חורף 1987 היה מהחורים ההם שלא זוכרים בהם את המעלות, אלא את התורים—השלג היה כבד, אבל העיר הקדימה אותו. באלף חמש בבוקר, מול המכולת השכונתית, האורות עוד כבויים וכבר יש תור. לא ידעו מה יביאו—מישהו שמע שיהיה בשר וחלב. אנשים הגיעו עם בקבוקים ריקים בשקיות, מעילים עבים ופנים עייפות, עומדים אחד אחרי השני ללא חיפזון, כאילו זו דרכם מאז ומתמיד. מריה הייתה שישית בתור, בת 38, עובדת במפעל בגדים, קמה בארבע וחצי והשאירה בבית בעל ישן בתקווה שיהיה היום משהו נוסף לאכול. התור גדל מיד, רשימות נכתבות על פיסות נייר, אחד שומר זיכרון, אחר רץ הביתה וחוזר, תה מועבר מתוך תרמוס, בדיחות קצרות של הישרדות, אף אחד לא מתלונן בקול רם—זה לא עוזר. ואז, במרכז התור, מריה רואה את גברת ולריה—קטנטונת, מטפחת קשורה מתחת לסנטר, מעיל דק מידי לקור, רועדת ביד אחת עם שקית. מריה מזהה אותה—שכנה משני בניינים, התאלמנה לפני חודשיים, מאז בקושי יוצאת מהבית. היא עומדת ביציבות בקור, לא מדברת, מבטה מושפל. -“גברת ולריה!” קוראת מריה. ולריה מרימה ראש, מחייכת חלש. מריה מביטה על מקומה בתור—חמישה-עשר, ואז שוב בגברת ולריה—”בואי קדימה, תקחי את המקום שלי, אין מה לעמוד בקור הזה.” הגברת מתנגדת, אך מריה כבר מפנה לה מקום. כולם מבינים בלי מילה. -“תני לה, מותק,” לוחש מישהו. התור מתקדם לאט. כשיוצאת הבשורה—חלב וביצים יספיקו רק ל-12 הראשונים—מריה מבינה שלא תספיק לקנות, אבל שמחה שלפחות גברת ולריה לא תלך בידיים ריקות. -“תחזרי קדימה,” צועקת ולריה, “אני לא צריכה הרבה, את לא יכולה ללכת בלי כלום.” -“עזבי, גברת ולריה, בכיף נתתי את המקום, איכשהו אסתדר.” -“ילדה שלי, תחזרי, אני הולכת.” אנשים מביטים בהן בפליאה, כי לעשות טוב כשאתה רעב זו כבר תופעה נדירה. מריה מתקרבת, תופסת אותה בזרוע: “אל תלכי לשום מקום, אנחנו עומדות ביחד, ונחלק מה שייתנו—רק אל תלכי ריקה.” הגברת שותקת, מהנהנת. הן עומדות מחובקות, שתי דמויות קטנות, צמודות זו לזו בקור העז. כשהן מגיעות לדלפק, נשארה רק מנה אחת—חלב, כמה ביצים, חתיכת בשר—”נחלק,” אומרת מריה מיד. המוכרת מביטה בהן, שולפת מתחת לדלפק בקבוק חלב נוסף שהוחבא “למקרה הצורך”, מחלקת את הבשר לשתיים וקושרת היטב את השקיות—”כך עדיף, שיגיע לשתיכן.” מריה רצתה לומר משהו, לא הצליחה. גברת ולריה מלמלת ברכה שהולכת לאיבוד ברעש. המוכרת מסמנת להן לצאת—”הספיק לכן קור להיום.” הן יוצאות, שלג דק יורד, התור מתפזר, מי שראה את הסצנה לא שכח. הסיפור הזה לא מוכר לכולם—הוא נשאר בין אלו שעמדו שם אי-אז בחורף בתור למכולת. הוא עבר מפה לאוזן: “אתה יודע מה קרה פעם בתור?” ככה מתחילות האגדות—לא כדבר גדול, רק זיכרון. כי אז, התורים לא היו רק על אוכל, אלא על בני אדם—כיצד מזהים אחד את השני בעיניים, שומרים מקום, מפנים לאדם חלש או עייף, ומצליחים להחזיק משהו שנראה כמו שפיות מתוך המעט שיש. סיפורן של מריה וגברת ולריה הוא רק אחד מני רבים—דברים כאלו קרו מול מכולות רבות, בבקרים קרים רבים. לא כולם נגמרו בטוב, אבל היה בהם די כדי להיקלט בזיכרון. כי לפעמים, גם כשכל השאר נגמר, הדבר היחיד שנשאר זה האנושיות. אם הסיפור העלה בכם זיכרון, נשמח לשמוע בתגובות—יש סיפורים שכל מה שהם מבקשים הוא להמשיך הלאה. 🙏

החורף של 1987 היה אחד מאותם חורפים שאנשים לא זוכרים כמה מעלות היו, אלא כמה תורים נוצרו בכל פינה. שלג ירד בשפע, אבל העיר תמיד התעוררה מוקדם ממנו. בחמש בבוקר, מול המכולת השכונתית, האורות עוד כבויים אבל התור כבר התגבש.

לא באמת ידעו מה עומד להגיע. מישהו שמע שאולי יכניסו בסוף בשר וחלב. אנשים באו, עם בקבוקים ריקים בשקיות, מעילים עבים ופנים עייפות. הם נעמדו אחד אחרי השני, בלי דחיפות, כאילו זו המשמרת הרגילה שלהם בכל בוקר.

יעל הייתה השישית בתור. בת 38, עובדת במפעל טקסטיל בעיר. השעון המעורר צלצל לה בארבע וחצי, קפה שחור שתתה בשקט מוחלט ויצאה מהבניין בלי להעיר אף אחד. בעלה נשאר בבית, ישן, מקווה שאולי הפעם יהיה משהו נוסף לשים על השולחן.

התור תפח תוך דקות. מישהו חילק דפים קטנים למספרים. אחד זכר למי שייך כל מספר. אחרים הספיקו לקפוץ הביתה ולחזור. חליטה חולקה בין עמדות, בדיחות יובש קצרות הולבשו על כל שתיקה. אף אחד לא התלונן בקול רם למי יש כוח אחרי לילה שכזה.

באיזשהו שלב, באמצע התור, יעל הבחינה בה.

היא עמדה קצת מאחור, קרובה לקיר האבן של הבניין, נשענת על הבטון הקר. קטנה, מטפחת דקה קשורה חזק מתחת לסנטר, מעיל סמרטוט ישן ולא מספיק לחורף הירושלמי. היא רעדה, השקית תלויה רפוי מהיד.

זו הייתה דודה עפרה.

יעל זיהתה אותה מיד. היא גרה בשני בניינים לידה. התאלמנה לפני חודשיים מאז בקושי ראו אותה מחוץ לבית. עכשיו עמדה שם, לבד, שותקת, עיניה באדמה.

״דודה עפרה!״ קראה יעל.

הזקנה הרימה את הראש בכבדות, כאילו לא ציפתה שמישהו יפנה אליה. כשזיהתה את יעל, עלה חיוך דק על פניה.

יעל הציצה אל מקומה בתור חמישה-עשר במספר. שוב סקרה את עפרה.

״בואי, דודה, תעמדי במקומי. קור כזה לא בשבילך.״

עפרה ניסתה למחות, אבל יעל כבר פינתה מקום. האנשים סביב הבינו מיד; מישהו מלמל, ״תני לדודה״. עפרה תפסה את המקום של יעל, ויעל הלכה לסוף התור.

עוד כמעט ארבעים דקות עברו. התור נע בעצלתיים. כשהמכולת סוף-סוף נפתחה, ההודעה צצה רק השתיים-עשרה הראשונות יקבלו חלב וביצים.

יעל הבינה מיד היא לא תספיק היום לכלום. אבל שמחה שלפחות עפרה, הזקנה שהקדימה אותה בתור, לא תחזור בידיים ריקות.

״למה את הולכת? תחזרי, זה היה המקום שלך. אני כבר מבוגרת, לא צריכה הרבה,״ קראה עפרה.

״אין צורך, דודה, נתתי לך מהלב. אסתדר עד שיביאו שוב,״ השיבה יעל בנועם.

״ילדה, בואי, קחי את המקום. אני כבר לא יכולה לעמוד,״ חזרה עפרה והפצירה.

מי שעמד בתור הביטו בהן בפליאה ובהערכה. קשה לעשות חסד כשהבטן מקרקרת, והיום זה כמעט ולא קורה. יעל ניגשה אל עפרה, אחזה בזרועה בעדינות ואמרה:

״דודה, אל תלכי לשום מקום. נעמוד יחד, ואז נחלק מה שיתנו. רק אל תעזבי בידיים ריקות.״

עפרה הנהנה. הן עמדו קרוב, מנסות להתחמם זו מזו, מחוברות בזרועות ברעד של בוקר קר בראשון לציון. התור התקדם.

כשהתקרבו לדלפק, כל מה שנשאר היה מנה אחת: בקבוק חלב, כמה ביצים וחתיכת בשר. יעל אמרה:

״נחלק.״

המוכרת הביטה בהן ידיהן האדומות, הדרך שבה עפרה נשענת על יעל, השקט הכבד. היא הניחה רגע את המאזניים, סגרה חצי את התריס, שלפה מתחת לדלפק עוד בקבוק חלב מוסתר, שמרה למקרה חירום. בלי מילה, תחבה אותו לשקית.

אחר כך חתכה את הבשר, חילקה לשניים, קשרה חזק את השקיות כל אחת בנפרד.

״יותר טוב ככה. שתיכן תקבלו,״ אמרה בשקט.

יעל רצתה להגיד תודה, אך נקודה נחנקה בגרונה. דודה עפרה הרכינה ראש ולחשה, ״שה׳ ייתן לך בריאות״, וזה נבלע ברעש החנות.

המוכרת רק רימזה בידה ״לכו כבר, מספיק קפאתן.״

יצאנו החוצה, ולא הבטנו אחורה. שלג דק ירד. התור הלך והצטמצם. אף אחד מהצופים לא דיבר, אבל כולם זכרו.

הסיפור הזה לא התפשט לעולם גדול. נשאר בין אותם שהיו שם, בבוקר חורפי מול מכולת שכונתית. הגיע ישר למי שהיה צריך לדעת שיש ימי חסד קטנים, גם כשלא מעיזים לומר את זה בקול.

אחר כך סיפרו את זה בשקט. ״זוכר מה קרה פעם בתור?״ ככה מתחילות האגדות היומיומיות. אף אחד לא עושה עניין; זה פשוט עוד זיכרון.

כי באותם ימים, תור לא היה רק על אוכל היה על אנשים. על להכיר זה את זה בעיניים עייפות, לשמור מקום אחד לשני, לפנות קדימה לטובת מי שמתקשה. מהמעט שנשאר, הרכבנו שגרה.

הסיפור של יעל ודודה עפרה הוא רק אחד מני רבים. דברים דומים קרו מול עשרות מכולות במאות בקרים קפואים בישראל. לא לכל הסיפורים יש סוף טוב, אבל היו מספיק כאלו שנשארו בלב.

כי לפעמים, בתוך החוסר והמצוקה, הדבר היחידי שלא נגמר זו האנושיות.

אם הסיפור הזה העיר אצלך זיכרון, שתף אותנו בתגובות. יש סיפורים שהדבר היחיד שהם צריכים זה לעבור הלאה.