הכרתי את ה”חברה” שלי בקורס יוקרתי שלמדתי כדי להתקבל לעבודה נחשבת, בקורס היא עזרה לי מאוד כי התקשיתי להבין חלק מהחומר; אחרי הקורס נשארנו בקשר – היא עוד חיה על חשבון ההורים ואני הייתי נשואה בלי תמיכה מהמשפחה, עבדתי קשה ומצאתי עבודה רק אחרי תקופה קשה, כשבינתיים היא התקבלה לעבודה מהניסיון הראשון ובעוד אני נכשלתי פעמיים; ביקשתי ממנה עזרה בלימודים אבל היא תמיד הייתה עסוקה ונעלמה; כשהייתי צריכה לבטל משמרת בעבודה למענה, היא הבריזה בתירוץ של בעיה משפחתית והביא לי בעיות בעבודה; כעסתי והפסקתי לענות לה, אבל כשהייתי אחרי ניתוח היא התקשרה ואמרה שתתקשר שוב ולא חזרה, ובמשך חודשים הציעה להיפגש רק בזמנים שלא התאימו לי; היא התחילה לשאול שאלות חודרניות ולעקוץ על המשפחה שלי, ורק אז התחלתי להתרחק ברשתות החברתיות עד שמחקתי אותה כליל — ואז היא התקשרה לכעוס ולדעת למה התרחקתי למרות שהיא ניסתה לעזור לי, ואני עניתי לה שאין לי זמן לעצמי; בסוף היא אמרה שלא תפנה אליי יותר, וזה פגע בי מאוד וגרם לי לאבד אמון באנשים — היום אני כבר תוהה אם לפעמים הייתי בכלל רומן חולף בשבילה, כי האכפתיות שלה תמיד הייתה מותנית בלא להיות יותר מאושרת ממנה, ונותרתי עם כאב ותחושת בדידות, חוששת להאמין שוב שיש דבר כזה חברות אמיתית

הכרתי את ה”ידידה” שלי בקורס שממש התעקשתי לעשות, בתקווה להתקבל למקום עבודה יוקרתי באחד המקומות שרק שמעת עליו בתל אביב. נאמר את האמת חלק מהחומר שם זרם לי כמו עברית לאולפן, והיא הייתה מלאך בשמלה עזרה לי לא מעט. הזמן עבר, סיימנו את הקורס ונשארנו בקשר. היא עוד הייתה תלויה כלכלית בהורים שלה (מכפר סבא, אבל כאילו, מי סופר), ואני כבר נשואה, בלי הגב של אמא ואבא.

חיפשתי עבודה, ובמזל חבר טוב המליץ עליי. התהליך הזה נמשך נצח, בזמן שאנחנו נפגשנו פה ושם, אבל היא כמעט תמיד הבריזה ברגע האחרון עם מאוחר מדי, ניפגש בפעם אחרת. אני הייתי עמוסה אבל ניסיתי לשמור על קשר, עד שהגיע הרגע להזמין אותנו להגיש מסמכים ולגשת למבחנים. אז כבר הייתי מובטלת וחסכתי שקל לשקל בשביל טיפולים רפואיים. היא? ההורים משלמים על כל, גם על הווזווזים.

במבחנים, היא התקבלה על הפעם הראשונה. אני? פעמיים נוספות חטפתי דחייה. ביקשתי עזרה בלמידה עסוקה מדי. אחר כך פשוט התאדתה דצמבר, ינואר, לא עונה. המשכתי לחפש עבודה, מכה אחר מכה, עד שפברואר בא והבוס אמר לי סופסוף ברוכה הבאה. עבדתי כמו סוס, באמצע השבוע ובשבתות (נפלאות המסעדנות בישראל).

סוף פברואר פתאום נזכרה בי. רוצה להיפגש במרץ, בואי נזמין קפה. הייתי סקפטית, כי פחות התחשק לי לראות חברה מהקורס ההוא זה כאב לי שלא התקבלתי אבל בכל זאת, ניסיתי כי היא כן היתה לי יקרה. סגרנו לשבת, הייתי צריכה לבקש מהעבודה לשחרר אותי, זזתי הצידה לאנשים יקרים! שלחתי לה ווטסאפ שישי בלילה, כלום. שבת? כלום. לא נפגשנו. אני דילגתי על משמרת בשביל כלום והידידה נזכרה בי סוף סוף ביום שני, בוואטסאפ: “יצא לי עניין משפחתי”.

התעצבנתי ועשיתי לה ghosting לשלושה חודשים. ואז הייתה לי ניתוח. במקרה היא התקשרה, סיפרתי לה שנחתכתי ושאני רגישה. היא אמרה, אם את רוצה, תלכי לישון, אדבר איתך אחר כך לבדוק מה שלומך. לא שמעה ממנה מאז.

עוד חודשיים חלפו, היא הציעה שניפגש באמצע שבוע בזמן שאני שוב לומדת בערבים, משלמת הון תועפות על כל מפגש פרטי. הסכמתי בחצי לב ואז ביטלתי מראש. היא התחילה פתאום להתעניין בשלומי בשיחות, אבל כל שאלה עם עקיצה ההורים שלך כבר התגרשו? כאילו שזה באשמתי שההורים שלה עשו טוני ואסנת. שמתי לב לציניות והתחלתי להתנתק עניתי לה קצר, לפעמים אפילו הייתי ממציאה.

לאט-לאט מחקתי אותה מהפייסבוק, מהאינסטגרם… במרץ שנה אחרי, מחקתי גם את האחרון. היא שלחה הודעה לא עניתי. יום אחרי היום ההולדת שלי, התקשרה עם תוכחה: עשיתי הכול בשבילך, לא מבינה למה את מתנהגת ככה. עניתי לה שאין לי שנייה לעצמי (כן, אבל איכשהו אני מעלה סטורי עם אחרות), והצעתי לה: תהיי עם מי שטוב לך.

היא סיימה עם רק רציתי לעזור, לא אחפש אותך יותר. תודה באמת, הלב שלי נחנק. הרגשתי שמאז אני לא באמת מסוגלת לתת אמון. היא רצתה שיהיה לי טוב, אבל לא יותר טוב ממנה. אף פעם לא עניינתי אותה באמת, למרות שאצלי היא תמיד קיבלה פירגון ולב פתוח.

ולפעמים אני תוהה אולי בכלל הייתי קראש שלה? היא תמיד עקצה על בן הזוג שלי, רצתה שנצא יחד, סימנה ב”אהבתי” תמונות של בנות אחרות… אני, תמה ופתוחה, אולי זו הייתה הבעיה שלי. כואב, כי האמת היא שלא עניינתי אותה העיקר להחזיק אותי בהמתנה. חשבתי שזו חברות אמיתית, שיש בינינו משהו, אבל בסוף לא נשאר כלום. היום, ממש לא פשוט לי לסמוך על אנשים. בא לי כבר קבוצה של חברות טובות, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי.