אביב 1992. בעיירה קטנה בדרום ישראל, לא רחוק מבאר שבע, ישבתי כמעט כל יום על ספסל מול תחנת הרכבת. לא קיבצנתי. לא דיברתי עם איש. בסך הכול ישבתי שם, עם תיק בד קטן לרגליי ומבטי נעוץ בקווים של המסילות.
שמי היה מאיר. עבדתי בעבר כנהג קטר ברכבת ישראל, עד התקופה שלפני אוסלו, עת הצמצומים והפיטורים השקטים. המפעל נסגר, הרכבות התמעטו, ואנשים כמוני נשארו מאחור, מחוץ למסילה. הייתי בן חמישים וארבע ושתקתי שתיקה שמכבידה על הריאות.
כמו פעם הייתי קם ומגיע לתחנה בשמונה בדיוק, כאילו המשמרת לא הסתיימה מעולם. ישבתי עד הצהריים ואז הייתי הולך. האנשים הכירו אותי מהנוף. “זה שעבד פעם ברכבת”. איש לא פנה, אף אחד לא שאל.
יום אחד, התיישב לידי בחור צעיר, אולי בן תשע עשרה. על גבו ילקוט מרופט ובידו נייר מקומט. הביט רבות בשעון, רעד מהתרגשות או אולי מרעב לא ברור לי.
– יש רכבת לתל אביב? שאל מבלי להסתכל עליי.
– בארבע פחות רבע, עניתי מיד, כמו מתוך הרגל.
הוא נשם עמוק. סיפר לי שהתקבל לאוניברסיטה, וקיווה לקנות כרטיס מכסף שחסך מהמושב. לא הספיק. לא רצה לשוב הביתה. “הבטחתי להורים שאצליח,” סיכם בלחישה.
לא הגבתי. קמתי, לקחתי את התיק שלי, ועזבתי. הצעיר הביט ברצפה, כנראה בטוח שדיבר לשווא.
כעבור עשר דקות שבתי והנחתי על הספסל שלידו תעודת עובד רכבת ישנה וכמה שטרות של שקלים.
– אני כבר לא צריך את זה, אמרתי. אני הגעתי לאן שצריך. אתה עוד בדרך.
הוא ניסה לסרב. פלט שלא נכון לקבל, שזה לא מוצדק. הרמתי יד לעצור אותו.
– כשתהיה אדם גדול תלמד לעזור למישהו אחר. זה כל הסיפור.
הרכבת יצאה מהתחנה. הבחור עלה אליה. אני חזרתי לבוקר הבא אל אותו ספסל, אותה שעה. אבל לא ישבתי שם הרבה זמן.
חלפו כמה חודשים. בוקר אחד, שוב התיישב לידי מישהו מוכר. היה זה אותו צעיר. רזה יותר, עייף אך מחייך.
– עברתי שנה, אמר. וגם מצאתי עבודה. באתי להחזיר לך.
הנהנתי וחייכתי בפעם הראשונה מזה זמן ארוך.
– שמור עליהם, אמרתי. שלא תעצור את השרשרת.
השנים חלפו. אינני שבתי עוד אל התחנה.
כעבור עשור, הבחור ההוא כבר לא היה בחור. הייתה לו משרה קבועה, משפחה מתחילה וחיים יציבים עם כל הקשיים, אבל תפקד. בגעגוע חזר לעיר הולדתו לכמה ימים. התחנה נראתה דומה, גם הספסלים, רק האנשים התחלפו.
אחר הצהריים אחד, נעצר מול המבנה ובאינסטינקט שאל על אותו גבר שפעם היה יושב יומיום על הספסל.
– מאיר? שאל מישהו. קרה לו תאונה. לפני שנתיים. רכב פגע. נקטעה לו הרגל. אשתו מטפלת בו בבית.
מיד הרגשתי את הלב מתכווץ. לא שאלתי דבר נוסף. לקחתי את הכתובת ונסעתי לשם.
מאיר גר עכשיו בדירה קטנה בבניין ישן, קומה שנייה. המיטה הוצבה סמוך לחלון. אשתו, אותה אשה שקטה מהתחנה שפגשתי לפעמים, הביטה בי ארוכות ואז חייכה ויצאה.
– חזרת, אמר מאיר אחרי כמה שניות. זיהיתי אותך. אתה נעשה אדם.
הוא היה רזה, שערו הלבין לגמרי, אך עיניו נותרו בהירות ושקטות.
דיברנו רבות. על רכבות, על החיים, על שטויות קטנות. פתאום משך בכתפיים והעלה חיוך.
– אחרי חיים שלמים בין רכבות, בסוף דווקא רכב פרטי פגע בי. כזה מזל יש לאדם.
צחק. צחוק קצר, אמיתי. כאילו גם זה לא שבר אותו.
עזבתי אותו עם גוש בגרון והחלטה ברורה. בימים הבאים ביררתי, דיברתי, הסתובבתי לא הסברתי לאיש למה.
כששבתי, מאיר היה בדירה לבד. דחפתי פנימה כסא גלגלים חדש. בתיק מאחור החבאתי מעטפה עם שטרות שקלים.
– מה זה צריך להיות? שאל מופתע.
– כמו שאתה עזרת לי להגיע לאוניברסיטה, כך אני עוזר לך לנסוע היום. זה מה שיכולתי.
מאיר הרים ידיים, רצה לומר משהו, אך הנהנתי אליו והזכרתי:
– בשביל לא לשבור את השרשרת, זוכר? עכשיו התור שלי.
מאיר לא אמר מילה. רק הנהן ולחץ את ידי בחוזקה.
בעולם שלנו, הרבה דברים הולכים לאיבוד שנים, אנשים, רכבות. אבל לפעמים המעשים חוזרים, לא כחוב כחלק משרשרת. כל עוד לא נשבור את שרשרת החסד, מה שנעביר הלאה יגיע, אולי לא אלינו, אלא בדיוק למי שצריך.
אם חווית או ראית מעשה טוב שלא שבר את השרשרת, העבר אותו הלאה. אלה הסיפורים שיכולים לקרב בינינו.
אהבתם? תגיבו, תשתפו כך השרשרת תמשיך. כי ברגע ההוא, כשיצאתי לרחוב, שמעתי פתאום רכבת חולפת, אי שם במרחק. הקטר שרק בקול, כמו קריאה עתיקה ומוכרת. עמדתי בשקט, עיניי נעוצות במסילה מעבר לשדה, וידעתי: המסלול שלי ושל מאיר אולי שינה כיוון, אבל המסילה עצמה זו שמוליכה לבני אדם אף פעם לא באמת נגמרת.
והנה, ביד אחת אחזתי בזיכרון, ובשנייה בתקווה חדשה. כי כל עוד יש מי שיעביר את הטוב הלאה, אפשר להיות בטוחים שתמיד תימצא תחנה שבה מישהו ממתין בציפיה, תיק לצידו, ולב פתוח לעוד התחלה.
