אני אף פעם לא חשבתי שיש ביני לבין אמא שלי סודות. טוב, כמעט שאין.
היה לנו תמיד קשר פתוח: דיברנו על פחדים מגיל ילדות, על ההצלחות הראשונות, ועל הלב השבור כשמלאתי שש עשרה.
אפילו אחרי שהתחתנתי, הרגשתי שהקשר הזה רק התעצם.
אמא אהבה את בעלי. היא תמיד אמרה שאורי הוא “גבר אמיתי”. כשנולדה תמרי, הייתה אמא כולה אור. הביאה עגבניות מלול הגינה, קנתה הררי בגדים, ופינקה את הנכדה.
זוכר איך אמרתי לאורי:
רואה? יש לנו את האמא הכי טובה בעולם, והוא היה מחייך ומסכים.
ופתאום, במקרה, נחשף בפניי שאמא הזו, הכי טובה בעולם, סוחבת איתה המון אכזבות, תסכולים ומרירות. הייתי בהלם.
זה קרה בסתיו. כמו תמיד, באה עם תא מטען עמוס מטעמים מהגינה גזר, פטרוזיליה, תפוחים, צנצנות של חמוצים מהבית.
למה כל כך הרבה? נאנחתי, תוך כדי שאני פורקת. אני ותמרי לא נספיק לאכול את כל זה: אורי שוב בברוטציה בדרום.
תחלקי לשכנות או לחברות, נופפה אמא בידה, מנשקת את תמרי בראש. ותדעי, לנכדה שלי מגיע רק הכי טוב, הכי טבעי!
פניתי למטבח לשים מים לתה, בזמן שאמא לקחה את תמרי לחדר לנסות להרדים אותה.
כעשר דקות אחר כך הלכתי לבדוק, ואז שמעתי מהסלון את קול אמא. קול נמוך, נרגש, ושונה לגמרי.
אני לא מתלוננת, אילנה, אבל הלב שלי נשבר. איך אפשר ככה? הוא בברוטציות, מביא פרוטות. והיא? יושבת. תארי לך! הילדה כמעט בת שנתיים, מזמן הייתה צריכה להיכנס לגן ואמא שלה כבר תלך לעבוד כמו כולם. אבל היא נשארת בבית ומשחקת את תמרי עוד קטנה, היא לא מוכנה. עצלנית! יושבים לי על הצוואר, בלי בושה. מה? ברור שאני עוזרת. קונה בגדים, מביאה אוכל. והם? התרגלו, כבר לא מסרבים. אני מבינה אבל זה מבוי סתום! ואם לפחות הייתה אהבה אבל אורי נהיה קר, ממש לא מסתכל עליה. לא, היא לא אומרת כלום, לא מתלוננת אבל אני רואה
הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. עמדתי במסדרון, צמודה לקיר הקר, ומקשיבה איך אמא שלי טוחנת את החיים שלי לאבק.
“פרוטות”. “על הצוואר”. “קר”. כל מילה הצלפה. הביטתי בידיים שלי ידיים שמטפלות, מאכילות, מחבקות את תמרי, מבשלות, מנקות, מגהצות, מדביקות חיות פלסטלינה ידי “העצלנית”.
בסלון הזרם המורעל המשיך. אמא התחילה לחשוד שאני “עזבתי את עצמי”, ש”הפסקתי לרצות”. זה כבר לא יכולתי יותר. על קצות האצבעות חמקתי לחדר השינה, סוגר את הדלת אחריי ומתיישב על המיטה, הראש בין הידיים. תמרי נחרה בשקט בעריסה שלה, נשימתה הקצבית הייתה אולי הדבר היחיד שהרגיש אמיתי בעולם שהתערער בתוך רגע.
מה לעשות עכשיו? להיכנס, לצעוק, לבכות? לזרוק אותה מהבית? בפנים הרגשתי קיפאון מוחלט. ריק. אז עשיתי בדיוק מה שלמדתי בשנתיים האחרונות שמתי את עצמי על “טייס אוטומטי”: ניגבתי את הדמעות, נשמתי עמוק, הרגעתי את עצמי, וחזרתי למטבח.
כעשר דקות אחרי זה, אמא סיימה את השיחה שלה ונכנסה עם חיוך של הקלה, כאילו הורידה משא כבד.
אוי, סליחה, נגררנו עם אילנה! התיישבה לשולחן. ותמרי נרדמה בעצמה, תוך כדי ששיחקה עם הבובה. אוי, והתה שלי, כבר התקרר…
מזגתי לה חליטה טרייה. ידי לא רעדה.
על מה דיברתן כל כך הרבה? התעניינתי כבדרך אגב, כמעט ארבעים דקות! משהו קרה?
אמא נדלקה בעיניים נוצצות בדיוק אותו ברק שחשבתי תמיד שהוא התעניינות כנה בבני אדם.
תקשיב, הכלה של אילנה, דנה, רוצה רכב חדש! ואילנה מתלוננת, שבן שלה מבזבז עליה הכל, ובקושי מתקשר בחגים. מה יהיה עם הילדים האלה?
בקולה של אמא שמעתי רחמים מתקתקים כלפי החברה לצד אותו זעם צדקני שרק לפני רגע הופנה אליי.
הרגשתי כמעט בחילה מהצביעות.
למה את מרכלת? שאלתי בשקט, למה אכפת לך מהכלה של חברה שלך? מי יודע אילו קשיים יש להם…
פניה של אמא התקדרו, העיניים התרוקנו מהחמימות.
אלו לא רכילות, שצפה בקרירות. היא חברה שלי, אני חייבת להקשיב לה ולתמוך. את לא מבינה כלום ביחסים בין קרובים.
האירוניה של המשפט הזה הרגה אותי. קרובים…
הבטתי בה, ולראשונה ראיתי לא אמא אלא אישה זרה. אחת שזקוקה לדרמה כדי להרגיש חיה. אישה שאולי כבר שנים יושבת עליה מרירות שהחיים שלי לא מושלמים, שאני לא מציית לתסריט שכתבה בשבילי.
והעזרה! הירקות האינסופיים, הסוודרים שבאים משום מקום זה לא ביטוי אהבה, זה כרטיס כניסה לרשותה להעיר ולבקר. “אני עוזרת אז מותר לי לדבר”.
רציתי להגיד לה את כל זה. התאפקתי. אין טעם אמא הבינה שחשפתי אותה. היא נסעה, טרקה את הדלת. נשארתי בדירה השקטה. בעצמי. הריק הפך לזעם, אחר כך לכאב, ואז להבנה מוזרה.
נזכרתי בה כשהייתה צעירה. נזכרתי איך סחבה הכל לבד אחרי שאבא עזב, איך התגאתה כשהתקבלה לעבודה טובה. וכל הזמן הדאגה למה “יגידו השכנים”.
היא בנתה חיים של מאבק תמידי, של כבוד, ושל מראית עין. והחיים שלי חיים פשוטים, בבית חם וקטן עם הרבה אהבה ובחירה להיות עם תמרי, לא לרדוף אחרי קריירה מבחינתה זו חולשה. כישלון. בזה אי אפשר להתגאות מול “דודה עדנה” או “אילנה”. היא רצתה סיפור הצלחה, ואני הבאתי לה סיפור חיים.
למחרת קיבלתי הודעה: “סליחה אם פגעתי אתמול. את יודעת שאני אוהבת אותך”.
תשובה סטנדרטית. פעם הייתי רץ להתפייס. עכשיו שמתי את הטלפון בצד, ולא עניתי. את ההמשך, שציפיתי לו אחרת, קיבלתי אחרי שבוע.
הגיעה אליי אותה “אילנה” חברת הילדות של אמא, אילנה שלם. קצת הססה, הסבירה שהיה לה סידורים באיזור. קיוותה, מן הסתם, שלא אעמוד על כך שהיא בעצם שגרירה.
שתינו תה, שיחקתי עם תמרי. ופתאום, כשצפתה איך תמרי מרכיבה בקפדנות מגדל קוביות, אילנה שלם חייכה בעצב:
טוב לך פה שקט. נעים. ממש לא נראה מבוי סתום.
שמרתי על שקט. היא הביטה לחלון.
הבן שלי והכלה גרים בחיפה, מצליחים מאוד. משכנתא, הלוואות, חיים בריצה. אני רואה את הנכד פעם בחצי שנה. ואת כאן. חיה. תדעי, אמא שלך פשוט פוחדת.
ממה? לא התאפקתי.
מזה שלא תצטרכי אותה. מזה שלא אכפת מאיך שהיא נאבקה שנים. שבחרת דרך אחרת, וזה בשבילה כאילו לעג. קל לה לחפש פגמים ולהתעסק בהם, מאשר להודות שאת פשוט מאושרת. והעגבניות האלה זה אולי הגשר היחידי שנותן לה תפקיד, שאולי מקנה לה “זכות” להיות שופטת, לא צופה.
הקשבתי לה, הבנתי שיש מולי פשוט בן אדם שמבולבל. אישה שאולי כבר עייפה מהתפקיד של “רכלנית” בדרמות של אמא שלי.
למה את מספרת לי את זה? שאלתי בשקט.
כדי שלא תכעסי על אמא שלך. היא פשוט קצת הלכה לאיבוד. תתאפקי, אבל תשימי גבולות. ברורים.
אילנה הלכה. פתאום הבנתי: איך שאמא מבינה את החיים זו המציאות שלה. לא שלי.
המציאות שלי זו אורי, שחוזר מברוטציה ומיד מחבק אותי ואת תמרי ולוחש: “התגעגעתי אליכם כל כך”.
זו הדירה הקטנה שלנו, שמשלמים עליה משכנתא בשקלים עם אפס עזרה מאף אחד. זו הבחירה שלי מתי לצאת לעבודה, מתי לשים את תמרי בגן והאם בכלל, כשעוד כל כך קשורה אליי. זו בחירה לא לחיות לפי דעות של אחרים.
לא בחרתי לריב. בניתי גבול חדש. לא מספר כל מה שקל לסובב ולהפוך נגדי.
על ההערות (כולם כבר חזרו לעבודה!) אני עונה בשקט:
אני ואורי חשבנו על הכל, אל תדאגי.
על ערימות המתנות שהיא מנסה להביא אני אומר: “תודה, אבל עדיף פאזל יפה אחד, שתביאי לתמרי כשתשחקו יחד”.
אני מחזיר אותה מתפקיד של מממנת ושופטת לסבתא של תמרי. זה לא קל, היא עדיין נפגעת.
אבל לפעמים, רחוקות, כשאנחנו יחד במטבח, אופים עוגיות ותמרי מפזרת עלינו קמח, אני קולט בעיניים של אמא משהו חדש. לא מבט של שופטת, אלא סבתא שמתרגשת מהנכדה שלה.
אולי זה הגשר שלנו מקמח, סוכר וצחוק של ילדה.
***
והלקח הזה חקוק בי לנצח.
הפצעים הכי כואבים לא באים מאויבים. הם באים דווקא ממי שציפית שיגן עליך. והכי חשוב לא להיסגר, אלא לחבוש את עצמך באמת: לזכור שאתה לא הדמות שציירו לך, אתה מישהו אמיתי, שמותר לו לבחור חיים אמיתיים, גם אם הם לא מושלמים.
***
כשסיפרתי לאורי הכל, רק חיבק אותי בלי מילה, ואז הציע:
מה את אומרת, חודש הבא ניסע לחופש? שנסיכה שלנו סוף-סוף תראה את הים האמיתי, החי!
ובעיניים שלו היה את ה”קצת”, שלדברי אמא תמיד חסר לנו. כל הים.
