ההגעה המפתיעה של חמותי: ביקור שערער את כל סדרי הבית
“אני נכנסת לדירה של הבן שלי” כך ביקור בלתי צפוי של חמותי כמעט הרס הכל
נעמה הסיעה את בעלה – ניר – לעבודה, חיבקה אותו לשלום וסגרה אחריו את הדלת. היא החליטה לקחת לעצמה רגע של הפסקה. היום כבר התחיל בעומס: עבודה מהבית, סידורים, וכל זה בדירה שכורה ברמת גן, לשם עברו אחרי החתונה. רק לפני זמן קצר חזרו מירח הדבש, ועדיין לא ממש הסתגלו לחיים בדירה החדשה. הדירה לא בבעלותם, אבל נעימה, מוארת ומשקיפה לפארק הירקון. למשכירים לקח זמן למצוא שוכרים, ולבסוף בחרו בזוג הצעיר והמשכיל.
באותו יום עבדה נעמה מהבית. יש לה סידור עבודה גמיש כמה ימים במשרד, אחרים מוקדשים לניירת והיתר מול הלפטופ בסלון. היא התיישבה מול המחשב, פתחה מיילים, החלה להתעמק במשימות, ואז לפתע נשמע צלצול בדלת. היא הופתעה לא חיכתה לאף אחד. בפתח עמדה אימו של ניר יפה בן דוד.
“בוקר טוב,” אמרה נעמה, נבהלת קמעה.
“אני כאן בשביל לראות את הבן שלי. את עומדת שם? תכניסי אותי,” אמרה יפה מבלי לחכות להזמנה, פוסעת פנימה בביטחון.
“ניר לא בבית, הוא בעבודה.”
“לא משנה. אני אחכה,” קטע אותה יפה והחלה ללכת לכיוון המטבח.
“סליחה… עכשיו זמן העבודה שלי, יש לי פגישות בזום. אפשר להגיע בערב, כשתהיו שניכם?” השיבה נעמה באיפוק, נעמדת מולה.
יפה עיקמה את פיה, אך הסתובבה ויצאה. בערב ניר היה מופתע:
“אמא אמרה שלא הצעת לה אפילו כוס תה.”
“ניר, אתה בעצמך יודע כמה היא אוהבת לצוץ פתאום, כאילו הדירה שלה. אני עובדת מהבית, והיא דורשת יחס של אורחת בבית מלון. ותזכור איך התנהגה בדירה הקודמת,” הזכירה לו נעמה.
ניר משך בכתפיו:
“אמא תמיד תישאר כמו שהיא. הזמנתי אותה לצהריים בשבת, אולי ננסה לדבר על זה בשקט.”
נעמה הסכימה, אך הזכירה,
“חמישי זה יום ניקיונות, בראשון יש לנו יום הולדת של חברים. הכל צפוף בלו”ז.”
הארוחה בשבת עברה בלי דרמות. יפה התיישבה לשולחן, אכלה, אך לא ויתרה על הערות עוקצניות פה ושם.
“הדירה יקרה מדי. הייתם מוצאים משהו יותר זול בפתח תקווה. ולמה בכלל לשכור? להורים שלך יש בית ענק, לא מצאתם שם מקום? הייתם חוסכים ים של כסף.”
נעמה ענתה בשלווה:
“תשאל את ניר אם הוא רוצה לגור עם ההורים שלי.”
“בחיים לא,” התערב ניר. “אני צריך מרחב משלי.”
“אבל הדירה לא בבעלותכם!” הקשתה יפה.
“שנה שלמה היא שלנו. אנחנו משלמים, והיא מתאימה לנו,” השיב ניר בהחלטיות.
אז הציעה יפה:
“בואו תעברו אליי. שלושה חדרים, שפע של מקום.”
“לא, אמא. אנחנו מבקרים אחד את השני. לגור יחד לא מתאים, יש לנו הרגלים אחרים.”
בשבוע שאחריו שוב עבדה נעמה מהבית. ניר היה בעבודה, והיא נחה קצת בצהריים. לפתע התפשט בבית ריח של קפה טרי. נעמה הופתעה ניר לא בבית, מי הכין קפה? היא עטפה עצמה בחלוק, צעדה למטבח ונעצרה. יפה בן דוד ישבה בשקט, עם כוס קפה ופרוסת עוגה.
“איך נכנסת לפה?” שאלה נעמה בתקיפות.
“יש לי מפתח. ניר נתן לי. בכל זאת, זו הדירה שלו. ומה ששייך לו, גם שלי.”
“מאיפה יש לך מפתח?” לחשה נעמה בכעס.
“לקחתי בשבת. היו תלויים על הלוח. עכשיו הם איתי,” ענתה יפה בנונשלנטיות.
“אני אברר עם ניר. ועכשיו בבקשה תלכי, יש לי עוד הרבה עבודה.”
“לא הולכת לפני שאגיד את מה שיש לי בלב. מהיום הראשון לא אהבתי אותך. השם שלך מגוחך, אין לך משפחה אמידה מאחוריך. פעם ניר היה מביא לי חצי מהמשכורת שלו, היום נשארים לי שקלים בודדים. הכל הולך עלייך שכירות, מסעדות. ולמה לא ילדת לו עדיין ילדים? ובישול שלך גרוע אפילו מהקפיטריה!”
“סיימת?” שאלה נעמה בשקט. “אז תחזירי את המפתחות.”
“לא מחזירה.” יפה שלפה את התיק שלה, אך נעמה הקדימה, הפכה את התיק והוציאה את המפתחות.
“עכשיו תצאי.” אמרה בתקיפות.
“עוד תתחרטי על זה! כשתספרי לניר איך התנהגת לאימו, הוא לא יסכים לזה!” צעקה יפה, טרקה את הדלת והסתלקה.
בערב סיפרה נעמה לניר הכל. הוא הקשיב בשקט, חיבק אותה ואמר:
“אני אטפל בזה. צדקת לגמרי.”
נעמה לא בכתה. היא ידעה שלפעמים צריך לעמוד על שלך, גם מול משפחה, כי אם לא יעלו לך על הראש. כבוד עצמי לא מקבלים אותו קונים במעשים.
ומי שלומד להגן על גבולותיו, גם הופך את ביתו למקום בטוח באמת.
