נו, נויה, בחייך! זה ממש עניין של חיים ומוות, אני נשבעת! אין לי למי לפנות אמא שלי במושב, הלחץ דם שלה משתולל, אני לא רוצה להדאיג אותה. את גיסתי האהובה, תמיד עוזרת… שירה איכשהו הצליחה לבלוע את כל המילים לטור אחד ארוך, כשמתוך כל זה אצלי בראש רק תפסתי דחוף, באמת רק עד הערב ותעזרי לי.
עמדתי בכניסה לבית, ביד אחת סמרטוט אבק, ביד השנייה מנסה לעצור את מיקה שלנו הכלבה, בורדר קולי שנבחה בטירוף על האורחים הלא קרואים. בדלת עמדו שירה גיסתי ושני ילדיה: יהב בן שבע וטל בן ארבע. שניהם כבר הצליחו להשאיר טביעות רגליים בוציות על השטיח, והחלו לגרד את הקיר בסקרנות.
שירה, רגע ניסיתי להשתרבב לתוך שטף הדיבור איזה ערב? היום שישי, אנחנו אמורים לנסוע מיד עם עידו לסוף שבוע בצימר בגליל. מחכים לזה חודשיים.
שירה גלגלה עיניים, כמעט נפלטה לה השק שתיקנה, כנראה עם כל הבגדים.
עזבי צימר, אתם צעירים, תספיקו עוד אלף פעמים! לי הציעו… טוב, יש לי ראיון עבודה בעיר אחרת, משרת חלום, שכר חלום, שעות גמישות זה צ׳אנס של החיים! אם אני לא נוסעת עכשיו, הלך לי. אני עושה הכול בשביל הילדים! בעלי לא בתמונה, מזונות בסך הכול, את יודעת…
סיימה במשיכת אף ומבט עלוב, מיומן של “אמא מסכנה”.
בדיוק אז יצא עידו מהמטבח, לועס כריך וקופא למראה אחותו והאחיינים.
שירה? מה את עושה פה? הרי עוד שעה אנו יוצאים…
עידוש! אחי המתוק! התנפלה עליו וחיבקה תציל אותי, דחוף! רק לילה, מקסימום עד מחר בצהריים! יהב וטל יישארו כאן. הם שקטים, באמת, הפעלה קלה, תני להם מתוקים וסדרי להם טלוויזיה אפילו לא תרגישי שהם פה.
עידו הביט בי במבוכה מכיר את המיקס של רחמים ואימת סכסוך משפחתי. הוא רך מדי, והיא מנצלת את זה.
נוי… הוא נאבק להסביר אולי נדחה? שירה… מחפשת עבודה, זה קריטי.
עידו, ההזמנה לא מבוטלת ולא חוזרת, עניתי קשה ורפה אין לי כוחות אחרי השבוע.
אחזיר הכול, גם כסף על הצימר וגם לארגן לכם ארוחה חגיגית! נבלעה לדבר, איזו ברירה יש לי, לשלוח את הילדים לשבת בבית ילדים?
טל התעטש והסמיק, יהב כבר מצא את דרכו לסלון והדליק טלוויזיה עד לשיא הווליום.
בסדר… נשפתי, מרגישה את העצבים מתנשפים לי בגב. עד מחר בצהריים, מקסימום שתיים. אם לא באה את, לקיבוץ של אמך אני לוקחת אותם, גם אם היא במיטה עם לחץ דם.
מלאך את! שירה נישקה אותי, מרחה שפתון, קילפה מהילדים מעילים, דחפה לעידו את השק, וברחה אני זמינה! אוהבת אתכם!
טריקת הדלת, ומעבר להרטבת הפרסומות מהטלוויזיה, שקט משונה.
זהו עידו חייך בהתנצלות הלך הסופש.
אשרי הגבר הסובל, מלמלתי, והלכתי למטבח תוך התעלמות מהרגליים הבוציות על הרצפה רק שייצא סביר.
השעות הראשונות עברו בשקט יחסי. הילדים קיבלו גישה חופשית לטלוויזיה וצנצנת ממתקים, לא רטנו. פתחתי את השק, ומצאתי: שתי חליפות בגדים, זוג גרביים על שניהם, טאבלט סדוק, שקית חטיפים זולים. בלי תרופות, בלי צעצועים, בלי אוכל אמיתי.
אפילו פיג’מה אין, סיכמתי וגם מברשות שיניים חסרות.
קופץ למכולת, הציע עידו, קונה מברשות, חלב, דגנים, לילדים.
הדרמה נפתחה כשיהב, אחרי יותר מדי שוקולד, סירב לאכול.
לא רוצה מרק! זמזם, מורח פירה כאילו זה צבע רוצה שניצלונים! רק אמא קונה שניצלונים!
אין שניצלונים, הסברתי יש קציצות ביתיות, תטעם.
גועל נפש! זרק את הצלחת.
מיקה עטה בשמחה לקציצה, ואני נאלצתי לנקות. יהב, מהצד, גם הוא דחף את הצלחת.
גם אני לא אוכל. עידו, תזמין פיצה.
יהב, פיצה לא בריאה, אמר עידו בחינוך מבויש תאכל, מה שנוי הכינה.
אמא אומרת שבישול זה לפראיירים, יותר קל להזמין, פלט בן השבע.
הבטנו זה בזו. יהיה לילה ארוך.
בלית ברירה אכלו סנדוויצים, הלכנו לישון מאוחר. הילדים ישנו על הספה, בפיגמות אילתוריות מכפפות של עידו.
מחר בשתיים היא תבוא, חזרתי לעצמי כמנטרה אפילו לסרט נלך.
ברור, עידו חיבק שירה פשוט מבולגנת. אבל היא לא רעה…
שבת החלה ב-7 בבוקר עם רעש כלי מטבח יהב חיטט והפיל קופסת קוואקר על הרצפה.
לא בכוונה, מלמל, אני לא מנקה, אמא עושה את זה. אני גבר.
עד שתיים, הבית היה הרוס: כריות הפכו למבצר, כתבי עת נגזרו, והחתול ברח מעל המזנון אחרי שניסו לאלף אותו.
האוכל היה מוכן, מותחים עיניים לשעון.
14:00 דממה.
14:30 כלום.
תתקשר, דרשתי.
עידו התקשר; צלצולים, ואז: המנוי אינו זמין.
בטח בנסיעה… ניסה להסביר אולי אין קליטה.
מה זה ראיון בשבת, עידו? חציתי ידיים אתה בעצמך קונה את זה?
חיכינו עד הערב. טל החל לבכות “איפה אמא?”. יהב רטן על טאבלט ריק בלי מטען.
היא לא תבוא פסקתי עידו, זה מוגזם.
אולי נגמר לה הסוללה? אולי תקועה באיזה מושב? ניסה להתנצל, אך היה חיוור.
לילה קשה עבר. טל הרטיב, החלפנו מצעים וניקינו ספה, יהב דרש אור במסדרון, פחד ממפלצות. לא ישנתי דקה.
ראשון, ואין סימן משירה.
אני מתקשרת לאמא שלך, הודעתי בארוחת הבוקר.
אל! עידו נבהל, אמא בקושי התאוששה מהמשבר לחץ דם. אם תדע ששירה נעלמה הלכה עליה. נחכה עד הערב.
עידו, מחר עבודה. יש לי ישיבת בוקר. מי ישמור אותם?
אקח יום חופש, הבטיח.
באמצע היום הגיעה המכה. טל רץ, נתקל באגרטל זכוכית מהחתונה ונשבר. הרעש היה כמו התפוצצות.
זה לא אני! מיהר יהב להאשים זה טל!
שתקתי, העפתי שברי זכוכית, רציתי לבכות, אבל הכל היה כעס יבש. ניקיתי, נכנסתי לחדר, פניתי לעידו:
אם היא לא מחזירה אותם מחר, אני הולכת למשטרה ומודיעה שמאמא נטשה קטינים, ומזמינה רווחה.
נוי! קפץ עידו. את לא יכולה, זו אחותי! את רוצה שילדים יגיעו לפנימייה?
אני רוצה שגיסתך תבין אחריות. לא נשאבתי להיות בייביסיטר. יש לנו חיים. למה אנחנו קורבנים לזה שהיא רצתה חופש?
היא חיפשה עבודה!
באמת? שלפתי נייד תראה בעצמך!
הצגתי לו תמונה: שירה בבגד ים, עם קוקטייל ביד, ליד בריכה, מיקום: ריזורט נווה שלווה. התמונה עלתה לפני שלוש שעות, הכיתוב: חופשה של בנות! סוף סוף!
עידו נהיה אדום כולו.
אולי תמונה ישנה גמגם.
התאריך רשום, והבגד ים חדש במבצע, דחפתי שיקרה לנו בפנים, הלכה לבלות.
עידו ישב, כיסה את פניו.
מה עכשיו?
כבר אמרתי. מחר לוקחת אותם איתי למשרד. תתקשר לאמא שלך שתבוא. אני סיימתי.
הלילה שבר את השיא. טל חום 38.5. נתתי אקמול, קומפרסים, החלפתי מצעים, עברתי לילה לבן. עידו הלך הלוך ושוב.
שבע בבוקר יום שני, סוף סוף המשתמש זמין.
עידו התקשר מיד.
הלו? קולה מנומנם, נרגן.
שירה! איפה את?! צעק עידו, שיהב התעורר מהדהד.
מה צועק? ענתה באדישות הראיון התארך, הייתי חייבת להישאר. אמרתי שמדובר במשהו חשוב.
איזה ראיון במלון ספא?! ראינו תמונה שלך עם בגד ים וקוקטייל, טל חולה עם חום!
דממה.
אתם עוקבים אחרי? צייצה אי אפשר חיים פרטיים?! אולי פגשתי גבר! מה, טל חולה? מה האכלתם אותו? הבאתי לכם בריאים! אם קורה משהו תובעת!
תבואי עכשיו, או שאני לוקח אותם לרווחה, אמר עידו בקור שמעולם לא שמעתי ממנו.
בסדר! יאללה, באה! היסטריים.
היא הגיעה אחרי שלוש שעות. בינתיים התקשרתי לעבודה, הודעתי אני ביומיים חופש, כי להוציא ילד חולה מהבית לא.
שירה נכנסה רעננה, מבושמת, שזופה. מייד קפצה אל טל שוכב מה עשיתם לו?! הרעבתם? הצננתם? הביט בי בשנאה ברור לי שאי אפשר לסמוך עלייך! אין לך ילדים, את מה מבינה באימהות?!
העולם חשך. זה דקר בלב ניסינו להביא ילדים שלוש שנים, ויש לה מושג.
תצאי, אמרתי שקט.
מה?
תוציאי את הילדים ותלכי. אני לא רוצה לראות אותך, אף פעם.
שום בעיה ענתה בזלזול, החלה לערבב בגדים בתיק יהב, טל קום, הולכים. אמא תקנה לכם שוקולד.
את חייבת לנו כסף, התעקש עידו אגרטל שבור 500 שקלים, קניות 300, תרופות 100, נזק נפשי בלתי נדלה. סך הכל 900. שלחי עכשיו.
נשתגעת?! מאח אחותך?
כסף לספא כן היה. או שאודיע לאמא הכול: על החופשה, על הגבר, על הבילויים.
שירה רשפה מבט, שלפה נייד ושלחה העברה.
שתחנקו! יצאה עם טל, דחפה את יהב, טרקה את הדלת.
התמוטטתי על הספה. נשאר עוד ריח תרופות, עטיפות זרוקות, כתם שמן על הקיר מהקציצה שלא נוקתה.
עידו התיישב, אחז בידי.
סליחה אמר אני טיפש.
אתה לא טיפש, השענתי ראשי עליו אתה בסך הכל אח. עכשיו הבנת כמה שווה ה”עזרה” שלה.
מבטיח, זה נגמר. לעולם לא עוד.
ישבנו חצי שעה בלי מילה. אחר כך קמנו וניקינו. שטפנו, כבסנו, אווררנו והזעם (והאבק) התנדפו.
בערב התקשרה חמתי, אביבה.
נויה, הכל טוב? שירה אומרת שרבתם איתה, סירבתם לעזור, דרשתם כסף… באמת? משפחה…
נשמתי עמוק. פעם הייתי מתנצלת. שלושה ימים כאלה שינו בי משהו.
אביבה, שירה לא סיפרה הכול. רוצה לדעת האמת? תשאלי איפה “הראיון” היה. עדיף שתבואו לבקר, כשתרגישי טוב, ואשמח להראות סרטון שיהב מסביר: “אמא לא מבשלת, זה לחלשים”. יש מה לשוחח.
שתיקה. ואז אנחה עמוקה:
הבנתי, נויה… טוב, אל תכעסי עליה. יותר מדי פינקתי אותה.
אני לא כועסת, אביבה. פשוט למדתי.
סגרתי.
עידו, חייכתי אליו, בא לך להזמין פיצה? גדולה ומושחתת. ויין. הרווחנו בגדול.
ומה עם הגליל? שאל.
לשם ניסע סופ”ש הבא. והפעם, מכבים ניידים. שניהם.
וככה בדיוק עשינו. וכששבוע לאחר מכן הופיע שירה על המסך אצל עידו, הוא פשוט לחץ על “השתק” והפך את המכשיר. גבולות נקבעו, והמשפחה גם היא התייצבה רק כשהתרחקה מעט.
תודה שקראת עד הסוף!
