תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה עבר עליי עם בעלי, איתן, במשך כל כך הרבה שנים… כשהתחתנתי איתו, באמת האמנתי שמקומה של האהבה והכבוד הוא בלב של כל זוגיות. אבל את יודעת איך זה… לאט לאט שמתי לב שהוא מתחיל לזלזל. הכול התחיל עם זה שהוא כבר לא מחמיא לי על הבישולים, הפסיק לשים לב לאיך שבית שלנו חמים ונעים, והתחיל כל הזמן להשתלח ולהעיר לי הערות עוקצניות.
הכי גרוע היה בארוחות שישי אצל ההורים שלו או אצלי, כשכל המשפחה מסביב. הוא היה מספר סיפורים על “הפדיחות” שלי, צוחק עליי מול כולם, ואף אחד לא מבין שזה פוגע בי. אפילו הילדים שלנו ישבו שם והקשיבו כשהוא מספר איך “אני בלי העצות הטובות שלו לא הייתי מספיקה בחיים”.
החזקתי מעמד, באמת, שנים. חייכתי, עברתי הלאה, שכנעתי את עצמי “ככה זה, הוא פשוט ציני לא מתכוון באמת”. אבל אז, ביום ההולדת ה-20 לנישואים שלנו, כינסנו את כל החבורה, ולשולחן החגיגה הוא פשוט שבר אותי. הוא אמר מול כולם שאני נזקקת לו לכל דבר, ושבלעדיו אני אבודה. כולם צחקו, ורק אני ישבתי שם והרגשתי שמחוץ נשבר.
באותו לילה, כשהילדים כבר נרדמו, נשכבתי במיטה בחושך והבנתי שאני לא מוכנה לחיות ככה יותר. החלטתי שאחזיר לו אבל לא בצורה דרמטית של צעקות, אלא במשהו מתוחכם, אלגנטי והכי חשוב בדרך שלי.
התחלתי להשקיע בעצמי. נרשמתי לסדנת ציור במתנ”ס, חזרתי למכון כושר, והכי חשוב המשכתי לבשל לו את מה שהוא הכי אוהב, רק שבכוונה קלקלתי משהו קטן כל פעם. הלזניה הפכה למלוחה מדי, הקפה של הבוקר יצא דלוח, והחולצות שלו כבר לא היו מגוהצות כמו פעם. הוא כל הזמן התלונן ואני? רק חייכתי, ואמרתי בנימוס “אויש, מותק, אני פשוט עייפה מהכל”.
האמת? התחלתי לצאת יותר טיולים עם חברות, ערב בירה בבר עם השכנות, שיעורי פילאטיס בערב. איתן, שתמיד ראה בי סתם עקרת בית, פתאום לא הבין מה קורה איך זה שאני בטוחה בעצמי, מקרינה אור, ובכלל לא תלויה בו.
אבל הקצבתי את המכה האמיתית ליום הולדת שלו. ארגנתי לו חגיגה גדולה במסעדה על חוף הים בתל אביב, עם כל החברים והמשפחה. באמצע הארוחה, כשהגיע הזמן שלי לנאום במקום להחמיא או להלל סיפרתי בדיחות עליו. סיפורים על כל הפדיחות שהוא עשה, איך הוא שכח פעם את האוטו פתוח, איך התבלבל ברישום הילדים לבית ספר, והכל עם חיוך נעים. כולם התפוצצו מצחוק, אבל הוא ישב שם, פנים אדומות, והידיים שלו קפוצות מתחת השולחן.
אחרי זה, איתן לא דיבר איתי כמה ימים. ראיתי בעיניים שלו שהוא הבין אני כבר לא אותה אישה שהכיר. הוא ניסה לחזור למה שהיה פעם, אבל אני כבר הגנתי על עצמי. למדתי להעריך את עצמי ולא נתתי לו לדרוך עליי שוב.
ופתאום, שמתי לב שהוא משתנה הפסיק לרדת עליי ליד המשפחה, התחיל לעזור בבית ואפילו הודה לי “השתנית. אני לא יודע איך לעכל את זה…”
רק חייכתי, המשכתי לחיות את החיים החדשים שלי. לפעמים, נקמה אמיתית היא לא הרס, אלא שינוי פנימי. בסוף זה מה שגורם לאחרים לכבד אותך באמת.
