מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי – הכרנו יותר מעשר שנים, ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים, הכישלונות והתכניות שלי, סמכתי עליה בעיניים עצומות. כשפגשתי את הגבר ההוא סיפרתי לה מיד, בהתחלה שיחקה שהיא שמחה אבל תמיד הייתה תחושה מוזרה בתגובות שלה – היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך” אלא “תיזהרי”, לא אמרה “הוא נראה אחלה” אלא “אל תתלהבי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. אחרי כמה שבועות התחילו ההשוואות – הוא לא שונה מהאקסים שלך, את תמיד נפלה על אותו סוג גבר. אם שלח לי הודעות לעיתים תכופות, טענה שזה מסוכן; אם נעלם לכמה שעות – כנראה עם מישהי אחרת. לא היה אמצע. רגע אחד שינה הכול – יצאנו שלושתנו, אני הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי אותם מדברים צמודים. לא קרה כלום ברור אבל משהו הציק לי. בלילה שלחה לי הודעה שהוא “יותר מדי נחמד אליה” ושזה מחשיד. לא הבנתי, אבל התחלתי לדאוג. משם זה רק הידרדר – כל פעם שנפגשתי איתו היא התעצבנה, אמרה שאין לי זמן בשבילה, שאני משתנה. חזרה שוב ושוב שנשים לא אמורות להפסיד חברות בשביל גבר. אבל כשאני הזמנתי אותה – תמיד סירבה. השיא היה כשהראתה לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו – בלי הוכחות, רק שמועות ופוסטים חשודים. כששאלתי למה לא סיפרה לי קודם, ענתה שלא רצתה לפגוע בי. באותו שבוע התחלתי לריב עם בן הזוג שלי על דברים שלא היו בעיה קודם, התחלתי לחשוד ולחטט, דרשתי הסברים שהוא לא הבין למה. הוא התעייף. אמר לי שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו – והוא לא מבין מאיפה חוסר האמון הזה. זמן קצר אחר כך נפרדנו – בתוך ויכוחים שכבר לא היה בהם טעם. הגרוע מכל בא אחר כך – חודש אחרי גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מתקשרת איתו. קודם טענה שזה כדי לברר דברים, אחר כך שזה רק קפה, לבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשעמדתי מולה, היא לא התנצלה. אמרה שלא עשתה כלום לא בסדר – שאני בעצמי אשמה. והוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: “עשיתי רק את מה שאת לא הצלחת לשמור עליו.” אז הבנתי הכול – זו לא הייתה דאגה ולא זהירות, זה היה תחרות. היא לא יכלה לראות אותי מאושרת, מתקדמת, עם משהו שאין לה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הגבר ולא את החברה, אבל יש לי בהירות – הפסדתי שתי מערכות יחסים, אבל זכיתי לדעת שלא כל מי שיושב לידך ומקשיב – רוצה בטובתך. יש אנשים שסתם מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.

מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל לעשור. היא ישנה אצלי בבית, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, את הכישלונות שלי ואת החלומות שלי. סמכתי עליה בלי סייג.

כשהכרתי את הגבר ההוא, סיפרתי לה כבר באותו היום. בהתחלה העמידה פנים שהיא שמחה, אבל תמיד היה משהו מוזר בתגובות שלה. במקום להגיד “אני שמחה בשבילך”, היא אמרה “תהיי זהירה”. במקום לשבח אותו, אמרה “אל תתלהבי”. כל הערה שלה הייתה התראה במסווה של דאגה.

אחרי כמה שבועות התחילו ההשוואות. אמרה לי שהוא לא שונה מהקודמים, שתמיד אני נמשכת לאותו סוג גברים. אם היה שולח לי הרבה הודעות, הייתה טוענת שזה אינטנסיבי מדי ומסוכן. אם נעלם לכמה שעות, אמרה שבטח עם מישהי אחרת. לא היה אמצע.

היה רגע ששינה הכול. יום אחד שלושתנו יצאנו לשתות משהו בתל אביב. נכנסתי לשירותים, וכשחזרתי ראיתי אותם מדברים קרוב זה לזו. לא קרה משהו גלוי, אבל משהו בסיטואציה הדליק בי נורה אדומה. באותו ערב היא שלחה לי הודעה שהוא “יותר מדי נחמד” אליה ושהיא חושדת בו. לא הבנתי כלום, אבל התחלתי להרגיש לא רגועה.

ומאז הדברים התחילו להתגלגל במורד. בכל פעם שתכננתי משהו איתו, היא התעצבנה. אמרה שכבר אין לי זמן בשבילה, שאני השתניתי. היא חזרה ואמרה שנשים לא אמורות לאבד חברות בגלל גבר. אבל כשהצעתי לה להיפגש, תמיד הייתה דוחה אותי.

הרגע החמור באמת היה כשהראתה לי כביכול “תגובות” של אנשים שטענו שהיו איתו במערכת יחסים. לא היו הוכחות ממשיות, לא הודעות ישירות רק שמועות, פוסטים שנקטעו מהקשרם, ומשפטים בסגנון “שמעתי ש…”. שאלתי אותה למה לא סיפרה לי את זה קודם. היא ענתה שלא רצתה לפגוע בי, אבל עכשיו כבר לא יכלה לשתוק.

באותו שבוע כבר התחלתי לריב איתו על דברים שבכלל לא הפריעו לי בעבר. נכנס בי ספק בכל דבר. לראשונה בחיי, בדקתי את הטלפון שלו. דרשתי הסברים, דברים שהוא בכלל לא הבין מאיפה הופיעו. הוא התעייף. אמר לי שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו, ושלא ברור לו למה איבדתי בו אמון. זמן קצר אחר כך נפרדנו מריבות שנעשו ריקות מתוכן.

הגרוע מכל הגיע אחר כך. חודש אחרי זה גיליתי שה”חברה הכי טובה” שלי מדברת איתו. בהתחלה טענה שזה רק כדי להבהיר דברים. אחר כך אמרה שהם רק נפגשו “לקפה”. בסוף הודתה שהם נפגשים לעיתים קרובות. כשהתעמתתי איתה, לא התנצלה. אמרה שלא עשתה שום דבר רע ושזה באשמתי בלבד.

הוא אמר לי משהו שלא מפסיק להדהד בי:
“עשיתי רק מה שאת לא ידעת לשמור.”

אז הבנתי הכול. זו לא הייתה דאגה. זו לא הייתה זהירות. זו הייתה תחרות. היה לה קשה לראות אותי שמחה, מתקדמת, עם משהו שחסר לה. היא לא רצתה להישאר מאחור.

היום אין לי לא אותו, ולא את החברה. אבל קיבלתי בהירות. איבדתי שתי מערכות יחסים, כן, אבל הרווחתי דבר חשוב יותר הידיעה שלא כל מי שיושב לצידך ורואה אותך, באמת רוצה בטובתך. יש כאלה שרק ממתינים להזדמנות להכשיל אותך.