סליחה, אמא, עדיף שלא תבואי אלינו עכשיו, טוב? אמרה לי בתי בשקט, כמעט באגביות, בזמן שנעלה את הסניקרס במסדרון. תודה על הכל, באמת, אבל כרגע… כרגע עדיף שתישארי בבית, תנוחי.
כבר החזקתי את התיק, מתארגנת ללבוש את המעיל, מוכנה לנסוע כמו תמיד לנכדה שלי, בזמן שבתי הולכת לשיעור פילאטיס. הכול היה רגיל כל כך אני מגיעה, שומרת, וחוזרת אחר כך לדירת החדר הקטנה שלי. אבל היום היה שונה. עמדתי שם קפואה, אחרי המילים הללו.
מה קרה פה? עשיתי משהו לא נכון? שמתי את התינוקת הפוך בעריסה? הלבשתי לה בגד גוף שלא מתאים? האכלתי אותה שלא בזמנה? או אולי בכלל לא הסתכלתי עליה כמו שצריך?
אבל לא, זה היה הרבה יותר פשוט וכואב.
זה קשור בחמי וחמותה. עשירים, בעלי השפעה, אנשים שמכירים את כל מי שצריך, פתאום החליטו שהם מגיעים “לבקר” את הנכדה כמעט מדי יום. בפנים רציניות הם פותחים מתנות, מתיישבים בסלון ליד השולחן שהם עצמם קנו לזוג הצעיר. גם את הדירה נתנו להם מתנה.
הריהוט, התה הכל מהם. הם מביאים תיבת תה יוקרתי, פותחים אותה, מתחברים לכל פינה בבית, והנכדה, כנראה, הפכה פתאום להיות “שלהם”. ואני… אני מיותרת.
אני, פקידת רכבת עם שלושים שנות ותק, אישה פשוטה, בלי תארים זוהרים, בלי תכשיטים, בלי בגדים יוקרתיים או איפור אופנתי.
תסתכלי על עצמך, אמא, אמרה בתי. השמנת. כל השיער שלך הלבין. את נראית… מוזנחת. הסוודרים האלו, חסרי טעם. ואת מריחה כמו מסילת רכבת. את מבינה?
שתקתי. מה כבר יכולתי לענות?
כשהלכה, נעמדתי מול המראה. כן, שם במראה הייתה אישה עם עיניים עייפות, קמטוטים מסביב לפה, סוודר רחב ושוקע, ולחיים עגולות שסומקו ממבוכה. הבחילה העצמית היכתה בי כמו מבול ביום קיץ פתאומי. יצאתי החוצה, לקחת אוויר, להירגע, והרגשתי את הגרון נחנק והדמעות עולות לי לעיניים. דמעות חמות ומרות זלגו על הלחיים.
אחר כך חזרתי לדירה הקטנה שלי דירת סטודיו בפאתי העיר. התיישבתי על הספה ושלפתי את הטלפון הישן, שבו נשמרו כל התמונות. שם בתי ילדה קטנה עם סרט בשיער ביום הראשון בכיתה א’. התמונות מהשחרור מהצבא, מהחופה, והנה הנכדה מחייכת בעריסה שלה.
כל החיים שלי שם בתמונות. כל מה שחייתי למענו. כל מה שנאבקתי עבורו. ועכשיו, כשאומרים לי “אל תבואי”, כנראה כך זה צריך להיות. הזמן שלי עבר. שיחקתי את תפקידי. עכשיו הזמן לא להפריע, לא להכביד. לא להעיק בחיצוניותי הכבדה. כשיהיו צריכים אותי יקראו לי. אולי יום אחד יקראו.
עבר זמן. יום אחד, צלצול טלפון.
אמא… קולה נשמע חנוק. את יכולה לבוא? המטפלת הלכה, ההורים של בעלי… טוב, הראו את הצד הכי פחות נעים שלהם. ועומר הלך עם חברים, אני לבד.
שקטתי רגע. עניתי בשלווה:
מצטערת, יקרה שלי. עכשיו אני לא יכולה. אני צריכה לטפל בעצמי. להיות “ראויה”, כמו שאמרת. ואם אזמין אותי אולי אבוא.
ניתקתי וחייכתי, לראשונה זה זמן רב. חיוך עצוב, אבל מלא גאווה.
