איתן ונעמה
איתן מעולם לא רצה לעזוב את מושב נווה-חיים לטובת העיר הגדולה. הוא אהב את השדות הפתוחים, הנחל הזורם, מטעי הזיתים, והחברים מהמושב. הוא החליט לעסוק בחקלאות – לגדל עגלים, למכור את הבשר, ואם יצליח, להרחיב את המשק. איתן חלם לבנות בית ענק, אמנם היתה לו מכונית אבל פשטות, ישנה. את הכסף שקיבל ממכירת הבקתה של סבתו, השקיע כולו בעסק.
אך הייתה לו גם חלום אחר להתחתן עם נעמה, ולהפוך אותה לגבירת ביתו. הם כבר יצאו יחד תקופה, אך נעמה ראתה שבעסק של איתן עוד לא הולך כל כך, ולא היה לו הון גדול או בית בנוי בשלמותו.
נעמה יפהפייה אמיתית. היא מעולם לא תכננה להשיג בעצמה משהו “אם כבר ניתנה לי יופי, אז הגבר יתאמץ בשבילי,” נהגה לומר לחברותיה. “צריך רק למצוא מישהו שייקח על עצמו את כל הדאגות. היופי שלי שווה הרבה…”
“לא לשכוח איתן כבר בונה בית, יש לו רכב,” אמרה לה רוני, חברתה הטובה. “רק צריך קצת סבלנות, לא הכל קורה מיד.”
“אני רוצה הכל ועכשיו,” נעמה נפנפה בשפתיה בפינוק. “מי יודע מתי ייצא לו בכלל?”
איתן אהב את נעמה בכל ליבו, אך הבין שגם אם היא איתו, רגשותיה אליו לא מגיעים לאותו עומק. הוא קיווה שעם הזמן תאהב אותו באמת. הכול היה יכול להסתדר… אילולא הגיע למושב עומר.
עומר הופיע עם ידיד אל סבתו לקיץ. הוא הביט בנערות המקומיות בביטול, ובערבי שישי במועדון הוא השתעמם עד שראייתו נפלה על נעמה.
בתחילה, נעמה לא שמה לב לזר. אך כשנודע לה שאביו של עומר ראש אגף במשרד ממשלתי גדול בתל אביב, ושיש למשפחתו דירה מרווחת ברמת אביב הקדישה לו יותר ויותר תשומת לב. עומר ידע לדבר יפה, ולפנק במתנות קטנות פרחים, שוקולדים, עטיפות יפות שלא נקנו בקיוסק המקומי. נעמה התרשמה מהאפשרויות.
איתן ראה אותה מקבלת פרחים ועצר אותה: “די, אל תיקחי דבר ממנו, למה להכעיס אותי?”
היא חייכה בביטול, “זה רק פרחים, איתן. מה כבר קרה?”
בסוף איתן ניגש לעומר בעצמו, עם פנים כעוסות: “אל תיתן לנעמה שלך פרחים, היא חברה שלי, יש לי תוכניות איתה.”
עומר משך כתפיים. התלקחה ביניהם תגרה, וחבריו של איתן הפרידו ביניהם. מאז, משהו נשבר בין איתן לנעמה. נעמה החלה להתרחק, איתן נפגע. אך היא ידעה שעומר כאן לחופשה עוד חודש והוא חוזר לעירו.
“אני חייבת לחשוב מהר, אולי אוכל לעלות איתו לתל אביב. כאן אין לי מה לעשות”, חישבה בליבה.
להזמין את עומר לביתה כשאמא ואבא יצאו לשוק בתל אביב, לא היה קשה. היא דאגה שיגיעו ההורים בדיוק כשיהיו השניים לבדם. האב, איש קשוח, נכנס לבית ותפס אותם במיטה.
“מה קורה כאן?!” נהם בקול, ועומר התבלבל, לא ידע על מה להסתכל.
“עומר, עכשיו אתה חייב להתחתן עם הבת שלי אחרת אני אראה לך מה זה!” נכנס עמו לחדר צדדי. אף אחד לא יודע על מה שוחחו, אך למחרת נסעו להירשם לנישואין בלשכת הרבנות. אביה הסיע אותם, ואמה של נעמה ארזה עבורם חפצים לעיר.
החדשות התפשטו במושב במהירות. איתן נשבר, אך לא הראה חולשה.
עומר קלל את עצמו “בשביל מה באתי לפה? הילדה הזו עקפה אותי, ואמא שלה מבשלת יותר טוב מהחברות העירוניות שלי וגם דואגת לבית. ברמתי לא היו לי כאלה”
אבל לנעמה הייתה מטרה אחת חיים בעיר, חיים אחרים.
“אני אשתדל, אוהב אותו, אלד לו ילדים, הוא עוד יודה לי” אמרה לעצמה, “רק איך אקלט אצל המשפחה שלו?”
נגד כל סיכוי, הוריו של עומר שמחו: “סוף סוף בחורה טובה מהפריפריה”, רצו משהו שונה מכל הרווקות העירוניות שכל רצונן הוא רכב ודירה. נעמה התקבלה בחום אמו איננה התייחסה אליה כאורחת, אביו, מיכאל, חייך וקיבל אותה.
נעמה התאמצה לרצות את כולם. הדירה הייתה מרווחת ארבעה חדרים, והיא נהנתה מהיחס החם. גם עומר נרגע, הסיק שאולי לא מבינה עד כמה “סדרה” אותו, אבל כנראה כן מאמינה שיהיו מאושרים יחד. לא טרחה לשאול שאלות מיותרות, כנראה כיודעת שחטפה אותו.
עומר תכנן מסיבות אחרי החתונה היו לו המון חברות בעיר. אך התכנית התנפצה בליל סעודה משפחתית, כאשר נעמה בישרה: “אני בהיריון.”
“שעה טובה, נעמה!” התמוגגה איננה. עומר הבין שאין טעם להתחיל להסביר שזה לא הזמן המתאים.
הייתה חתונה. הוריו נתנו דירה מרוהטת במרכז תל אביב. נעמה הבחינה שעומר אינו מצפה להיות אבא.
“יהיה בסדר, כשייוולד הבן הכל ישתנה, עומר יתמלא אהבה,” הפנטזיה אצלה לא הכירה את המציאות של בעלה שאיפה אחרת בלב.
אחרי החתונה עומר היה נעלם “יש לי שליחות מהעבודה” היא האמינה, לא שאלה. רק חיכתה לו עם אוכל חם. לעבודה של עומר לא נדרשה כל ידיעה ממנה. ציפתה לו בבית, ערגה לזיכרונות המושב, חברותיה ומשפחתה. יותר ויותר חלמה על איתן.
היא כבר לא הייתה בטוחה בבחירתה. כששאלה בעקיפין האם הוא אוהב אותה, התחמק. איננה שמה לב לעצב של כלתה, אך הבינה שבנה לא בן הזוג האידיאלי.
הלידה הייתה שמחה. אפילו עומר התרגש לרגע, אבל הילד, החיתולים, הלילות בלי לישון הכול החל להפריע לו. לכלוך הבית התגבר, נעמה כבר לא הספיקה לבשל דברים משובחים. עומר כבר רצה לברוח.
אבל גילה שביניו ובין חברותיו העירוניות, משהו נשבר: “מי רוצה גבר נשוי?”
לא סיפר על אשתו לאיש. הרגיש שהיא רק מהמושב, שאין לה השכלה. “מה אני אעשה איתה בפרוש? כשהילד יגדל הרי לא אוכל לשלוח אותה לעבוד בשוק או לנקות זה יכתים את שמנו. אני אהיה זה שיתמוך. אולי הייתה גרושה, הייתי רק משלם מזונות וזהו.”
לעומר הייתה אישה קבועה גלית, עם דירה, עם כסף, בלי רצון לילדים. שם מצא שקט. יחד התרחקו מהעיר, נסעו לסופ”שים. “גלית, את לא תאמיני כמה הבית שלי נהיה כאוס, אני נשוי לאישה שלא קשורה אליי, יש לי ילד שמעצבן אותי. נכון, נעמה יפה אבל נשארה אותה מושבניקית. אין לי כוח אפילו לצאת איתה החוצה.”
נעמה הרגישה שהחלום מתנפץ. רצתה לשאול, הבינה שגם לו יש כנראה מישהי אחרת ריח בושם לא מוכר, סימני שפתון. עומר נהיה אלים, לא מביט בילד, צורח עליה, לפעמים מניף יד.
בפעם אחת, כשהילד חלה מיעפת שיניים, ועומר ראה שאינו נרגע, קיבל הודעה מגלית: “תן לו שינה, תשתמש בכדורים שהבאתי.” נעמה קראה בחשש את ההודעה בטלפון של עומר.
היא הבינה שעליה לפעול. התקשרה לאיתן וביקשה עזרה.
“בואי, אקח אותך למושב, אל תדאגי משפחתו רק מפחידה אותך, לא יקחו לך את הילד,” ניסה להרגיע.
היא הצליחה להרדים את הילד, עשתה עצמה ישנה. עומר נכנס, ראה אותם ישנים ויצא לבלות. ברגע שיצא, נעמה ארזה מעט בגדים והתקשרה לאיתן, והוא בא מיד והסיע אותה לביתו.
עומר שב לבית רק ביום למחרת, מצא את הבית ריק. כשהתקשר לאמו, ענתה: “לא, עומר, לא שמענו מהם הם לא פה. אולי הלכה? נתקשר למשטרה!”
“לא, אמא, אל תתקשרי האמת? היא עשתה לי טובה,” וביקש ממנה שתשאיר הכל בשקט.
עברו חודשים, איתן ונעמה נישאו כדת וכדין, אחרי גירושיה. בנו יחד בית רחב ידיים במושב, והמשפחה ציפתה לתינוק נוסף. סוף סוף נעמה הרגישה שליבה מצא את מקומו, ושאיתן הוא הבית שלה.
