אני אוכיח שאני יכולה לבד.
אז הנה כשהבעל שלי, יואב, החליט להטיח לי בפרצוף: “חן, אני מסתדר יופי בלעדייך, אבל את לא שורדת בלעדיי!”, הרגשתי כאילו הרגליים נשמטו מתחתיי. לא סתם מעליב זאת הייתה הצהרת מלחמה, ועוד ישירות אל הלב. באמת נראה לו שאני תלויה בו? שבלעדיו אני מתפרקת? בסדר גמור, אדוני נראה מה תפגוש! מאותו רגע החלטתי: די להיות ה’צמודה של יואב’. מצאתי לי מיידי עבודת ערב לא כדי להרשים אותו, אלא כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לדאוג לעצמי. שיבין לא רק שאשרד, אני עוד אהיה חזקה פי כמה ממה שהוא אי פעם תיאר לעצמו.
אני ויואב נשואים כבר שמונה שנים. הוא תמיד היה “ראש המשפחה”: הביא את הכסף, קיבל את כל ההחלטות, ועשה טובה שהוא מסביר לי מה לעשות ואיך. לפני שהתחתנו עבדתי כפקידת קבלה במכון יופי בתל אביב, אבל אחרי החתונה יואב לחץ שאעזוב: “חן, למה שתסבלי? אני מביא מספיק הביתה.” בהתחלה חשבתי שהוא דואג, אבל בהמשך הבנתי זה שליטה. הוא החליט מה אלבש, עם מי אפגש, ואפילו איך אסדר את החביתה. לאט לאט התרסקתי לתוך תפקיד של עקרת בית שכל כולה בשירות הגבר. ואחרי ריב נוסף, כשירד לי על הראש: “בלעדי את כלום!” זה כבר גמר אותי. זה שרף עמוק.
הריב בכלל התחיל מדבר שטות רק רציתי סוף שבוע אצל חברה שלי, הוא ענה: “חן, את נשארת פה, מי יבשל אם תלכי?” עניתי, “יואב, אני לא השפית הפרטית שלך!” ואז זה בא המשפט הקטלני. עמדתי שם, בהלם, והוא פשוט הלך לסלון כאילו כלום. אבל בשבילי זה היה רגע המפנה. כל הלילה הסתובבתי ולא הצלחתי לישון, העליתי בראש כל מילה שלו. אולי אני באמת לא אצליח לבד? ואז פתאום, מתוך העצב עלה בי כעס. יואב, חכה רגע, אני עוד אראה לך מי כאן חלשה.
למחרת בבוקר, פעלתי. התקשרתי ליעלה, החברה הטובה שלי שעובדת בבית קפה ברמת גן, שאלתי אם יש עבודה. היא הופתעה: “חן, שנים לא עבדת! מה נזכרת?” אמרתי לה: “רק כדי להוכיח שיש לי את זה.” שבוע אחרי זה כבר סחבתי מגשים ומילאתי קפה לסועדים עצבניים לא בדיוק העבודה של חיי, אבל מזומן משלי, עצמאות קטנה משלי. כשהגיע המשכורת הראשונה, לא הרבה בכל זאת, משרה חלקית בשכר מינימום כמעט הזלתי דמעה מהתרגשות. אני, חן, האפסית כהגדרת יואב, הרווחתי לבד!
כמובן, יואב רק חייך בזלזול: “על זה את עובדת? מה, בשביל כמה שקלים? זה מגוחך.” מגוחך? עניתי: “בוא נראה מי יצחק בסוף, כשתראה אותי עומדת על הרגליים.” מבחינתו, תנחשו, הייתי אמורה לוותר תוך שבוע. אבל נשארתי. זה לא קל, אבל כל יום נהייתי קצת יותר חזקה. התחלתי אפילו לשים קצת כסף בצד עדיין לא הרבה, אבל יש לי ‘קו חירות’. מתכננת בעתיד אולי ללמוד מניקור או הנהלת חשבונות. עוד לא החלטתי, אבל דבר אחד בטוח: אין מצב שאני חוזרת להיות חן של פעם, זו שחיה בצל של יואב.
אמא שלי רק נאנחה: “חן, למה כל זה? דברי עם יואב, תעשו שלום.” שלום? אני לא חוזרת לשקט המדומה שבעלי העליב אותי בו פעם אחר פעם! יעלה, לעומת זאת, עודדה בכל הכוח: “איזה תותחית! תראי לו מה זה!” בזכותה היה לי כוח להמשיך. למרות, מודה, בערבים מסוימים, כשהייתי גמורה מהעבודה ויואב עשה לי פרצוף של בונקר, חשבתי: ואם יואב צדק? אולי באמת לא אצליח להסתדר לבד? אבל נזכרתי בנאום שלו והיה לי ברור: אני חייבת, הפעם בשבילי. לא בשבילו.
עברו חודשיים, ואני מרגישה שינוים אמיתיים. אפילו רזיתי (פחות לחמניות מהשעמום בבית, מי האמין שזה אפשרי?), ובעיקר למדתי להגיד “לא” לא רק ללקוחות מעצבנים, גם ליואב. הוא מרגיש את זה. בפעם האחרונה כשצעק: “חן, אני רעב, תכיני משהו!” עניתי: “יואב, אני עייפה מהעבודה, בוא נזמין פיצה.” הוא נאלם. אפשר לראות עליו שהוא מתחיל להבין אני כבר לא חן של פעם. ואני? סופסוף מתחילה להכיר מי אני באמת.
לפעמים אני תוהה איך זה היה מרגיש לשמוע ממנו “חן, הייתי לא בסדר.” אבל יואב? הוא לא מוכן להודות שטעה. הוא מחכה שאני ‘אחזור לעצמי’ שאחזור להיות האישה המושלמת. רק שזה כבר לא יקרה. העבודה הזו היא רק ההתחלה. בסוף, רוצה דירה משלי, עבודה משלי, חיים משלי. ואם לו נדמה שבלעדיו אני מתרסקת שיצפה בי עפה באוויר. ואם ירצה יום אחד ללכת? היום, סוף סוף, אני כבר יודעת אני שורדת. כי אני חן הרבה יותר חזקה ממה שמישהו כאן דמיין.
