הספסל בחצר
יצחק בן-צבי יצא לחצר קצת אחרי אחת בצהריים. הלחץ ברקות הציק לואתמול סיים לאכול את שאריות הסלטים, והבוקר כבר פירק את החנוכייה וארז את הקישוטים. השקט בבית היה מוחלט. הוא משך כובע צמר לראשו, תחב את הטלפון לכיסו וירד במדרגות, נאחז במעקה כהרגלו.
צוהרי ינואר הותירו את החצר כמעט כתפאורה: השבילים נקיים מגשם, שלוליות לצד ערימות עלים, ואף אחד לא נראה מסביב. יצחק ניער את הספסל ליד הכניסה השנייה. שרידי גשם התייבשו על הקרשים. כאן היה נעים למחשבות, במיוחד כשהסביבה ריקהאפשר לשבת כמה דקות ולחזור הביתה.
“יש מקום לשכן?” שמע קול גברי.
יצחק הפנה את ראשו. גבר גבוה, במעיל כחול כהה, בסביבות החמישים וחמש. פניו נראו מוכרות בעמימות.
“תשב, בטח, יש מקום,” ענה, זז מעט. “מאיזו דירה אתה?”
“דירה ארבעים ושלוש, קומה שנייה. עברתי לפני שלושה שבועות. שמי חנן.”
“אני יצחק בן-צבי,” לחץ באופן אוטומטי את היד שהושטה לו. “ברוך הבא לפינה השקטה שלנו.”
חנן שלף חפיסת סיגריות.
“מפריע לך?”
“תעשן בשמחה.”
יצחק כבר לא עישן עשר שנים, אבל ריח הטבק העלה אצלו זיכרונות מהמערכת של העיתון המקומי, שם עבד רוב חייו. הוא חש לפתע דחף לשאוף את העשן, אך הדף אותו במהרה.
“חי כאן הרבה זמן?” שאל חנן.
“משמונים ושבע. אז הכול פה היה חדש.”
“אני דווקא עבדתי ליד, בהיכל התרבות שקלון. כטכנאי סאונד.”
יצחק התרומם קצת בהפתעה:
“אצל אלי רון?”
“בדיוק! מאיפה אתה מכיר אותו?”
“כתבתי עליו כתבה פעם. באירוע יום הולדת עשרים להיכל, ב-שמונים ותשע. זוכר כשהופיעה להקת ‘אלול’?”
“אני מסוגל לשחזר לך את כל ההופעה הזאת!” חנן חייך. “אז גררנו רמקול ענק, הספק עשן…”
השיחה זרמה מעצמה. שמות צפו, סיפורים שובבים ולעיתים מרירים. יצחק תפס עצמו חושב שחייב כבר לחזור הביתה, אך כל פעם אשר צץ זיכרון חדש: נגנים, ציוד, סיפורים מאחורי הקלעים.
הוא כבר לא הורגל בשיחות ארוכות. בשנים האחרונות כתב רק דחופים, וכשיצא לפנסיה הסתגר עוד יותר. שכנע את עצמו שכך נוחבלי חובות, בלי תלות. אבל עכשיו הרגיש שמשהו בו נמס בחזה.
“תשמע,” חנן כיבה סיגריה שלישית, “יש לי בבית ארכיון שלם. פוסטרים, תמונות. וקלטות שהקלטתי בעצמי מהופעות. בא לך לראות?”
מה לי ולזה, חלף אצל יצחק. תתחייב לבוא, לפגוש, אולי יתחיל להתעקש על חברות שכונתיתהסדר הקבוע יתערער. מה כבר אני אגלה שם חדש?
“למה לא, אפשר להציץ,” ענה. “מתי?”
“מתי שנוח לך. מתאים לך מחר בחמש? בדיוק אחזור מהעבודה.”
“בסדר,” שלף יצחק את הטלפון, פתח אנשי קשר. “תרשום את המספר. אם יהיה שינוינדבר בטלפון.”
בערב התקשה להירדם. הריץ בראש את השיחה, נזכר בפרטים של אותם ימים. כמה פעמים כמעט התקשר לבטל, להמציא תירוץ. לא ביטל.
בבוקר התעורר מצלצול. על המסך הופיע “חנן, שכן”.
“עדיין בעניין?” קולו של חנן לא היה בטוח.
“כן,” ענה יצחק. “בחמש אני אצלך.”
