נו באמת, שולה, למה את שוב מתחילה? הרי סיכמנו: המושב זה בשביל מנוחה, להתחבר לעצמי, לא בשביל לשבור את הגב. אני באה לפה להירגע, לא לעמוד בתנוחה מפורסמת עם התוסיק למעלה בין עגבניות. אגב, עשיתי מניקור ממש אתמול והגב עוד תפוס מהשעות במשרד. לא ישבתי כל השבוע מול מחשב כדי להיות עובדת כפיים בשבת.
תמרה סידרה את כובע-הקש הענק שלה כך שהמשקפי שמש יחביאו אותה היטב, והתמקמה בניחותא בכסא נדנדה שבגינה. ביד אחת כוס מיץ לימונדה קרה, ביד השנייה פלאפון. אפילו לא טרחה להביט לכיוון חמותה, שולה, שעמדה שם עם מגרפה במיטה, מזיעה ומנגבת את המצח בגב היד.
שולה נשפה אנחה. השמש כבר זרחה במלוא עוזה, מאי חמים במיוחד השנה, והגינה פשוט צימאה לידיים חרוצות. העשבים מכת ארץ ישראל פורצים מכל פינה, משתלטים בלי בושה על ערוגות הגזר והסלק. אבישי, בעלה של שולה (כן, ההיא עם המגרפה), התכופף ערוגה ליד, מגב כפוף, גונח כמו טרקטור שמבקש חופשה. הוא כבר לא ילד, הבריאות בקושי, אבל שותק וממשיך, כי כל ישראלי יודע: “על האדמה הזו גדלים הנכדים”.
תמרה’לה, אני לא מבקשת ממך לחרוש את הנגב! ניסתה שולה ברוך מדוד, מנסה להחביא את העצבים רק תלחצי על עשבים בערוגת התות, עשרים דקות עבודה. אני כבר לא מספיקה, תראי איך הכל מתמלא עשב. ובקיץ, עידו יגיד תודה כשיקבל תות נקי ישר מהשיח.
עידו שלכם יאכל תותים מהסופר אם ירצה פלטה הכלה מתחת למשקפי השמש בלי להעיף מבט, היום יש הכל כל השנה: תותים, פטל, אפילו אבטיחים בדצמבר! מה צריך להתרוצץ? שולה, זה פרימיטיבי, כל החקלאות הזו, אמא שלי כבר עברה לרגיל. אם תחברי עלות דלק, דשן, תרופות לגב, יוצא שתות עולה כמו זהב.
הנאום הזה כבר מוכר לשולה. מאז שעידו, הבן יחיד שלה ושל אבישי, לקח את תמרה לאשה, הפכה חלקת הגידולים שלהם לשדה קרב אידיאולוגי: הדור הוותיק, ש”בלי עבודה אין קטיף” חרות בלב, בטוח שבית בגינה זה עונה משפחתית. תמרה, ילידת תל-אביב, רואה בחקלאות בזבוז זמן, כי הכל הרי שטוף וארוז בסופר.
עידו באותו זמן עסק במנגל. הוא ניסה לשמור על נייטרליות: מצד אחד, ליבו עם הוריו שדואגים לכל; מצד שני, מפחד מסרטון “השתיקה הרוסית” של אשתו. לפעמים עדיף להתגנב לקטוף תות לבד ולחזור לפני שמישהו שם לב, העיקר שיהיה שקט. גם על זה תמרה לא תמיד מוותרת “אנחנו באים לנוח, לא להיקבר בעפר!”.
עזבו אותה, אמא, אבא צעק עידו מהמנגל, נאכל, אחרי זה אעזור להשקות.
להשקות טוב, עידוו’ש, קרץ אבישי, אבל העשבים לא מחכים… נו, שולה, בוא נכבש את האדמה לבד. למי יש כח לנהל מלחמות.
שולה שתקה, הידקה שפתיים והתנפלה על עשב שוטה נוסף בכעס. לא היה לה קשה בעצמה אהבה אדמה ישראלית אלא היו היחס: הרי בנו את הבית הזה שתהיה להם חממה משפחתית, לא דיור מוגן שבו הזוג הוותיק משרת את הדור הצעיר המנמנם בכיסאות גן.
עונה עברה, היולי קפץ על יוני כמו על גמל. כל שישי תמרה ועידו הגיעו עם בשר, עוגה, בירות, ותמרה ישנה עד עשר, שוכבת בבגד-ים על המדשאה (אותה אבישי גוזם כל שבוע, אגב), בזמן ששולה חורשת את הגינה: עשבים, השקיה, ריסוס נגד זבובים. ובין לבין שלוש ארוחות טובות, כי “בחוץ ישורשבים רעבים”.
תמרה, גם כשנכנסה למטבח, דאגה לפרגן:
שולה, הקובה שאת עושה זה כמו של סבתא, ואני בחיים לא אצליח כמוך! גם הפיתות של סוף שבוע, אין עלייך. גאון קולינרי, זה מה שאת!
ושולה, שמחמאה מלחיצה לה על הנקודה הרכה, שכחה את הגב הכואב ורצה לפרנס עוד סבב, כשבינתיים תמרה מדפדפת בשקט בגליון “ממון” על המרפסת.
כשבאה שעת המלך קטיף פטל יום חם, שולה עם לחץ דם גבוה וכאב ראש.
תמרוש, לכי תקטפי פטל, חבל שיתייבש. אני אכין לכם ריבה, תהיה לכם לחורף.
מה פתאום, שולה, פה יש סרפדים ויתושים! הכי טוב אקפוץ למכולת לקנות לכם ריבת פטל.
די כבר, עם כל הכבוד, נשברה שולה זו ריבה מלאת סוכר וצבע מאכל. שלנו טבעית, בלי כלום, מה כל כך קשה להקדיש חצי שעה?
קשה! אני לא עובדת פועלים. רוצה ריבה תיכנסי לקטוף. לי טוב גם בלי ריבה שמירה על הגזרה, את יודעת.
בסוף היה זה עידו שקפץ לשיחים, חזר עם עשרות שריטות וראש קטן מופנה לא לשמוע עקיצות מהגברת. שולה עשתה שקט, בישלה, סידרה, סגרה בסירים. “שתשב הריבה בפינה,” חשבה, “חורף זה המבחן.”
באוגוסט הגיעה עונת העגבניות. החממה של שולה סמלה של התעשייה הכחולה-לבנה התמלאה פירות בשלל צבעים: עגבניות, מלפפונים, טחינה, פלפלים. מעבדת השימורים הייתה בשיאה כל יום סיר גדול, ריחות של שום, שמיר ועלי דפנה.
כשכבר נשמו רגע, תמרה הסתובבה סביב הצלחות, עיניה נוצצות:
איזה ריח! עידו מת על מלפפונים האלה, ואם הכנתם לזניה וירקות אנחנו לוקחים קופסה! בשנה שעברה נהנינו, נטרפה קופסה אחת בערב.
הכנתי, ענתה שולה קצרות, מגלה ידיים עייפות מרוב ערבוב והצקות.
מושלם, קפצה תמרה, צריך שניקח כמה צנצנות. דברים של סופר זה כבר לא אוכל כולו חומץ. אצלך מושלם.
שולה הביטה באבישי, יושב בפינה ומנקד בצלים, והוא הרים עיניים במבט של “עזבי, חלאס”.
ספטמבר הגיע הגיע הזמן להוציא תפודים, המשימה הכי קשה כל השנה. היה ברור לשולה שאולי הפעם הצעירים יתגייסו. נטעו הרבה, גם לצעירים שתהיה פירה סבתא.
אבל ביום חמישי עידו התקשר: “אמא, אנחנו לא נוכל לבוא הפעם. לחברה של תמרה יש יום הולדת יש אירוע במסעדה. אולי תעבירי לשבוע הבא?”
שבוע הבא גשם, הבן, ענתה שולה ואנחנו לא יכולים להסתכן שזה ירקב.
נו, תזמינו מישהו. אשלח לכם כסף. תבקשו מהשכנים שם, הם תמיד עוזרים.
שולה סגרה את הסלולרי. לא היה על מי לסמוך לכל אחד יש עץ זית משלו, ואנשים פה לא אמינים. וכך, יצאו שולה ואבישי לעבוד בשניים.
שני ימי עבודה קשים אבישי חופר, שולה מאספת. הפסקות לשים מי מלח על הגב, מדבקות חימום, ולשתות קפה שחור. כמעט שלושים שקים תפודים סוג א’, גזר, סלק, קישוא, ולמעלה המון צנצנות מסודרות.
כעבור שבועיים, באו לזהות שלל – תמרה ועידו, מפורק טנדר, מלא קופסאות ריקות.
היי לכולם! שמחה תמרה מה, סוגרים עונה? באנו לקחת תוצרת. עידו, תרד למחסן, תביא שקיות!
תכנסו הביתה, תמרה פותחת מקרר:
איזה תפוחים טעימים! צריך חמש קופסאות, נאחסן במרפסת. ותפודים שלושה שקים, לגזר ולסלק תביא. בנוגע לצנצנות אני בוחרת, בעיקר מלפפונים חמוצים, עגבניות איטלקיות, לזניה, פטל אם כבר טרחתם.
שולה עמדה ליד החלון, זוכרת את היתושים, הגשם, והקושי. ראתה את תמרה משקיפה בעיני פיקוד. קראה לאבישי:
בוא רגע.
ראיתי, שולה. מה את מתכננת?
מה שתחליטי.
שולה סידרה את המטפחת, יצאה החוצה. עידו בדיוק פונה למחסן, תמרה פוקדת מהמרפסת.
עידו, עצור פנתה שולה בקול ברור.
כולם עצרו, גם תמרה. חיכתה לתדרוך.
מה, אמא, את רוצה את המפתחות למחסן? אני יודע איפה.
לא, עידו. קחו את הקרטונים הריקים אין מה למלא.
מה? נפתחה עין של תמרה שולה, על מה את מדברת? הגענו בשביל לקחת אוכל! החורף בפתח!
בדיוק אמרה שולה ובסיפורי ילדים בישראל, יש את החרגול והנמלה. לא עבדת, לא אוכל. פשוט.
אמא, את צוחקת? הרי יהיה עודף, תזרקי חצי. זה אבסורד, לשמור הכל לבד!
אז יירקב. אני אשלם על העבודה שלי גם בסוף. תעדיפי סופר? תקני שמה. פה נגמרה מסיבת ההפתעות.
עקרון כזה? התחממה תמרה נוקמים בנו?
לא נקמה, צדק אבישי יצא ועבור ירק מהגינה משלמים עבודה. עשית משהו? בקושי קוטפת פטל. באת עם קופסאות ריקות, כמו בסופר בחינם? לא בבית ספרנו.
עידו הסמיק עד האוזניים. קלט שבאמת לא מגיע לו.
אמא, אבא… מצטער, מלמל צדקתם. תמרה, לרכב בבקשה.
אני לא נוסעת לשום מקום! דרשה תמרה זה שפל! אספר לכולם איזה תקמצנית חמותי!
מספיק! עידו התרומם למכונית, עכשיו.
תמרה לא ראתה אותו כך מימיה, זרקה תפוח שלם לאדנית, התרחקה בראש מורם. עידו ניגש להוריו.
סליחה. הייתם בסדר. נכשלתי.
סע, בני אמרה שולה ותזכור רק דבר: אי אפשר לקחת בלי לתת. אהבה זו לא מילים אלא מעשים, וכבוד לעבודה של אחרים זו התורה.
עידו חיבק אותה, לחץ לאבישי את היד, ונסע עם אישה טרוטת עיניים.
החיים שקטו, עלי שלכת בכל פינה. אבישי משך כתפיים: “אולי הגזמנו?” “לא, אחרת לא ילמדו שלא קוטפים חלות בסופר”.
חודש, עוד חודש עידו מתקשר לפעמים לחטוף מהר “מה שלומך אמא”, תמרה נעלמה כמנהגה.
התקרב חורף, סופה ירושלמית מהסוג שאפילו חתול לא יוצא. במרפסת דלאווין של שולה, תפודים מתפצחים, חמוצים שרים באוזן.
באמצע דצמבר, ערב חנוכה/נר ראשון, דפק עידו על הדלת עם זר פרחים ותיק מלא.
אפשר להיכנס, אמא?
תיכנס, בטח. אבישי עידו פה!
יושבים, שותים תה עם ריבת פטל מקורית. עידו רזה פתאום, והפנים בוגרות.
מה עם תמרה? שאלה שולה בזהירות.
עובדת. התעצבנה הרבה זמן. אבל, הוא גימגם קנינו תפודים בסופר בשקית: אחרי בישול יצא סבון. מלפפונים לא אכילים. ריבה, חבל”ז. הכול נסקל.
שולה שתקה, מזגה עוד תה.
אמרתי לה: זו התוצאה. רוצה טעים תרוויחי בזיעה. התווכחנו, אבל היא הבינה. אתמול אמרה התבאסה. לא נעים. היינו על חיי גינה, לא על תרומות.
עידו שלף מעטפה:
אמא, אבא, כאן כסף, לפי מחירי האיכר. זה תשלום לא כקנייה, אלא כפיצוי על עונה של קמצנות. אנחנו רוצים לקנות ביושר.
אבישי ניסה להתערב, “אני לא לוקח כסף מהבן שלי,” אבל שולה הניחה יד מרגיעה.
טוב, עידו. לא משלמים לנו על אוכל, אלא משתתפים בזריעה הבאה צריך לתקן חממה, לקנות זרעים טובים, דשן וזה יהיה חלקכם.
קמה, שלפה שקית מהארון, ולקחה את שניהם למחסן. “נכין חבילה נדיבה לילדים.”
מימשו: צנצנת מלפפונים, עגבניות, לזניה של תמרה, ריבה, שקית תפודים וגזר.
תודה, עידו הביט בהם מלא הערכה ותמרה כבר אמרה באביב נשבור את השגרה: אני מתקין חממה, היא תתחזיק את הגינה. מבחינתה גם עם כפפות אפשר לעשות מניקור.
מצוין צחק אבישי אחרי עבודה כל שיפוד טעים.
עידו יצא, ושולה עמדה בחלון מול הלילה הקר, יודעת: הלקח נקלט, אולי בכאב, אבל צריך. באביב הקרוב תהיה משפחה אמיתית בלי טינה, עם עבודה משותפת. התפודים, כך ידעה בלב, יהיו אפילו טעימים יותר כשהם יגדלו ביחד.
בנר שביעי, אצל הילדים, כל השולחן חגג עם חמוצים תוצרת בית. תמרה טעמה סלט, שתקה רגע ואז לחשה: “עידו, אפשר שבאביב תשתול עוד קישואים? מצאתי מתכון מהמם ל’איקרה’ אני בעצמי אכין”.
וכן, זה היה המתנה הגדולה ביותר לשולה, כפי שסיפר לה עידו.
אם נהניתם אל תשכחו ללחוץ “אהבתי” ולעקוב! אתם עם שולה או עם תמרה? ספרו בתגובות!
