יואב היה רק בן שתים-עשרה, אבל רוב החיים שלו כבר היו מלאים באתגרים. אמא שלו נפטרה כשהיה ממש קטן, ולא הרבה זמן אחר כך, גם אבא שלו נעלם. הוא נשאר לבד לגמרי.
בלי אף אחד שידאג לו, הרחובות של תל אביב הפכו לעולם שלו. הוא היה ישן בפינות נטושות בעירמתחת לגשרים, ליד תחנות רכבת, על ספסלים בפארקים בלילות הקרים. כל יום היה מאבק: לבקש קצת אוכל מאנשים ברחוב או להרוויח כמה שקלים דרך עבודות מזדמנות.
בלילה חורפי ממש קפוא, יואב התעטף בשמיכה קרועה שמצא בפח אשפה, וחיפש מחסה מהרוח הנושכת. הוא עבר בסמטה צרה, ליד מאפיה סגורה, ופתאום שמע קול חלש, כמעט בוכה, קורע את הדממה. הלב שלו קפא במקום. הוא הציץ אל תוך החושך, לא בטוח מה מצפה לו. אחרי רגע של היסוס, החמלה ניצחה את הפחד, והוא נכנס פנימה.
בקצה הסמטה, ליד קרטונים ושקיות זבל, שכב על האדמה איש זקן, שנראה קרוב לגיל שמונים, בלעדי צבע בפנים ורועד מקור.
“בבקשה… תעזור לי,” לחש האיש בקול צרוד, כשהבחין שיואב מתקרב, והייאוש בעיניו צרב בלב.
יואב מיד רכן אליו, בלי לחשוב פעמיים.
“הכול בסדר? אתה פצוע? מה קרה?” שאל, מנסה לשלוט על רעדו.
האיש הזקן הציג את עצמו: “קוראים לי אברהם בן-ציון.” הוא סיפר שאיבד שיווי משקל בדרך חזרה הביתה, נפל ולא הצליח לקום לבד.
יואב מהר הסיר את השמיכה הדלה שלו וכיסה בה את אברהם.
“אני אלך להביא עזרה,” אמר.
אבל אברהם תפס לו את היד בכל הכוח שהיה לו.
“אל תעזוב… בבקשה, תישאר איתי.”
ליואב המשפט הזה נגע עמוק. בדיוק את הפחד הזה הוא מכיר מקרוב. הוא לא יכל להשאיר את אברהם לבד.
עם כל טיפת כוח שנשארה לו, עזר לו לשבת.
“אתה גר קרוב?” שאל אותו.
הזקן הנהן בקושי והצביע במבט לכיוון קצה הסמטה.
“בית צהוב, שם… ממש שם,” מילמל.
למרות שהיה עייף ודל בשרירים, יואב אסף את כל הכוחות והתחיל להוביל את אברהם, מחזיק אותו חזק שתהיה לו תמיכה. מגיעים לדלת חצי פתוחה, בפנים הבית חמים, מושיבים את אברהם על כיסא ישן, ולראשונה מאז יצא מהרחוב, יואב הרגיש חמימות אמיתית.
“תודה, ילד יקר,” לחש אברהם. “אם לא היית מגיע…”
יואב חייך בצניעות:
“עשיתי מה שצריך, זה הכל.”
כשהזקן קצת נרגע, הוא התחיל לספר ליואב איך גם הוא איבד את אשתו לפני שנים, ומאז הוא לבד, בלי ילדים או קרובים. יואב הקשיב בשקט, והרגיש פתאום שכאב הבדידות שלהם דומה.
“ומה איתך?” שאל אברהם ברכות. “איפה הבית שלך?”
יואב השפיל מבט ולחש:
“לי אין בית. ישן איפה שאפשר.”
בתוך עיניו של אברהם הופיעה חמלה אמיתית. אחרי שתיקה קצרה אמר:
“הבית הזה ריק בשביל בן אדם אחד. אם תרצה, תוכל להישאר כאן איתי. אין לי המון, אבל אפשר לחלוק. אף אחדובעיקר לא ילדלא אמור להיות לבד בעולם הזה.”
יואב בקושי האמין. אחרי כל השנים הכואבות, סוף סוף הציעו לו חום אמיתי, בית, והרגשה של שייכות.
באותו לילה, בזכות מעשה קטן של חסד, השתנו שתי נשמות בודדות. ילד בלי בית וזקן בודד מצאו עידוד, דאגה, ומשפחה אחד בשניהוכחה שלתקווה תמיד יש מקום, גם כשלא מצפים לה.
