“הביקור הלא צפוי של החמות: דרמת הצהריים בתל אביב”
“אני נכנסת לדירה של הבן שלי”: איך ביקור מפתיע של חמות אחת טרף את כל הקלפים
ירדן הסיעה את בעלה איל לעבודה, נתנה לו נשיקה על הלחי וסגרה אחריו את הדלת. החלטה של רגע חמש דקות מנוחה, למה לא? היום כבר היה ארוך: עבודה מהבית, כביסות, וסידורים בדירה שכורה בצפון תל אביב, שירדן ואיל עברו אליה אחרי החתונה. הם רק עכשיו חזרו מירח הדבש ברודוס ועדיין לא התרגלו לשגרת הפרקט בדירה. נכון, זו דירה בשכירות, לא דירה עם תווים מזהב אבל מה? מוארת, משופצת, וחלון שמשקיף על הפארק הירקון. בעלי הדירה, חיפשו חודשים דייירים, בסוף נפלו על הזוג הצעיר והמבטיח שלנו.
אותו יום ירדן עבדה מהבית. משטר העבודה שלה היה גמיש קצת מהמשרד, קצת ניירת, והשאר עם הלפטופ והקפה. בדיוק התיישבה לקרא מיילים, כשצלצול בדלת קטע את השקט. הפתעה: היא לא ציפתה לאורחים. מי עמדה בפתח? כמובן שושנה סיון, אמא של איל.
“שלום בוקר טוב”, מלמלה ירדן ונתנה קפיצה קטנה.
“אני כאן בשביל איל. מה יש לעמוד? תפתחי כבר,” סיננה שושנה וחצתה לתוך הדירה, כאילו היא ברוטשילד ולא ברחוב צדדי עם חניה כחול-לבן.
“איל בעבודה,” ניסתה ירדן בעדינות.
“לא משנה. אחכה,” קטעה אותה שושנה וכבר עשתה דרכה למטבח לבדוק מה יש בארונות.
“חכי רגע… אני בדיוק בשעות עבודה, יש לי זום והכול. אולי תחזרי בערב, כשאיל יחזור?” ניסתה ירדן לעצור את המבול.
שושנה עיקמה פרצוף, הסתובבה ועזבה. בערב, איל הגיע מופתע:
“אמא אמרה אפילו תה לא הצעת לה!”
“איל, אתה הרי יודע איך היא אוהבת להופיע פתאום כאילו הדירה שלה. ואני? בדיוק בעבודה, והיא רוצה יחס של צימר בגליל. נזכרת איך היא התנהגה בדירה הקודמת?”
איל משך בכתפיים.
“אמא לא תשתנה. הזמנתי אותה שוב לשבת לארוחת צהריים. בואי ניתן עוד צ’אנס ברוח טובה.”
ירדן הנהנה, אבל הזכירה לו
“יום שישי אני עושה ניקיונות, ראשון אנחנו אצל חברים ליום הולדת. יש סידור!”
ארוחת השבת עברה, באופן מפתיע, בשלום יחסי. שושנה ישבה בשקט, לעסה, אבל לא ויתרה על דקירה קטנה פה ושם.
“הדירה יקרה בטירוף. בפריפריה הייתם מוצאים בזול יותר. ולמה בכלל לשכור? ההורים של איל גרים בווילה, מה היה מזיק לעבור אליהם? הייתם חוסכים!”
ירדן לא התרגשה.
“תשאלי את איל אם הוא רוצה לעבור להורים שלי,” ענתה.
“אין מצב,” קפץ איל. “אני צריך מרחב משלי.”
“אבל הדירה לא שלכם!,” המשיכה שושנה.
“לעת עתה, לשנה, היא שלנו. אנחנו משלמים, והיא מתאימה לנו,” הצהיר איל, סוף פסוק.
שושנה לא ויתרה:
“תעבורו אליי לנוף ים. שלושה חדרים, מספיק לכולם.”
“אמא, ביקורים הדדיים זה מעולה. לגור ביחד? פחות.”
השבוע שאחרי ירדן שוב עבדה מהבית. איל בעבודה, ירדן נרדמה לרגע, כשלפתע, ריח של קפה טרי היכה באפה. רגע, איל בעבודה, מאיפה קפה? ירדן קמה, טרקה נעלי בית ונכנסה למטבח והנה שוב שושנה, יושבת לה עם עוגה וקפה.
“איך נכנסת לפה?” שאלה ירדן, הפעם בטון של מפקחת קומה.
“יש לי מפתח. איל נתן לי. הדירה בסוף שלו. מה ששייך לו ברור שגם שלי.”
“מאיפה יש לך מפתח?” נאנחה ירדן.
“מיום שבת. לקחתי מלוח המפתחות. והוא נשאר איתי, נקודה.”
“נברר עם איל. כרגע צריכה שתצאי, יש לי עבודה.”
“אני לא הולכת עד שאגיד מה שיש לי על הלב. את לא מצאה חן בעיניי מההתחלה. השם שלך מצחיק, המשפחה שלך לא באה עם נדל”ן! פעם איל היה מביא חצי משכורת לאמא, עכשיו זה שקל וחצי. הכול הולך עלייך שכירות, מסעדות, תלויה עליו. ילדים עדיין אין. ובישול? עדיף קייטרינג של ועד בית!”
“סיימת?” שאלה ירדן בשלווה. “אז תחזירי לי את המפתחות.”
“לא. לא מחזירה,” ניסתה שושנה להגיע לתיק, אבל ירדן קפצה הפכה אותו על השולחן מפתחות ביד.
“עכשיו, בבקשה תצאי,” אמרה ירדן.
“עוד תצטערי! איל יעיף אותך מהדירה כשהוא ישמע איך דיברת לאמא שלו!” צרחה שושנה, טרקה דלת ונעלמה.
בערב ירדן סיפרה לאיל הכל. הוא הקשיב, חיבק ואמר:
“אני אסדר את זה. ולגמרי את צודקת.”
לירדן לא ירדו דמעות. היא ידעה: כבוד צריך לשים במקום בזמן. אחרת יעלו לך על הראש גם אם זה משפחה.
