטלטלת את עידו, העולם הצטמצם סביב נקודה אחת.
תעזבי אותו! צעקה, קרבה לבן וחוטפת אותו מידי סבתו. לא לגעת בילדים שלי!
עידו נדבק אליה ובכה. גם תמר ייבבה בתוך ערימת הכריות.
אל תצעקי עליי! צרחה החמות תראי מה הוא עשה! קילקל לי את הסריגה! זה כי את מרשה להם הכול! גדלים כמו עשבים בלי סדר ובושה. אוסף פראים!
המילה “פראים” נשארה באוויר, זרה וגסה. יוכבד שתקה. היא חיבקה את בנה הבוכה, ליטפה את בתה ההמומה.
מה אמרת? שאלה בשקט.
מה ששמעת! המשיכה בצרחות ילדים לא מחונכים, חסרי כבוד, מגעילים. במשפחה נורמלית כבר היו עומדים בפינה על הברכיים ומבקשים סליחה. אבל אצלך רק בוכים ובוכים. גועל נפש. יצאו בדיוק כמוך, אפסים.
באותו רגע נכנס נדב, משוך ברעש.
מה קורה כאן? אימא, למה את צורחת?
תשאל את אישתך! הצביעה ציונה על יוכבד הבן שלך שפך עליי תה, כמעט שרף אותי! והיא עוד מגינה עליו!
נדב הביט בהלם ביוכבד.
יוכבד, באמת, אולי תיזהרי איתם…
זו הייתה הטיפה ששברה את גב הגמל. יוכבד ידעה שאם עכשיו הוא לא יגן עליה הכול נגמר.
היא יישרה את גבה, לראשונה בקור רוח.
נדב, קח את הילדים. כנס איתם לחדר ותדליק להם סרט.
למה? התפלא.
פשוט תעשה.
נדב, רואה את פניה, לא התווכח. אסף את הילדים ובכה לשם.
יוכבד נשארה לבד עם החמות.
ציונה לוי, פתחה בקול יציב תתחילי לארוז.
החמות הופתעה.
מה?
אמרתי תאספי את הדברים שלך. את עוזבת. עכשיו.
השתגעת? באתי לבקר את הבן שלי! זה הבית שלו!
זה הבית שלנו. ואף אחד לא יעליב בו את הילדים שלי. לא תקראי להם פראים, לא תחזיקי בהם ולא תבזי אותם. חצית קו אדום. תארזי.
איך את מעזה! געשה אני אמא של בעלך! סבתא! פי שתיים בגילך!
גיל זה לא היתרון לגסות רוח, חתכה יוכבד. קראת לבן שלי “פרא” כי בטעות שפך תה. השפלת אותם. אם את חושבת שהם לא מחונכים שלא תסבלי מחברתם לעולם.
נדב! צעקה ציונה. בוא הנה! שמע מה אשתך אומרת! מגרשת אותי!
נדב יצא מחדר הילדים. פניו חיוורות.
אמא, יוכבד… די. תירגעו. אמא, הגזמת עם עידו…
אני הגזמתי? לפחות אני מחנכת! ואתם? תעיף אותי מהבית של הבן שלי? נדב, תהיה גבר, תגיד משהו! גם ביתך!
נדב הביט ביוכבד. ראה את עיניה הפעם לא הייתה בו פשרה. הבין שאם יתעלם, יאבד את משפחתו.
נדב, אמרה יוכבד, מביטה עמוק לעיניו. אמך קראה לילדינו פראים וטילטלה את עידו. אם היא לא יוצאת, אני יוצאת עם הילדים ולא אחזור. תבחר.
שקט. רק השעון מתקתק והגשם מטפטף. ציונה חייכה, בטוחה בבחירה. היא אמא, היא תמיד תנצח.
נדב הסתכל עליה. נזכר בגיל ילדותו. בסרגל על הידיים, בפינה עם החומוס, בהשפלות על ציונים, בבושה. נזכר בילדים בחדר. עידו שמפחד מסבתא.
אמא, לחש.
מה, בן? תגיד כבר!
אמא, עדיף שתלכי עכשיו.
החיוך נעלם פנים כאילו הייתה מסכה מפלסטיק.
מה אמרת?
אמרתי תאספי. יוכבד צודקת. הגזמת עם הילדים. אזמין לך מונית לרכבת.
אתה… בוגד! ירקה את אמא שלך הבוגד על אשתו! כזאת סמרטוט! אני נתתי את חיי עבורך!
די, אמא. לכי, ענה בקור.
חצי שעה של אריזות צורמות, קללות, הבטחות “לא תראו פרוטה מהירושה”. יוכבד מחכה, לא משתתפת בטירוף. כשמונית הגיעה, ציונה עמדה בפתח.
עוד תתחננו אליי, אמרה בשקט רועם כש”הילדים המחונכים” שלכם ישימו אתכם בבית אבות. תזכרי את זה.
הדלת נטרקה.
יוכבד נשפה, כאילו נפטרה משק של בטון. ישבה על השרפרף בכניסה. נדב עמד ליד החלון ובחן את הרכב המתרחק.
את בסדר? שאל בלי להביט בה.
בסדר, ענתה בקול רועד. ואתה?
גרוע, הודה. בכל זאת, זו אמא שלי.
אני יודעת, נדב. מצטערת. לא יכולתי לאפשר לה להרוס להם את הנפש. אתה זוכר איך היא הייתה איתך? אתה רוצה חיים כאלה לעידו?
נדב הסתובב, כאב בעיניו, אך בשלות חדשה.
לא. לא רוצה. כל השנים נלחמתי שתהיה מרוצה ממני. אבל היא לעולם לא תאהב. היא רק שולטת ומשפילה.
יוכבד חיבקה אותו.
תודה שעמדת איתי, לחשה זה היה חשוב.
בערב, אחרי שהילדים כבר נרגעו ושיחקו (הפעם בשקט, לֶגוֹ), יוכבד ונדב ישבו במטבח.
מה הלאה? שאל נדב היא תפיץ את הסיפור במשפחה, תתקשר לדודה רות, לדוד חיים. יהיה לכלוך…
שתגיד, משכה יוכבד בכתפיה מי שמכיר אותה יבין. ומי שלא, שילכו בדרכם. לנו סוף-סוף יהיה שקט בבית.
ואם תנסה להגיע שוב? בעוד חודש-חודשיים? ירד לה הכעס?
לא, נדב. היא לא תיכנס לכאן עד שתדע לכבד אותנו ואת ילדינו. ותבקש סליחה מעידו. מהלב.
נדב גיחך במרירות.
אמא שלי ובקשת סליחה… זה לא יקרה. אז שהיא לא תבוא.
חלפה שבוע. הטלפון של נדב לא פסק מצלצל. דודה רות נזפה, סיפרה ש”זרקו את אימא בגשם אל הרחוב”. בגרסה של ציונה: ביקורת קטנה על הלכלוך, והכלה המרושעת ברחה עליה את בעלה והעיפה אותה חולה בגשם. לא הזכירה כלל את המילים “פרא” או את הזעזועים.
נדב ניסה להסביר, אחר-כך פשוט חדל לענות. יוכבד הרגישה הקלה. סוף-סוף הבית שקט, שלו. אין מי שבודק אבק, מקטר על המרק או מתוח אליה. הילדים הפסיקו לזנק בבהלה כשקראה להם לאכול.
כעבור חודש היה יום ההולדת של עידו בן שמונה. אורחים, סנדקים, ההורים של יוכבד, שמח, רועש, עטיפות זרוקות, ילדים צוחקים, אוכלים עוגה בידיים.
יוכבד תפסה את מבטו של נדב. הוא הסתכל בעידו, מרוח קרם על הלחי, וצחק.
את יודעת, אמר לה בשקט אמא שלי הייתה עכשיו אומרת שבושה איך שהוא אוכל. שצריך מזלג קטן, זקוף בגב.
והורסת לכולם את החגיגה, הנהנה יוכבד.
נכון. ועידו מאושר. העיניים שלו בוערות.
כי הוא יודע שהוא אהוב. בדיוק כמו שהוא. גם עם ידיים מלוכלכות.
צלצול בדלת הפריע להם. שניהם התאפיינו. אולי…
נדב פתח. שליח עמד עם קופסה גדולה.
שליח בשביל עידו נדב, אמר.
נדב חתם, הכניס את הקופסה. כולם השתתקו.
ממי זה? שאל עידו.
נדב פתח את הברכה בצד הקופסה. בפנים רכבת חשמלית יקרה שחלם עליה. ועל פתק:
“לנכד ליום הולדת. תגדל להיות בן-אדם, לא כמו ההורים שלך. סבתא ציונה.”
נדב קרא, קימט ושם בכיס.
מסבתא ציונה, אמר בקול.
באמת? מגניב! צהל עידו היא תבוא?
לא, ילד שלי, ניגשה יוכבד סבתא מאוד עסוקה. עסוקה בלחנך את עצמה.
עידו לא התעמק המשחק החדש סחף אותו. יוכבד ונדב החליפו מבט. מתנה הייתה ניסיון אחרון למשול מרחוק, לדקור גם מרחוק. כבר לא עבד.
בערב, כשהאורחים הלכו והילדים ישנו, יוכבד מצאה את הפתק, פתחה אותו, קראה, וחייכה בעצב לפני שהשליכה לפח.
מה את עושה? שאל נדב מחדר האמבטיה.
כלום. רק זורקת אשפה, חייכה חשבתי… אולי נחליף מנעול? ליתר ביטחון.
כבר קבעתי עם מנעולן למחר, ענה לבסוף ברצינות. וחסמתי את המספר שלה. לפחות לזמן מה. אני צריך זמן להתאושש.
יוכבד חיבקה אותו. היא ידעה כמה זה קשה. לנתק מהורים, גם אם רעילים זו פציעה. אבל פצע מגליד, וילדות שבורה אי אפשר להחלים.
החיים שבו לשגרה. ציונה לוי לא דרכה עוד על מפתן דירתם. המשיכה לשלוח רכילות למשפחה, כתבה מסרים עוקצניים בפייסבוק (שיוכבד לא קראה), אבל לחיים האמיתיים שלהם לא הייתה כניסה.
ועידו גדל להיות ילד שמח, סוער לפעמים, דעתן. לא פחד להגיד מה שהוא חושב, ולא הסתיר ידיים מתחת לשולחן. יוכבד ידעה בליבה: עשתה את הדבר הנכון. חינוך לא נמדד במרדף אחרי פחד ומשמעת אלא באהבה ובהגנה. והיא הצליחה להגן עליו, אפילו אם בשביל זה הפכה ל”הכלה הרעה” בעיני כל המשפחה.
לפעמים, כדי שהשמיים בבית יהיו כחולים, צריך פשוט לסגור היטב את הדלת למי שמביא סערה. ויוכבד סוף סוף למדה איך לעשות את זה עד הסוף.
