כל אחד לעצמו
אמא, את לא מבינה מה קורה עכשיו בשוק, יואב דפדף בעצבנות בערימת מסמכים מודפסים, מסדר אותם לערימה מסודרת ושוב פורס אותם כמניפה על שולחן המטבח. המחירים קופצים כל שבוע. אם לא נשלם עכשיו את המקדמה, הדירה פשוט תלך לנו מתחת לאף.
דליה הגישה לבנה כוס תה שהתקרר והתיישבה מולו. במסמכים הציצו שרטוטים, מספרים, גרפים של תשלומי משכנתא. שלושה חדרים בדירה חדשה, חדר לכל אחד מהילדים נעם ומעיין סוף סוף חדרים משלהם.
כמה אתה חסר?
שלוש מאות אלף שקל. יואב שפשף את המצח. אני יודע שזה הרבה. אבל מאיה כבר לא ישנה בלילות, הילדים גדלים, ואנחנו עוד גרים בדירות שכורות…
דליה הביטה בבנה וראתה בו את הילד שהביא לה פעם זר חרציות משדה. בן שלושים ושתיים, שני ילדים, אבל הקמט שבין הגבות אותו קמט מהילדות, כשדאג לְגליון חשבון שלא סיים.
יש לי חיסכון. בבנק.
אמא, אני יחזיר, באמת. ברגע שיהיה אפשר, אתחיל להחזיר.
היא הניחה על ידו את ידה הגסה, צרובה משנים של בישול וניקיונות.
יואבי, זה בשביל הנכדים. משפחה קודמת לכל סכום.
בסניף הבנק, דליה מילאה טפסים בכתב ידה המסודר, אחרי שלושים שנה כחשבונאית. שלוש מאות אלף שקל כמעט כל מה שחסכה שנים אחרונות. ליום סגריר, ל”יהיה מה שיהיה”, ל”מי יודע”.
יואב חיבק אותה חזק ליד הקופה, לא שם לב לתור.
אין כמוך, אמא. אני לא אשכח.
דליה טפחה לו על הגב.
לך כבר, מאיה בטח מחכה.
…החודשים הראשונים בדירה החדשה התערבבו במעגל נסיעות אינסופי בעיר. דליה הגיעה עם שקיות מ”שופרסל” עוף, קוסקוס, שמן, גבינות לילדים. עזרה למאיה לתלות וילונות, לארגן רהיטים, לנקות אבק בניה.
נעם, בזהירות עם הפטיש! צעקה בזמן שתלתה וילון ונתנה למאיה עצות להכנת קציצות.
מאיה הנהנה תוך כדי גלילה בנייד. יואב הופיע בערב, מותש מהעבודה, אוכל במהירות את התבשיל של אמא ונעלם לחדר.
תודה, אמא, קרא בדרך לחלוף. מה היינו עושים בלעדייך?
…חצי שנה עברה, וקפץ על המסך שלה המספר של יואב.
אמא, יש לי בעיה… תשלום משכנתא מתנגש החודש עם תיקון לאוטו. חסרים לי עשרת אלפים.
דליה העבירה מיד, בלי לשאול שאלות. שהיא מבינה, לצעירים קשה בהתחלה מסתגלים להוצאות, הילדים קטנים, העבודה קשה. יום אחד יחזירו. או שלא. מה זה משנה כשזה המשפחה שלך?
השנים עברו במהירות. נעם חגג שבע, ודליה קנתה לו לגו זה שביקש חצי שנה. מעיין הסתובבה בחצאית חדשה, וורודה עם נצנצים, בדיוק כמו שראתה אצל נסיכה בטלוויזיה.
סבתא, את הכי טובה! מעיין חיבקה אותה בחוזקה, מריחה משמפו מתוק ומסוכריה.
היא לקחה את הנכדים כל שבת לתיאטרון, לפארק, להחלקה על הקרח. קנתה גלידות, צעצועים, ספרים. בכיסי המעיל הישן שלה תמיד היו סוכריות ומגבונים.
חמש שנים היא עברה עם נדיבותה, מתוך בחירה. כסף למשכנתא “אמא, החודש ממש לחוץ…” שמירה על החולים “אמא, אי אפשר לנו להפסיד עבודה…” קניות “אמא, את ממילא עוברת בסופר…”
תודה נשמעה פחות ופחות…
…אותו בוקר היא הסתכלה על סימני רטיבות בתקרת המטבח. כתמים של חלודה טיפות על הקיר, הדירה הפכה ללא ראויה למגורים.
היא התקשרה ליואב.
יואב, אני צריכה עזרה עם התיקון. הציפו אותי, מתי אקבל תשלום מהם? לא ברור…
אמא, קטע אותה, את מבינה, עכשיו יש לי סדרי עדיפויות אחרים. חוגים לילדים, לחוגים של מאיה…
לא ביקשתי הרבה. רק לעזור למצוא בעלי מקצוע. או אולי…
אין לי זמן לזה, אמא, ובטח לא לשטויות כאלה, ענה כאילו לא שומע. נדבר על זה בהמשך, טוב?
צפצופים…
דליה הניחה את הטלפון. על המסך תמונה ישנה של ראש השנה היא, נעם, מעיין. כולם מחייכים.
אותו כסף שהוא לקח כאילו כלום. אותם סופי שבוע שנדבה לנכדים. כל הזמן, הכוח, האהבה היו “פעם”. עכשיו “העדפות חדשות”.
טיפה נפלה מהתקרה, קרה.
למחרת מאיה התקשרה. נדיר כבר הזהיר אותה.
דליה, יואב סיפר לי שדיברתם. קולה נשמע חמור. תדעי שכל אחד צריך לפתור את הבעיות של עצמו. אנחנו מסתדרים לבד עם הדירה והמשכנתא…
דליה כמעט צחקה. המשכנתא הזו, שהיא שילמה כל שליש. המקדמה, שכמעט כולה שלה.
בטח, מאיה, ענתה בטון יציב. כל אחד לעצמו.
יופי, זו הסכמה. יואב דואג שנפגעת. את לא נעלבת, נכון?
לא. בכלל לא.
צפצופים…
דליה שמה את הנייד על השולחן ובהתה בו כאילו היה חרק מוזר. ניגשה לחלון ושוב הסתובבה, כי גם הנוף דרך הזכוכית המאובקת לא עודד אותה.
הלילות עברו על ידה בספירת חמש השנים האחרונות, כמו חרוזים על מיתר.
היא בעצמה יצרה את זה. בידיים שלה נטע בבנה את התחושה שאמא זה משאב אינסופי.
בבוקר התקשרה לסוכנות נדל”ן.
אני רוצה למכור מגרש עם בית בכפר, שישה דונם ליד מודיעין, חשמל נכנס.
דירת הנופש שבנו היא ובעלה במשך עשרים שנה. עצי התפוח ששתלה בהריון עם יואב. המרפסת של סופי הקיץ.
הקונה נמצא אחרי חודש. דליה חתמה בלי לחשוב. הכסף בחשבון, והיא מחלקת בקפידה: שיפוץ לדירה, פיקדון חדש, מעט לשעת חרום.
צוות שיפוצים נכנס לדירה בשבוע שאחר כך. דליה בחרה לבד ריצוף, צבע, ברזים. לראשונה שנים, השקיעה בעצמה, לא שמה בצד ליום שחור ולא דאגה אילו קרובים יצטרכו אותה.
יואב לא התקשר. שבועיים, שלושה, חודש. גם היא שתקה.
הטלפון צלצל לראשונה כשהשיפוץ הסתיים. מטבח חדש, חלונות אטומים, צינורות חדשים.
אמא, למה לא באת? מעיין שאלה.
הייתי עסוקה.
במה?
בחיים, יואב. בחיים שלי.
שבוע לאחר מכן באה אליהם. הביאה ספרים לנכדים מתנות טובות, לא כמו מאז. ישבה שעתיים על תה, דיברה על מזג האוויר והציונים של נעם. לא נשארה לארוחת ערב.
אמא, אולי תשמרי על הילדים בשבת? יואב ביקש בפרוזדור. לנו יש…
לא אוכל. יש לי תוכניות.
דליה ראתה שפניו התקשו. הוא לא הבין. עדיין לא.
החודשים חלפו, והוא החל להבין לאט. בלי עזרה של אמא, המשכנתא אכלה להם שליש מהמשכורת. בלי סבתא זמינה, לא היה מי שישמור על הילדים.
דליה פתח קופת חיסכון בריבית גבוהה. קנתה לעצמה מעיל חדש יקר, חם, לא ממבצע. נסעה לשבועיים לנופש בגליל. נרשמה לחוג הליכה נורדית.
נזכרה כמה הורי מאיה תמיד שמרו מרחק ברכות בחג, ביקורים פעם בחודשיים, בלי עזרה כספית, בלי הקרבה, בלי תלונות מהבת.
אולי היו צודקים תמיד?
המפגשים עם הנכדים הפכו לענייניים וקצרים. היא באה, מביאה מתנה, מדברת על בית הספר, קמה אחרי שעתיים, לא נשארת ללילה, לא לוקחת לסוף שבוע.
נעם שאל פעם:
סבתא, למה את כבר לא לוקחת אותנו לפארק?
לסבתא יש עכשיו עיסוקים, נעמיק.
הוא לא הבין. אבל יואב, שעמד בדלת, כבר התחיל להבין.
דליה חזרה הביתה, לדירה החדשה, ריח של צבע ופינת ישיבה נוחה, כוס תה טוב.
רגשות אשמה? כן, עלו לעיתים בלילות. אבל פחות ופחות. דליה למדה אמת פשוטה:
אהבה היא לא הקרבה. במיוחד לא כשאף אחד לא מבחין בזה או מעריך.
היא בחרה בעצמה. לראשונה בשלושים ושתיים שנות אמהות.
