גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – רק כי פתאום התחיל לטאטא את הרחוב זה נשמע אבסורדי, אבל ככה זה קרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, עם סדנה קטנה בגראז’ ותמיד היה עסוק בכבלים, כלי עבודה ולקוחות. הוא אף פעם לא עזר בעבודות בית, לא כי היה נגד – פשוט לא אהב. כשכבר היה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח, לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או לעשות על האש. לא היה טיפוס של מסיבות או חשדנים. הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה עם עצים גדולים, תמיד מלא בעלים, אבק ובוץ. לטאטא זה היה כמעט יום-יומי – בדרך כלל אני הייתי עושה את זה על הבוקר, בזמן הארוחת בוקר. ואז, יום אחד, עברה לגור לידנו שכנה חדשה. הבית הזה תמיד הושכר, אז שום דבר מיוחד. כמה חודשים אחרי שהיא הגיעה, פתאום הוא התחיל להגיד: “לא, אל תדאגי, היום אני אטאטא.” בהתחלה חשבתי שזה חמוד. ניצלתי את הזמן לסדר את הבית. לא בדקתי מה הוא עושה, לא היה לי למה; אבל אז זה הפך להרגל – והוא עשה את זה תמיד ב-7 בבוקר, אף פעם לא בשעה אחרת. פתאום שמתי לב – כי לפני זה, לא היה לו לוח זמנים לשום דבר, חוץ מהעבודה. מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון וראיתי אותו עומד עם מטאטא, מדבר ומחייך לשכנה החדשה. אמרתי לעצמי שזו צירוף מקרים, אבל זה חזר על עצמו שוב ושוב. כל פעם שהוא יצא, גם היא יצאה. שבת אחת הוא אמר שהוא יוצא לשתות בירה עם חברים – מה שהיה נשמע הגיוני. הסתכלתי מהחלון, וראיתי שגם היא יוצאת ואומרת: “אוי, שלום שכן! ערב טוב.” והם הלכו ביחד. בפעם אחרת אמר שהוא הולך לשחק כדורגל – משהו שהוא כמעט אף פעם לא עשה – וגם היא יצאה אחריו, כאילו במקרה, מדברת בטלפון והולכת באותה דרך. לא היו לי הוכחות, לא הודעות ולא תמונות, רק צירופי מקרים – שהפכו למגמה. יום אחד פשוט אמרתי לו ישירות: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא הכחיש בהתחלה, אבל אז הודה: “כן. אני איתה. אני מאוהב.” הוצאתי אותו מהבית, לא היו לנו ילדים או משהו לדון עליו. והוא עבר לגור איתה – ממש ליד הבית שלי. הם לא נשארו שם הרבה זמן, אולי חודשיים, ואז נעלמו מהעיר, ולא שמעתי עליהם יותר. השכנים דיברו, המשפחה שאלה, אבל אני כבר לא רציתי לדעת כלום.

אני בת 25 וכבר חודשיים חיה עם סבתא שלי הדודה שלי – בתה היחידה שנותרה בחיים – הלכה לעולמה פתאום לפני חודשיים. עד אז גרה סבתא שלי איתה. הן חלקו בית, שגרה, שתיקות. אני הייתי מגיעה לבקר, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. הכל התהפך ברגע שבו סבתא שלי נותרה לבדה. הכי קשה לאבד מישהו, ואני מכירה את הכאב הזה – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19, את אבא שלי בכלל לא הכרתי. אין סוד, אין סיפור – פשוט לא היה. כשהדודה שלי הלכה, הבנתי: נשארנו רק אני וסבתא שלי. הימים שאחרי ההלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה המון, אבל הכאב היה גלוי בדברים הקטנים: קמה לאט, שוכחת לכבות אור, יושבת ובוהה. אמרתי שאשאר “רק לכמה ימים”, אבל הימים הפכו לשבועות ואז פתאום סידרתי את הבגדים והבנתי – אני כבר לא עוזבת. מאז הדעות לא איחרו להגיע. חלק אומרים שאני עושה את הדבר הנכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שחוותה אובדן כל כך גדול לגמרי לבד? אחרים טוענים שאני מבזבזת את שנותיי, שבגיל 25 כדאי לי לטייל, לצאת, למצוא זוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אותי אם לא קשה לי, אם אני לא חשה כלואה, אם אני לא מפחדת שיום אחד אשאר לבד. האמת? אני לא מרגישה ככה. אני עובדת, חוסכת, דואגת לבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, רואות טלוויזיה בלילה. לא מרגישה שוויתרתי על משהו – אני מרגישה שבחרתי. עכשיו אין לי זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. חשוב לי יציבות, נוכחות, לא לחזור על הסיפור של נטישה שאני מכירה כל כך טוב. סבתא שלי נשארה לי מהמשפחה הקרובה. אין לי אמא, אין דודה, אין אבא. ואני לא רוצה שסבתא תרגיש שהיא עול, שמפריעה, שתאכל לבד או תלך לישון בתחושה שאין לה איש. אולי בעתיד החיים שלי ילכו למקום אחר – אטייל, אתאהב, אולי אעזוב – אבל היום פה המקום שלי. לא מתוך חובה או אשמה – אלא כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לידה. ומה אתם הייתם עושים?

אני בן 25 ומזה חודשיים אני גר עם סבתא שלי.

01

Una llamada inesperada a las tres de la madrugada: Cuando la compasión de una madre madrileña logra transformar el corazón de su hijo indiferente tras rescatar a un perro herido en mitad de la calle

Tía, no sabes la noche que pasé Eran las tres de la

00

גיליתי שבעלי לשעבר בגד בי – הכל התחיל כשהוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב נשמע מופרך, אבל זה בדיוק מה שקרה. הוא היה חשמלאי עצמאי עם סדנה במוסך והיה עסוק כל היום בכבלים, כלי עבודה ולקוחות. עבודה בבית – ממש לא עניינה אותו. כשהייתה לו שנייה פנויה, הוא העדיף לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או לעשות על האש, והוא בכלל לא היה טיפוס לחשדנות או בלגנים. הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה מוקפת בעצים, שתמיד הייתה מלאה בעלים, אבק ובוץ. כמעט כל יום היה צריך לטאטא, וזו הייתה בדרך כלל המשימה שלי בשעות הבוקר. הכל השתנה כשהגיעה שכנה חדשה לבית שממול – כל הזמן התחלפו שם דיירים. אחרי כמה חודשים הוא התחיל להתנדב לטאטא בעצמו, ואני חשבתי שזה חמוד ופניתי לדברים אחרים בבית. אבל אז שמתי לב – בכל יום בדיוק באותה שעה, שבע בבוקר, הוא יצא עם המטאטא. ופעם אחת הצצתי מהחלון – וראיתי אותו עומד ליד השכנה, לא מטאטא בכלל, מדבר איתה וצוחק. למחרת זה שוב קרה. ושוב. כאילו קבעו מראש. התחלתי לשים לב לדפוסים – גם אחר הצהריים, גם בשבתות כשהוא “יוצא עם חברים” וגם בפעמים שהוא “הולך לשחק כדורגל”, דבר שהוא כמעט אף פעם לא עשה. והנה – בכל פעם, בדיוק כשהוא יוצא, גם היא יוצאת, וכאילו במקרה הם פוגשים. לא היו לי הוכחות, לא הודעות, לא תמונות – רק תזמון וסדרה של צירופי מקרים שהפכו לדפוס בולט. יום אחד ניגשתי אליו ישר ואמרתי: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא נדהם, ניסה להכחיש, אבל הייתי ברורה – “ראיתי. כל יום. אל תשקר לי.” הוא שתק ואז הודה: “כן, אני איתה. אני מאוהב.” גירשתי אותו מהבית, בלי ילדים ובלי מה להתדיין. הכי אירוני – הוא עבר לגור אצלה, בבית ממול. הם לא נשארו שם הרבה זמן – אחרי חודשיים עזבו את העיר, ולא שמעתי עליהם מאז. אנשים דיברו, משפחה שאלה, אבל אותי זה כבר לא עניין.

תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במה שקרה לי גיליתי שהאקס

00

איך החמות של בננו לקחה לנו אותו – מאז החתונה הוא רק אצלה, ותמיד היא “צריכה עזרה דחופה”, ואנחנו נשארנו מאחור

איך חמות הבן לקחה לנו אותו. מאז שהבן שלנו התחתן, הוא

02

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – הכול התחיל כשהוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב שלנו נשמע הזוי, אבל בדיוק כך זה קרה: האיש שמעולם לא נגע במטאטא הפך פתאום ל’גיבור הניקיון’, ורק כשהגיעה שכנה חדשה, טאטוא הרחוב הפך להרגל קבוע בשבע בבוקר. כשהתחלתי לעקוב גיליתי – בכל פעם שהוא יוצא, גם היא שם, מחייכים, מדברים, נפגשים “במקרה”. כששאלתי, הוא הודה: “אני מאוהב בשכנה.” דרשתי שיעזוב את הבית, והוא עבר לגור אצלה ממול. אחרי חודשיים הם עזבו את העיר יחד, ואני נשארתי עם מטאטא והשקט ברחוב.

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי, בגלל שהוא התחיל לטאטא את הרחוב.

04

¡Casarse Era una Obsesión! A Alia le urgía encontrar un buen marido: ya había probado suerte sin éxito. Tenía un hijo, Artur, de veinte años. Hace años sorprendió a su marido con la mejor amiga, lo echó de casa y cortó todo contacto. Alia, con menos de treinta, pasó más de una década volcada en la universidad, doctorándose y dirigiendo un departamento. En todo ese tiempo nunca perdió la esperanza de hallar un compañero a su altura. Novios no faltaban, pero nadie caló hondo. Uno tras otro, de fracasos divertidos a peticiones insólitas: desde el que tras la primera cita pidió casarse… y prestado dinero, hasta el viudo buscador de madre para sus tres hijos. Justo cuando Alia iba a tirar la toalla, apareció ÉL: un exalumno argelino llamado Wahid (al que renombró Vadim). Tras años sin verse, coincidieron y surgió algo inesperado. Él, brillante y atractivo, empezó a cortejarla con delicadeza y pasión. Aunque la diferencia de edad era notable, no les frenó. El idilio fue breve y sincero, pero Wahid tenía una vida por construir en Argelia y una prometida elegida por su familia. Sabían que “cada uno en su tierra, y el pan ajeno nunca sacia”. Alia decidió entregarse plenamente mientras durara, aun a sabiendas que el final era inevitable. La madre de Alia nunca aprobó aquel romance internacional y prefería para su hija la reconciliación con el exmarido, Dimas, quien seguía suspirando por ella. Wahid se marchó y, como despedida, le regaló una cajita tallada con un anillo en forma de dos ángeles sujetando un corazón de diamantes: “Mi corazón se queda contigo, Alia”. Con el tiempo, Wahid le mandó fotos desde Argelia con sus esposas, pero Alia ya solo sentía ternura, no celos. La vida siguió: su hijo se casó y trajo a casa a su nuera. Cuando nació su nieta, Alia pidió que la llamasen igual que ella interpretó su nombre de amor: Alia, para que el recuerdo ardiente de la pasión vivida nunca se borrase. Por fin, Alia perdonó (o tal vez solo compadeció) a su exmarido. La madre de Alia, con argumentos de peso, logró reunirlos de nuevo: “¿Quién está libre de pecado?”. Hoy, Alia y Dimas viven juntos de nuevo. Alia ya ha hecho las paces con la vida… Y teje calcetines a su nieta con arabescos, celebrando que incluso las historias más imposibles dejan dulces cicatrices y enseñanzas eternas.

YA NO AGUANTO LAS GANAS DE CASARME A Leonor le desesperaba

00

אני בת 65 ותמיד הייתי די רגועה לגבי המראה שלי, אבל בזמן האחרון השערות הלבנות התחילו להשתלט – לא שערה פה ושם, אלא ממש קווצות, בעיקר בשורשים. פתאום ביקורים אצל הספר נראו לי מסובכים מדי – בין הזמן, המחיר וההמתנה אמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לצבוע לבד בבית. הרי כל החיים צבעתי לבד, מה כבר יכול להסתבך? נכנסתי לפארם השכונתי, לא לחנות מקצועית. ביקשתי “צבע שמכסה שיער לבן”. המוכרת שאלה איזה צבע, אמרתי לה “חום רגיל, שום דבר מיוחד”. היא הראתה לי קופסה שנראתה מכובדת, עם אישה ושיער יפה על האריזה, וכתוב עליה “מכסה שיער לבן ב-100%”. זה הספיק לי. לא קראתי שום דבר מעבר לזה. חזרתי הביתה שלמה ובטוחה שבתוך שעה הכול יהיה כמו חדש. שמתי חולצה ישנה, הוצאתי מגבת, ערבבתי כמו שכתוב בעלון והתחלתי למרוח מול המראה באמבטיה. בהתחלה הכול נראה רגיל – הצבע כהה, כמו תמיד. התיישבתי להמתין וחשבתי על הכלים במטבח שצריך לשטוף. אחרי עשרים דקות שמתי לב למשהו מוזר – כשבדקתי במראה, השיער כבר לא חום אלא סגול. חשבתי שאולי זה בגלל התאורה. שכנעתי את עצמי שזה רק נדמה לי. אבל כשרחצתי את הראש, הבנתי שטעיתי בגדול. המים שנשפכו היו סגולים, אחר כך חומים כהים ולבסוף כמעט שחורים. הסתכלתי במראה – מולי עמדה אישה עם גוונים סגולים וארגמניים, צבע שלא ידעתי איך להגדיר. השערות הלבנות נעלמו, אבל באיזה מחיר… ייבשתי פן – אולי בצבע יקרה נס – אבל הוא רק התחזק. נראיתי כמו דמות מצילומי אופנה של בני נוער, לא אשה בת 65. התחלתי לצחוק, כי באמת לא נשאר מה לעשות. התקשרתי לבת שלי בוואטסאפ וידאו – היא בקושי התאפקה שלא לצחוק בקול. “אמא, מה עשית?” שאלה. וביקשתי רק: “תקבעי לי תור לספר.” למחרת הייתי חייבת לצאת והסתובבתי עם מגבת על הראש, אבל הסגול בצבץ. במכולת שאלו אם זה טרנד חדש, באפיה אמרו שאני אמיצה עם צבעים כאלה. הנהנתי כאילו הכול מתוכנן. יומיים אחר כך הגעתי לספר – בלי גאווה. היא הבינה מיד מה קרה, לא שפטה אותי, רק חייכה: “זה קורה הרבה יותר ממה שאת חושבת.” חזרתי הביתה עם שיער מסודר, ארנק קליל ולימוד חשוב: יש דברים שנדמה שאפשר לעשות גם בגיל מבוגר – עד שהופכים לסגולה. מאז אני משלימה – שערות לבנות באות מבלי לשאול, ויש קרבות שעדיף להשאיר למקצוענים. זה לא דרמה משפחתית, אלא סיפור אמיתי מהחיים.

אני בת 65, ותמיד הייתי די רגועה לגבי איך שאני נראית.

02

איך החמות של בננו לקחה לנו אותו – מאז החתונה הוא רק אצלה, ותמיד היא “צריכה עזרה דחופה”, ואנחנו נשארנו מאחור

איך חמות הבן לקחה לנו אותו. מאז שהבן שלנו התחתן, הוא

021