יומן אישי, יום שלישי, 22 בינואר
אני, נעם, רק בת שתים-עשרה, אבל נדמה לי שכבר עברתי יותר ממה שילדה בגילי צריכה לעבור. כשעוד הייתי קטנה, אימא שלי נפטרה, ואז, זמן קצר אחר כך, אבא נעלם. כל מה שנשאר לי היה להתמודד לבד בעולם, והרחובות של תל אביב הפכו להיות הבית שלי.
מצאתי לעצמי מקומות לישון מתחת לגשרים, ליד הרציפים בתחנה המרכזית, על ספסלים קרים בגנים ציבוריים. כל יום היה מלחמה להשיג פרוסה של לחם, לבקש מאנשים ברחוב משהו לאכול, ולפעמים לנקות חלונות במקולין בשביל כמה שקלים.
לילה אחד, כשהרוח מצמררת את העצמות והגשם כבד, התעטפתי בשמיכה קרועה שמצאתי בפח אשפה. חיפשתי פינה מוגנת מפני הרוחות, ואז, כשעברתי בסמטה צרה ליד מאפיה סגורה ברחוב אלנבי, שמעתי יללה חלשה ושקטה. משהו בקול הזה פילח לי את הלב.
עצרתי, הלב שלי דופק חזק, ופחד אחז בי. בקצה הסמטה, בין קרטונים ושקיות זבל, שכב גבר זקן, נראה כבן שמונים, חיוור ורועד מקור.
“בבקשה… תעזרי לי,” הוא לחש כשראה אותי מתקרבת, העיניים שלו מלאות תחינה.
בלי לחשוב פעמיים רצתי אליו. “אתה פצוע? מה קרה?” שאלתי, מנסה לשמור על קול יציב.
הוא אמר ששמו דב חיים. נפל בדרך הביתה ואיבד את הכוח לקום. כיסיתי אותו מיד בשמיכה שלי. “אני אביא עזרה,” אמרתי, אבל הוא אחז בזרועי בכל הכוח שהיה לו, “אל תלכי… אל תשאירי אותי לבד.”
הרגשתי כל כך מוכרת את הפחד הבודד הזה. לא יכולתי לעזוב אותו. בעדינות עזרתי לו להתיישב, ושאלתי אם ביתו קרוב. הוא הנהן חלושות והצביע לכיוון הבית הצהוב שבקצה הסמטה.
גררתי אותו בעדינות, כמעט סוחבת את רוב המשקל שלו על הכתף שלי, עד שהגענו לדלת פתוחה מעט. בתוך הבית היה חמים, והושבתי אותו על כיסא ישן.
“תודה, ילדונת,” הוא לחש בעייפות, “אלמלא את… לא יודע מה היה קורה לי.”
חייכתי במבוכה. “לא עשיתי משהו מיוחד. פשוט כך הרגשתי שצריך.”
אחרי שנח קצת, דב סיפר על עצמו. אישהו נפטרה לפני שנים, לא היו לו ילדים או משפחה, והוא חי בגפו. הקשבתי בשקט והרגשתי שהוא בודד כמעט כמוני.
“איפה את גרה, נעם?” הוא שאל בעדינות.
הורדתי את המבט, “אין לי איפה,” עניתי בשקט, “אני ישנה איפה שיוצא.”
עיניו נמלאו חמלה. אחרי שתיקה קצרה אמר: “הבית הזה גדול מדי לאדם אחד. אם תרצי, את יכולה להישאר. אין לי הרבה, אבל תמיד אפשר לחלוק. אף אחד, ובטח לא ילדה, לא צריכה להתמודד לבד.”
כמעט לא האמנתי. בפעם הראשונה מזה שנים, הציעו לי מקום חם, הגנה ומשמעות של בית.
באותו לילה, חסד קטן שינה את חיינו ילדה חסרת בית ואיש זקן בודד מצאו נחמה, מידת דאגה וקצת משפחה. מנחם לדעת שתקווה לפעמים מתפרצת דווקא מהפינות הכי בלתי צפויות.
