הלכתי הערב מביתו של בני והשארתי מאחור תבשיל בקר שעדיין מעלה אדים על השולחן וסינר מקומט על הרצפה. לא הפסקתי להיות סבתא. הפסקתי להיות שקופה בתוך המשפחה שלי.
שמי גילה. אני בת שישים ושמונה, ובשלוש השנים האחרונות ניהלתי בשקט את הבית של בני רוני, מבלי לקבל שכר, מחמאה או אפילו הפסקה. אני ה”כפר” שכולם מדברים עליו בנוסטלגיה, אבל בעולם של היום, מצפים מהזקנים לסחוב הכל בדממה וללא תלונות.
אני באה מעידן שבו ברכיים פצועות היו חלק מהילדות, וכשהפנסים ברחובות נדלקו היה סימן שצריך לחזור הביתה. כשגידלתי את רוני, ארוחת ערב התנהלה בדיוק בשעה שש. אכלת מה שהיה או שהיית צריך לחכות לבוקר. לא היו אצלנו סדנאות רגשיות היה לנו אחריות. זה לא היה מושלם, אבל זה גידל ילדים שידעו להתמודד עם אי-נוחות, לכבד מאמץ ולעמוד על הרגליים שלהם.
הכלה שלי, הדס, אינה רעה. היא אמא מסורה שאוהבת בעוצמה את בנה, עוז. אבל היא מפחדת מהתוויות על אוכל, מלעשות את ה”דבר הלא נכון”, מלפגוע בייחודיות שלו, משיפוטיות של זרים ברשת.
מהפחד הזה, עוז בן השמונה הפך לשליט הבית.
עוז הוא ילד חכם וטוב כשנוח לו, אבל הוא מעולם לא שמע את המילה “לא” מבלי שיתפתח ויכוח.
הערב היה שלישי היום הארוך ביותר שלי. הגעתי לפני הזריחה כדי להוציא את עוז לאוטובוס, כי ההורים שלו עובדים בעבודות תובעניות כדי לממן בית שהם כמעט לא נמצאים בו. כיבסתי, הוצאתי את הכלבה לטיול, סידרתי את המזווה, שם חטיפי בריאות יוקרתיים מונחים לצד מוצרי הבסיס שאני קונה מהפנסיה שלי.
רציתי שהערב ירגיש ביתי. בישלתי ארבע שעות תבשיל בקר אמיתי, עם תפוחי אדמה, גזר ורוזמרין כזה שממלא את הבית בניחוחות של פעם.
רוני והדס חזרו מאוחר, עיניהם דבוקות לניידים, משוחחים רק על דדליין. עוז היה מרוח על הספה, מואר באור הטאבלט, צופה במישהו צועק על משחק מחשב.
“הארוחה מוכנה,” אמרתי, כשאני מניחה את המגש.
רוני התיישב מבלי להרים מבט. הדס קימטה מצח.
“אנחנו מנסים לצמצם בשר אדום,” אמרה בשקט. “והגזר אורגני? את יודעת שלעוז יש רגישות.”
“זו ארוחה,” עניתי. “זה אוכל אמיתי.”
רוני קרא לעוז. התשובה הגיעה מהספה “לא! אני באמצע משהו!”
אצלנו המסך היה נכבה מייד. היום כלום.
הדס קמה לשדל אותו. שמעתי את המיקוח, ההבטחות, הפרסים, “תקשורת רגשית”.
עוז הגיע עם הטאבלט, הביט באוכל ודחף את הצלחת.
“מגעיל!” הצהיר. “אני רוצה שניצל טבעול.”
רוני שתק. הדס כבר פתחה את המקפיא.
באותו רגע משהו נשבר אצלי לא כעס, אלא צער.
“שב לשולחן,” אמרתי בקול שקט.
היא נעצרה.
“או שהוא אוכל מה שיש, או שמכבד את השולחן ויוצא,” אמרתי.
רוני סוף סוף הביט בי. “אל תתחילי, אנחנו גמורים מעייפות. לא שווה להרוס לו את היום.”
“להרוס?” עניתי. “אתם חושבים שסירוב לתת שניצל זו טראומה? אתם מלמדים אותו שכולם צריכים להסתגל לנוחות שלו. שמאמץ של אחרים לא נחשב.”
“אנחנו מאמינים בגבולות רכים,” אמרה הדס בקרירות.
“זה לא גבול זו כניעה,” עניתי. “אתם מפחדים מהכעס שלו, ועשיתם ממנו מרכז היקום. אני לא משפחה כאן אני עובדת.”
עוז צרח וזרק את המזלג. הדס רצה להרגיע אותו.
“סבתא קצת עוברת תקופה קשה,” אמרה לו.
באותו רגע הבנתי שנגמר לי.
הורדתי את הסינר, קיפלתי אותו והנחתי לצד הארוחה שלא נגעה.
“נכון,” אמרתי. “קשה לי. קשה לי לראות את בני הופך לצופה בביתו. קשה לי לראות ילד גדל בלי גבולות. וקשה לי להרגיש שאני לא מכובדת.”
לקחתי את התיק.
“את עוזבת?” שאל רוני. “מחר את צריכה לשמור עליו.”
“לא.”
“אי אפשר פשוט ללכת.”
“כן, אפשר.”
יצאתי החוצה לרחוב הדומם.
“אנחנו צריכים אותך,” קראה הדס. “משפחה עוזרת למשפחה.”
“כפר קם על כבוד הדדי,” עניתי. “פה זה לא כפר. זה דלפק שירות ואני סגורה.”
נסעתי עד שמצאתי פארק. ישבתי ברכב בחושך, חלון פתוח, מריחה גשם ודשא טרי.
אז ראיתי אותם אורות צהובים קטנים מהבהבים בין העשבים.
גחליליות.
פעם הייתי תופסת אותן עם רוני כשהיה ילד. היינו מתפעלים, ואז משחררים. לימדנו אותו שדברים יפים לא חייבים להיות בשליטה.
ישבתי וצפיתי בהן רוקדות באוויר.
הטלפון לא מפסיק לזמזם. התנצלות. התמרמרות. רגשות אשם.
לא עונה.
החלפנו נוכחות במסכים, גבולות בנוחות, ופחדנו להיות “ההורים הרעים” וכך שכחנו לגדל אנשים חזקים באמת.
אני אוהבת את נכדי מספיק כדי שיתמודד.
אני אוהבת את בני מספיק כדי שיתעורר.
ולראשונה מזה שנים, אני אוהבת את עצמי מספיק כדי לחזור לבית שלי, לאכול בשקט, ולתת לגחליליות להיות חופשיות.
הכפר סגור לשיפוצים.
כשהוא ייפתח כבוד הדדי יהיה מחיר הכניסה.







